היום שאחרי בברלין: "יכול להיות שכבר מאוחר מדי"

שורה של מערכות בחירות מטלטלת את גרמניה, ובתוכה גם את היהודים והישראלים במדינה, בעיקר בברלין שהפכה למוקד הקהילה באירופה. בבירה זכתה מפלגת השמאל הרדיקלי די לינקה (Die Linke), ובמקלנבורג-מערב פומרניה ובסקסוניה-אנהלט התחזקה מאוד מפלגת הימין הקיצוני "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD).

שישה ישראלים שחיים בברלין, חלקם שנים ארוכות, מביטים על אותן תוצאות ורואים דברים שונים לגמרי. שי דשבסקי עוסק בהסברה ומתגורר בעיר כעשר שנים, שיר לביא הגיעה לעיר ב-2015, נדב גבלינגר הוא מדריך טיולים שחי בברלין מאז 2001, טל גיבש היא יועצת הגירה ורילוקיישן שמתגוררת בעיר מאז 2014, ירון היילברון בן ה־27 חי בה שלוש שנים ומתי שמואלוף, כותב ועורך, 13 שנה. ארבעה מהם מודאגים מאוד. שניים דווקא רואים בתוצאה הזדמנות.

"המצב קטסטרופלי"

דשבסקי מודאג כבר תקופה ארוכה. לטענתו, מאז 7 באוקטובר השתנה היחס ליהודים בעיר, ורוב מוחלט של התלונות על אנטישמיות נסגרות בלי טיפול. "לטעמי המצב קטסטרופלי. עקבנו אחרי מאות תיקים של תלונות במשטרה, וראינו שלא קורה עם זה כלום. המשטרה לא מטפלת בזה, והפרקליטות סוגרת 98% מהתיקים שבדקנו. מה שקורה באוניברסיטאות נורא, יהודים מתלוננים כל הזמן, מותקפים ולא מרגישים בנוח.

"רק לפני שבוע הייתי באירוע והסברתי על האנטישמיות של הנאצים, ואנשים בקהל אמרו לי שאולי הנאצים בעצם צדקו, כי רואים היום שהיהודים עושים דברים רעים, ואף אחד לא אמר שום דבר נגד זה. כמעט כל שבוע יש מקרה של יהודי או תומך ישראל שמותקף ברמה של אשפוז. יש פה אזהרות לא להסתובב עם מגן דוד בשום מקום, ובטח שלא עם כיפה.

"להערכתי תוצאות הבחירות רק יחמירו את המצב. ברלין כבר מזמן לא סובלנית, ממשיכים להגיד את זה כי רוצים להאמין, אבל בשטח המצב הפוך. כל הזמן מנסים להסתיר את זה פוליטית, אבל אפילו מפקדת המשטרה אמרה לי לפני שנה שיש אזורים בברלין שהיא ממליצה ליהודים ולחברי הקהילה הלהט"בית אפילו לא להיכנס אליהם".

דשבסקי מתייחס גם לאליף ארלפ, המועמדת שהובילה את די לינקה בברלין ועשויה לעמוד בראש העיר. "אני לא מאמין שהיא באמת תנקוט בצעדים קונקרטיים שיפגעו ביהודים. אני מכיר הרבה יהודים שנלחמים באנטישמיות ואוהבים אותה. מצד שני, כבר ביום הראשון של מסיבת הניצחון שלהם, בין הריקודים והחיוכים, ניתן היה לראות דמויות מוכרות תומכי טרור. מחלקים שם סטיקרים עם רובים ודגל פלסטין. בגדול הם לא יעשו כלום. מה שברור שעשינו טעות לגביו, זה שלא ראינו את האנטי-ציונות כגלגול חדש של אנטישמיות ונתנו לזה דרור".

"צריך לרגע לנשום"

גיבש מבקשת להכניס את התוצאות להקשר רחב יותר. "התוצאות של השבועות האחרונים נראות כזעזוע פוליטי, אבל צריך לרגע לנשום ולהבין את ההקשר. סקסוניה-אנהלט ומקלנבורג-מערב פומרניה השתייכו למזרח גרמניה, שם מתחברות סוגיות ההגירה לתסכול רב-שנים מכישלון האיחוד ולתחושה שחלקים מהמזרח נותרו מאחור. ברלין, מנגד, נטתה תמיד שמאלה, ודי לינקה כבר השתתפה בעבר בקואליציות העירוניות.

"בקרב ישראלים ויהודים מעורר ניצחונה של די לינקה חשש נוסף בשל טענות לאנטישמיות ואנטי-ישראליות, במיוחד סביב סניף המפלגה בנויקלן. התוצאות בהחלט מעידות על התחזקות הקצוות הפוליטיים, אבל בין ניצחון בבחירות לבין היכולת להרכיב ממשלה וליישם מדיניות יש עדיין מרחק משמעותי".

"פנאטים ואנשים מסוכנים"

לעומת רבים בקהילה היהודית, גבלינגר מחזיק בעמדה מורכבת כלפי די לינקה. "חלק מאנשי הלינקה הם אנשים טובים. לדוגמה, סגנית יו"ר הבונדסטאג לשעבר פטרה פאו, או גרגור גיזי, שהנהיג את המפלגה במשך שנים והותקף פיזית בשל עמדתו לגבי ישראל. בודו ראמלו, ראש ממשלת תורינגיה לשעבר והיום סגן יו"ר הבונדסטאג, הוא תומך נלהב בישראל מטעם המפלגה. ואולם כל אלה זוכים להתנגדות קשה בתוכה. ראמלו, למשל, הביע זעזוע מהחלטת הוועידה אשתקד בסוגיית הגדרת האנטישמיות, ומאז מותקף שוב ושוב בשורות מפלגתו.

"מצד שני, חלק אחר בלינקה הם פנאטים ואנשים מסוכנים, שנמצאים במעקב גלוי של המשרד להגנת החוקה (BfV), ומקושרים לארגונים שבקשר עם חמאס, חזבאללה וארגונים אסורים אחרים. מה שכן, הם מאוד מפולגים ולכן פחות מפחידים אותי. הבעיה העיקרית בפוליטיקה הגרמנית היא תהליך ההקצנה. מפוליטיקה של הסכמות עברו פה לפוליטיקה של סכסוכים. מפלגות המרכז לא מתייחסות לבעיות ולכן אנשים הולכים לקיצון".

"רגע של אופטימיות"

היילברון תולה את התוצאה בכישלון של מפלגות המרכז. "אני מעדיף את די לינקה בכל יום על פני AfD, ולא מאמין שהם יהיו גרועים בהרבה, אחרי שהקיצוצים בתרבות ועליית מחירי הדיור היו קטסטרופה בשנים האחרונות, בוודאי לעיר כמו ברלין", הוא אומר. "פופוליזם תופס יפה ברחבי העולם, אבל ברמה הפרקטית אלה הבטחות ריקות וחסרות שחר".

שמואלוף מסתכל על אותה תוצאה בדיוק מנקודת מוצא הפוכה. "אני מאוד שמח על התוצאות בברלין", הוא אומר. "הניסיון להציג את השמאל כסכנה גדולה יותר לביטחון היהודים הוא מאוד מסוכן. אנטישמיות קיימת בחלקים שונים של החברה, אבל היא נעשית מסוכנת כשהיא משתלבת באידיאולוגיה ימנית קיצונית ובמגמות אנטי-דמוקרטיות, כמו שאנחנו רואים עם עליית AfD.

"עליית שכר הדירה, תעסוקה לא יציבה והעמקת הפערים החברתיים יוצרות מתחים שגם מעודדים שנאת יהודים. מי שמתעלם ממצוקה חברתית משאיר את הזירה פתוחה בפני מי שממהרים תמיד לחפש שעיר לעזאזל. אני חושב שהעלייה של די לינקה תוריד את המתחים, דווקא בגלל שתצמצם את הפערים ותטפל בבעיות של מיעוטים כמו יהודים ומוסלמים. אני רואה בזה רגע של אופטימיות אל מול מדינות אחרות שבהן AfD התחזקה".

"רק כדי שנוכל להתפלל בשלום"

לביא, מורה בבית ספר מקצועי, יועצת IT ומדריכת כושר, קיבלה אזרחות גרמנית ב־2023. אצלה השאלה הפוליטית מתחברת קודם כול לחוויה היומיומית ברחוב. "בתור אישה אני מרגישה בשנים האחרונות ירידה משמעותית ברמת הביטחון האישי. לקחתי רכב בליסינג כי כמות ההטרדות המיניות שחוויתי בתחבורה הציבורית רק עלתה. בשכונות מסוימות אני מרגישה מאוד לא בנוח להסתובב כאישה ומשתדלת להימנע מזה, אבל כחלק מהעבודה שלי לפעמים אין לי ברירה. רכב זה יקר, אבל אני מוכנה לשלם את המחיר בשביל הביטחון האישי שלי.

"בעקבות הבחירות ביום ראשון, כשהמפלגה שרוצה להנהיג את העיר הזאת חוגגת עם רוצחים ותומכי טרור, אני חושבת שיש לנו בתור יהודים סיבה לדאגה. מעבר לחשש שתהיה עלייה באנטישמיות, לאור מה שכבר קורה בגרמניה מאז 7 באוקטובר, אני צופה עוד ירידה משמעותית ברמת הביטחון האישי, ובייחוד בתחום של אלימות נגד נשים במרחב הציבורי".

הבטחת הבחירות המרכזית של די לינקה הייתה להלאים דירות מידי חברות הנדל"ן הגדולות ולהוריד את שכר הדירה, וזו אכן אחת מהדאגות הגדולות של לביא. "שוק הדירות בברלין במצב קשה מאוד והמחירים עלו פלאים בשנים האחרונות בעקבות חוסר היצע. למשקיעים לא משתלם לקנות או לבנות פה דירות, כי הממשלה מגבילה את התחרות החופשית. בעקבות עליית מפלגת השמאל אני צופה עוד הידרדרות, כשהם מתנגדים באופן מוחלט לבנייה של עשרות אלפי יחידות דיור בטמפלהוף ומטילים עוד מגבלות על בעלי הדירות".

את דבריה היא מסיימת בחוויה האישית שלה מערב יום כיפור האחרון. "הלכתי לתפילה בבית הכנסת האורתודוקסי וחשבתי כמה עצוב שצריכים לעמוד פה כמה רכבי משטרה מלאים בשוטרים ובאנשי ביטחון, רק כדי שנוכל כיהודים להתפלל בשלום. ולמרות הכל, אחרי כל כך הרבה שנים והעבודה הרבה שהשקעתי כדי ללמוד את השפה והתרבות, אני רואה את עצמי חלק מהמדינה הזאת ולא רואה את עצמי עוזבת. אני מאחלת לברלין שתושביה יפקחו את העיניים באיזשהו שלב, אבל לא בטוח אם כבר לא מאוחר מדי".