אף על פי שחלפו יותר מ־176 שנים מיום פרסומו של "המניפסט הקומוניסטי" שחיברו קרל מרקס ופרידריך אנגלס, ודברים כה רבים השתנו מאז 1848, האמת מוכרחה להיאמר: מדובר בחיבור מדהים - קולח, סוחף, מסעיר, ובעיקר, כזה שמעניק לקורא את האשליה המשכרת שהכל, העולם, טבע האדם, ההיסטוריה, הדת והכלכלה - הכל מסתדר לפתע בראשו באורח מסודר, הגיוני וזכיר.
כמו שכתב ישעיהו ברלין, שבשנות ה־30 של המאה העשרים חיבר ביוגרפיה אינטלקטואלית חשובה על מרקס: "שום סיכום לא מסוגל להעביר נכונה את איכותם של עמודיו הפותחים והסוגרים. אין לו אח ורע בתור כלי לתעמולה הרסנית; להשפעתו על הדורות העוקבים אין מקבילה למעט בהיסטוריה הדתית; אילו מחברו לא היה כותב ולו דבר נוסף בחייו, עדיין זה היה מבטיח לו תהילת עולם".
אסכולה מצומצמת
קשה מאוד לחלוק על ההבחנה הזאת, אף שברלין עצמו טען באופן נחרץ ומשכנע כי אלמלא בשנת 1917 סיעה מרקסיסטית קטנה תפסה בכוח וכנגד כל הסיכויים את השלטון במדינה הגדולה בעולם - מרקס ויצירותיו, כמו אלה של אוגוסט קונט או הרברט ספנסר (הוגים שנהנו מהכרה והשפעה גדולות לאין־שיעור מאלה של מרקס, בן תקופתם) היו נשארים עניין ליודעי ח"ן בלבד.
באורח פרדוקסלי, מי שמוכר כאבי הקומוניזם - האיש שביקש לכונן את התנועה הפוליטית הרחבה ביותר בהיסטוריה האנושית והציב בפניה את המטרות השאפתניות ביותר בתולדות האנושות - השקיע את מרב מרצו לא באיחוד שורות, אלא בפולמוסנות עיקשת וטהרנית מול בני פלוגתא הקרובים אליו ביותר בהשקפותיהם, וכשל במשימתו כישלון חרוץ: ההתארגנויות שהקים היו זעירות וקצרות־מועד (כך, למשל, הקונגרסים של האינטרנציונל הראשון מנו עשרות בודדות של צירים); רוב־רובה של הגותו התברר כמסובך מדי מבחינת קהלי היעד; ומי שהכי התקדם בהפצת הרעיונות הסוציאליסטיים ובהגשמתם - היו דווקא מתחריו המרים, הסוציאל־דמוקרטים הגרמנים ואנשי איגודי העובדים הבריטיים.
כל אלה כיבדו את מרקס כתיאורטיקן, אבל חלקו על רבות ממסקנותיו ודחו לחלוטין את הדרך המעשית שהלה התווה להגשמת התיאוריות שלו. כידוע, בהלווייתו נכחו לכל היותר 13 איש, אחד מהם הוא אנגלס, שותפו לכתיבה, וחמישה נוספים - בני משפחתו.
אם כן, עד להפיכה הבולשביקית ברוסיה, המרקסיזם היווה אסכולה מצומצמת מאוד ותיאורטית מאוד, שנטלה חלק מזערי בחיים החברתיים והפוליטיים של אירופה וכמעט בלתי־מוכרת מחוצה לה.
אלא שכל זה לא מוריד מאומה מעוצמת "המניפסט הקומוניסטי". זהו חיבור שהודות לאיכותו התעמולתית, בהירות בלתי־אופיינית לכתיבה המרקסית הכללית ובזכות הנסיבות ההיסטוריות שהתעצבו כמעט 70 שנים אחרי פרסומו - הפך לאחת היצירות הנקראות והמשפיעות ביותר על ההיסטוריה המודרנית. רצף נחשוני של הפשטות גסות, פרשנות היסטורית מפוקפקת וחיזויים שהתגשמו באורח קוטבי לא פוגע בקסם אלא רק מעצים אותו, והעובדה שהמניפסט רווי בסתירות פנימיות - רק תורמת לחירות הפרשנית של חסידיו.
מניפסט בחמישה חלקים
המניפסט מורכב מחמישה חלקים בלתי שווים באורכם: פתיח קצרצר, רב־עוצמה ומסקרן, שמפזר פתיונות עסיסיים לקורא; פרק ראשון היסטורי־תיאורטי, שדן במהות ההתפתחות האנושית, מגדיר אותה כמלחמת מעמדות נצחית ונוקב בסיבה הקבועה שלה - מאבק הבעלות על אמצעי הייצור. מרקס מתאר בו את קורות עלייתו של מעמד הבורגנות, התבססותה של הכלכלה הקפיטליסטית ואת לידת השדרה החברתית שעתידה לסיים את היסטוריית המאבקים האנושיים - הפרולטריון, מעמד פועלי התעשייה השכירים.
הפרק השני עוסק באסכולת המחשבה הקומוניסטית, המוצגת כיחידה שאוחזת בהבנה כוללת לגבי הנקודות שהוצגו בפרק הקודם ומבקשת לזרז את חבלי הלידה של ניצחון הפרולטריון, הן באמצעות חינוכו והן בהובלתו אל ההשתתפות הפעילה בפוליטיקה, ובסופו של יום - אל המהפכה האלימה נגד הבורגנות. חלק ניכר כאן מוקדש למענה על האישומים המוטחים בכוונותיהם הפוליטיות של הקומוניסטים, ובסיומו אף מוצגת רשימה בת עשרה סעיפים ובה פירוט של הצעדים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים שעל הקומוניסטים לנקוט בהגיעם לשלטון.
הפרק השלישי שמור לביקורת ארסית נגד התיאוריות הסוציאליסטיות המתחרות; פרק הסיום הקצר דן לכאורה ביחס של הקומוניסטים כלפי מפלגות והתארגנויות פוליטיות בארצות אירופיות שונות (צרפת, שווייץ, פולין וגרמניה) ששותפות לחזון הסוציאליסטי, אבל הלכה למעשה מתווה מעין טקטיקה פרקטית לניצולן, לשם השגת הבכורה בשדה הפוליטי. פרק זה מסתיים בקריאה המפורסמת "פועלי כל הארצות, התאחדו!".
למי שלא תופס את המניפסט כמדריך לפעולה, אלא ניגש לתכניו בעיניים ביקורתיות, קשה להתעלם מן המחסור החמור של האירוניה בתוכו (בניגוד לעוקצנות ארסית, שמופיעה בו תדיר) - בטח לאור שפע האירוניה שהכבירה על הטקסט ההיסטוריה האנושית מאז ועד היום. מטבע הדברים, אחד הגורמים המרכזיים לכך טמון ביומרה ה"מדעית" של מחבריו, הסבורים כי גילו את חוקי ההתפתחות האנושית, המכתיבים באורח דטרמיניסטי־מתחייב הן את מלחמת המעמדות והן את ניצחון הפרולטריון.
מרקס ואנגלס האמינו וטענו כי הדבר הוא בלתי נמנע, שזהו כורח היסטורי, ושיש לצדד במעמד הפועלים לאו דווקא בגלל שלצידו נח איזה צדק אובייקטיבי (שיפוטים ערכיים כאלה הם דחו מכול וכול, אגב הטענה שהערכים האנושיים נתונים כל העת לשינוי ותלויים אך ורק במערכת יחסי הייצור) - אלא בשל העובדה שנגזר על הפרולטריון לנצח, בעוד שהדבקות במי שנידון להפסיד (המעמדות השליטים הקודמים, הבורגנות, וביתר שאת האצולה) היא בלתי־רציונלית בעליל.
היות שנגזר על הפרולטריון להפוך למעמד השליט, ואז להטמיע לתוכו או להשמיד את יתר המעמדות (כלומר, לבטל כליל את החלוקה למעמדות ולהביא בכך לסוף ההיסטוריה), רק מתבקש שכל אדם רציונלי יצטרף לשורותיו, ויסייע כמיטב יכולתו לקצר את חבלי הלידה של חזון אחרית הימים הזה.
"ההנחות התיאורטיות של הקומוניסטים אינן מבוססות בשום אופן על רעיונות, על עקרונות שהומצאו או נתגלו על ידי מתקן עולם זה או אחר", קובע מרקס בפתח הפרק השני ומטעים לקראת סיומו: "מה מוכיחה ההיסטוריה של הרעיונות, אם לא שהייצור הרוחני הולך ומשתנה עם הייצור החומרי? הרעיונות השולטים בכל תקופה היו תמיד רעיונותיו של המעמד השליט בלבד".
לאור ההתעקשות של מרקס ואנגלס על כך שההוויה יוצרת את התודעה ולא להפך (ושזוהי הסיבה המרכזית לכך שרק יחידי סגולה בני זמנם הצליחו להכיל את רעיונותיהם המהפכניים), אירונית כפליים, לאור העובדה שהתוצרת הרעיונית של מרקס ואנגלס, ובה המניפסט - השפיעה עד כדי כך על הווייתנו שאנו ממשיכים לעסוק בה גם בשנת 2024, אף שהשניים לא השתייכו למעמד השליט מימיהם ותנאיי הייצור החומרי השתנו כמעט ללא הכר מאז 1848.
התערובת הייחודית הזאת של דוגמטיות ואופורטוניזם, נימה נבואית וכוחנית לצד יומרה מדעית, שיפוטים חדים וארסיים שמבוססים על פרשנות מפוקפקת מאוד של הפסיכולוגיה וההיסטוריה האנושית - היא שמעניקה למניפסט את עוצמתו הרטורית. חלוקת העולם הפשטנית שעלולה היתה להישמע מגוחכת מפי הוגה מוכשר פחות ממרקס, מקבלת משנה תוקף סוחף כשזה יוצא מתחת עטו.
כך, בקטע מפורסם ב"משפחת סימפסון" מכריז שרת בית הספר וילי, מהגר סקוטי מעורער למדי בנפשו, כי "אחים ואחיות הם אויבים טבעיים, כמו אנגלים וסקוטים, או וולשים וסקוטים, או יפנים וסקוטים, או סקוטים וסקוטים אחרים. סקוטים ארורים, הם הרסו את סקוטלנד!". המנהל סקינר מעיר על כך, "אתם, הסקוטים, בהחלט הינכם אנשים מחרחרי מדון", ואילו וילי מתפרץ, "זה הרגע יצרת לך אויב לכל החיים!".
על פניו, קשה לומר במה נופלת הדיכוטומיה של וילי מזו של מרקס, הקובע בפתח הפרק הראשון של המניפסט כי "תולדותיה של כל חברה, עד כה, הן תולדות המאבק בין המעמדות. בן חורין ועבד, פטריקי ופלבאי, ברון וצמית, אומן ושוליה, בקיצור - מדכאים ומדוכאים ניצבו בעימות מתמיד זה כנגד זה, ניהלו מאבק בלתי פוסק, לעיתים נסתר, לעיתים גלוי, מאבק שהסתיים כל פעם בשינוי מהפכני של החברה כולה או בשקיעתם יחד של כל המעמדות הנאבקים". כידוע, בני האדם מתחלקים לשני סוגים, אלה שמחלקים אנשים לשני סוגים ואלה שלא.
תחזיות שגויות
התעקשותו של מרקס על הפן המעמדי־כלכלי ככזה שמשפיע יותר מכולם בחיי אנוש, לצד התחזיות שלו לגבי שקיעת הלאומיות ועמעומו של הרגש הדתי, התבררו כשגויות לא פחות מהציפייה שלו כי תנאיי חייהם החומריים של הפועלים רק ילכו ויחמירו, בעוד שורותיהם ילכו ויתרחבו. בניגוד גמור להערכותיו, המהפכות הקומוניסטיות הצליחו לתפוס את השלטון אך ורק בארצות אגרריות, בלתי־מתועשות, שבהן מעמד הפועלים היה מיעוט זניח, נעדר מודעות מעמדית ברורה ובלתי מאורגן. כוחה של המדינה בהן לא רק שלא צנח (כפי שסבר שיהיה), אלא התחזק באופן חסר תקדים, תוך אלימות איומה מצד המדינה כלפי נתיניה, ופיגור ניכר בתנאי החיים החומריים בהשוואה למדינות הקפיטליסטיות.
ברם, חולשת ההבחנות והחיזויים, כאמור, לא פגעה בעיקר: מרקס בהחלט לא היה הראשון שחילק את העולם לבני אור ובני חושך, למדכאים ולמדוכאים (שבהכרח ידם תהיה בסוף על העליונה), אולם ההטפה שלו התבררה כמשפיעה מכולן, גם אם הדבר התאפשר בזכות אופורטוניסט דוגמטי ומוכשר אחר, ולדימיר לנין, שבניגוד גמור לאורתודוקסיה המרקסיסטית, אחז בהגה מדינה שכלל לא "הבשילה" למהפכה הפרולטרית. אירוני למדי שרק מרקסיסטים שפעלו כמוהו ובתנאים דומים (כלומר במדינות נחשלות, שספגו זעזוע עמוק בשל מלחמה גדולה שהתרחשה בעת ההיא) הצליחו לתפוס את השלטון בסין, בווייטנאם, בקמבודיה ובמקומות דומים אחרים.
אירוני אף יותר שאפילו התחזית הצנועה והלכאורה־מתבקשת של מרקס - על כך שמלחמות בין מדינות קומוניסטיות הן דבר שאינו עולה על הדעת - אפילו היא התבררה כשגויה: "עם דעיכת ניגודי המעמדות בתוך האומה, תדעך גם העוינות בין אומה לאומה". אולם המלחמות העקובות מדם בין רוסיה הבולשביקית וגאורגיה המנשביקית בשנת 1920, בין ברית המועצות לבין הרפובליקה העממית של סין, בין הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם לבין קמבודיה הדמוקרטית (כך כונתה המדינה בימי שלטונם של "הקמרים האדומים" בהנהגתו של פול פוט), בין סין לבין וייטנאם, כיבושה של אפגניסטן המרקסיסטית בידי ברית המועצות ואין־ספור עימותים חמושים נוספים בין התארגנויות, שהכריזו קבל עם ועדה על דבקותן ברעיונות מרקסיסטיים - הפריכו גם את התפיסה הזאת.
אך הם לא הצליחו לפגום כהוא זה בחלוקה הדיכוטומית של העולם למדכאים ולמדוכאים, ולתמיכה הבלתי־מסויגת שיורשיו הרעיוניים של מרקס ממשיכים להעניק לאלה האחרונים.
"במילה אחת", הטעים המחבר בפרק המסכם, "הקומוניסטים תומכים בכל מקום בכל תנועה מהפכנית כנגד התנאים החברתיים והפוליטיים הקיימים". די לנו להציץ במתרחש בקמפוסים האוניברסיטאיים וברחובות במערב, על מנת להיווכח ביעילותו הרטורית הייחודית של המניפסט.
בשולי הדברים, מילה להוצאה. המהדורה הנוכחית של "המניפסט הקומוניסטי" מציגה עריכה נאה ועדכנית לתרגום העברי הקלאסי, פרי עטו של מנחם דורמן, ואף מגדילה ומציעה לקורא נספח היסטורי מצוין, תמציתי וממצא מאת הפרופ' דני גוטווין, המפרט את הנסיבות ואת קורות כתיבתה של היצירה האדירה הזאת.
