מה יש לסוכה ללמד אותנו על האבסורד של החיים?

1

"היום מתה אימא. ואולי אתמול, אני לא יודע". כך נפתחת הנובלה "הזָר" שפרסם אלבר קאמי ביולי 1942. גיבור הסיפור, מֶרסו, שווה נפש כלפי המאורעות שקורים לו, כולל משפט שבו הוא מואשם ברצח. סארטר כתב: "גיבור היצירה אינו טוב ואינו רע, אינו מוסרי ואינו לא מוסרי... מין מיוחד מאוד... שהסופר מייחד לו את השם 'אבסורד'".

האבסורד נולד מתוך הפער הבלתי נסבל בין הדחף האנושי למצוא משמעות, צדק ותכלית לחיים, לבין אדישות העולם שנראה נעדר סדר וחסר משמעות. קאמי יצא נגד מה שראה כפתרונות מדומים: התאבדות פיזית, כלומר בריחה אל המוות, או התאבדות רוחנית – בריחה לדת, למיסטיקה או לאידיאולוגיות טוטליטריות. זו אשליה שהיא כניעה וויתור על התבונה. התשובה של קאמי היתה לחיות מתוך מודעות מלאה לאבסורד.

דמות המופת של קאמי היתה סיזיפוס, שנגזר עליו לגלגל סלע במעלה ההר ואז לראותו מתגלגל מטה, וכך לחזור על הפעולה לנצח. כשסיזיפוס יורד למטה הוא מודע לגורלו, ודווקא משום שאינו משלה את עצמו, הוא מחליט להמשיך. בכך הוא הופך את העונש לאקט של ניצחון.

לכאורה, ספר קהלת שנקרא בשבת סוכות, מחזיק בתפיסה פילוסופית דומה של חוסר משמעות קיומית: "הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכׇל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ?... מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה, וְאֵין כׇּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ...".

הרב יהודא לאון אשכנזי (1996-1922), המכונה מניטו, ראה בקהלת תשובה לפילוסופיית האבסורד. זו אמירה עמוקה שלאורה כדאי לקרוא שוב את המגילה העתיקה. קהלת לא נרתע מלהציג את החוויה האנושית במלוא מערומיה האבסורדיים – המעשים, העושר, החכמה והעמל נראים כרדיפת רוח חסרת תכלית. ההבדל טמון במישור הייחוס שבו אנחנו מתבוננים. קאמי ודומיו מתבוננים במציאות מתוך תפיסה אופקית בלבד, שבה האדם כלוא בעולם חומרי סגור, מה שמתבטא בקהלת בצירוף החוזר: "תחת השמש". אם אין עולם מעבר לזה הנגלה לעין, הניסיון למצוא משמעות נצחית מוביל לאבסורד ולייאוש, הכול הבל, וסיזיפוס מגלגל את הסלע ללא תכלית.

כאמור, קהלת אינו מכחיש את האבסורד אלא מחדד אותו כדי להבהיר מה קורה לאדם התופס את המציאות בפריזמה מטריאליסטית בלבד: הוא ניסה וחווה הכל. מניטו ראה את קאמי כמי שנעצר "באמצע הדרך". המפתח של קהלת אינו להישאר בלולאה הסיזיפית של "תחת השמש" אלא לשאוף למה ש"מעל השמש" - הממד האלוהי והמוסרי.

מניטו הסביר כי הדעת האנושית והנשמה אינן חלק ממערכת "תחת השמש"; העובדה שהאדם מצטער על האבסורד ומבקש משמעות היא ראיה שקיים בו חלק שמקורו "מעל השמש". במקום להישאר עם סיזיפוס, מציע קהלת לפרוץ את המעגל הסגור, בכיוון מעלה: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא, וְאֶת מִצְוֺתָיו שְׁמוֹר - כִּי זֶה כׇּל הָאָדָם".

2

טבע והיסטוריה בלולים יחד בחגי התורה: חג האביב, חג הקציר וחג האסיף. איננו פגאנים החוגגים את הטבע כביטוי לכוחות אליליים. הטבע כפוף לחוקי הבריאה. החקלאות אינה מובטחת, במיוחד בארץ ישראל התלויה בגשמים. והנה הסכנה: "כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה... לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ", ואז: "וְרָם לְבָבֶךָ, וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה'... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ, כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".

לכן: "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים, בְּאׇסְפְּךָ מִגׇּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ", כדי שנזכור, "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". כשהבתים מלאים ביבול שנאסף בקיץ, מרגישים בטוחים מתמיד. דווקא אז, הסביר הרשב"ם במאה ה-12, "יוצאים מבתים מלאים כל טוב... ויושבים בסוכות, לזיכרון שלא היתה להם נחלה במדבר ולא בתים לשבת... לבלתי רום לבבם". זה הרכיב ההיסטורי של החג: גם כיושבים לבטח על אדמתנו, ההצלחה אינה מובנת מאליה מפני ש"בכל דור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" ונכנס לארץ המובטחת בפעם הראשונה.

ונכון השיעור הזה לדורות, לזכור, שגם החומות האדירות והטכנולוגיה המתקדמת בעולם עשויות להיות חדירות כדפנות הסוכה. ומי ששמר עלינו במדבר העמים, למרות הסוכה הדלה שעטפה אותנו, ישמור גם על סוכת דוד שנפלה וקמה, "כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר, וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם" (קהלת).

3

הישיבה בסוכה היא מבחן לאמונת האדם. ספר הזוהר מכנה את הסוכה: "צל האמונה": "בשעה שאדם יושב במדור הזה, (בסוכה, שהיא) צל האמונה (צִלָּא דִּמְהֵימְנוּתָא), השכינה פורשת כנפיה עליו מלמעלה". הסוכה היא ארץ ישראל בזעיר אנפין, והשהייה בה היא מבחן לדבקותנו בארץ, למרות הקשיים.

בתשרי תר"ף (1920) כתב הסופר יוסף חיים ברנר: "לצעירינו בכל העולם דרוש עכשיו לדעת את האמת על ארץ-ישראל... כי הארץ עניה... וקשׁה ליישוב... כי שכר-האדם בה קטן, המזונות דלים וביוקר, הצרכים למעלה מן היכולת". הוא דרש לא לחפות על המציאות אלא לספר "אמת מארץ ישראל", לא כדי לרפות את ידי הנאחזים בארץ, אלא לחזקם להמשיך במשימתם למרות הקשיים; בלשונו: "אף-על-פי-כן":

"דרוש שכל זה ייוודע בתפוצות-ישראל, ושייוולד בלב צעירינו ה'אף-על-פי-כן!', אותו האעפי"כ, שצריך לבוא תמיד בסוף כל החשבונות השליליים… ורק אותו החלוץ, שה'אף-על-פי-כן' הזה נעשה לחלק מעצמותו, אותו החלוץ המוכן לכל... הוא רשאי לבוא. הוא ולא אחר". יותר ממאה שנים עברו, הסוכה הדלה שברנר ראה אז, היתה למעצמה אזורית, ועדיין יש להוסיף לדברי ברנר את הממד הטרנסצנדנטי החסר, כפי שהציע קהלת.

4

כך רשם התובע מטעם האינקוויזיציה הספרדית בכתב התביעה נגד הנוצרייה החדשה אינס אסתבן, אשת חלפן הכספים חואן די קסטרו מהעיר סיאודד ריאל ב-1484: "...ועוד (נאשמת) כי אינס אסטבן האמורה שמרה את תורת משה ואת חגיה, ובפרט את חג ה'קבאניואלאס' (Cabañuelas) או הסוכות (Tabernáculos), וכי בחגים האמורים היתה עולה אל הגגות והמרפסות של בתיהם כדי לאכול ולסעוד שם ארוחת ערב, והיתה מביאה ענפים וירק מן החורש כדי להניחם על הגגות האמורים לשם חגיגיות החג האמור, ושם היתה אוכלת וסועדת מאכלים טהורים ומבושלים כפי התורה האמורה".

כך רשם התובע הספרדי: הנאשמת "שמרה את תורת משה ואת חגיה, ובפרט חג הסוכות... היתה עולה אל הגגות והמרפסות של בתיהם כדי לאכול ולסעוד שם... והיתה מביאה ענפים וירק מן החורש להניחם על הגגות לשם החג, ושם היתה אוכלת מאכלים טהורים ומבושלים כפי התורה האמורה"

כשאינס עלתה לגג, היא שמרה את ההלכה במשנה: "העושה סוכתו תחת האילן, כאילו עשאה בתוך הבית", מכיוון שהסכך חייב להיות מצמחים תלושים. לכן סוכה שמעליה תקרה, פסולה. עיקר הסוכה - הסכך, ויש להקפיד שלא תהיה חציצה בין הסכך לשמים, שרק הוא יהיה מקור הצל. במרפסות הגג העליונות של קסטיליה במאה ה-15 אפשר היה לאלתר סוכה ולהסתתר מעיניהם הבולשות של השכנים. לפי כתב האישום, אינס הוסיפה חטא על פשע, מכיוון שעוד העזה לאכול מאכלים כשרים...

אינס אסתבן הורשעה ב"כפירה חמורה" ובנאמנות לתורת משה; היא הוכרזה ככופרת ומתייהדת בסתר ונגזר עליה העונש המרבי: הוצאה להורג בשריפה על המוקד. בכך, הצטרפה למסורת ארוכה של נשים שמילאו תפקיד מרכזי בשימור הזיכרון והפרקטיקה היהודית בבתיהן. כשנתכנס לשבת בסוכה, חסרי פחד, נזכור את אינס. "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ".