שני מקרי גניבות בצה"ל - ואשם אחד. אתם כבר יודעים מי זה

בדצמבר 2024 פרסם כתב חדשות 14, ישי פרידמן, סיפור מוזר שמספק חרך הצצה צדדי לאופן שבו מתנהלים היחסים בין ענפיה השונים של מערכת המשפט הישראלית: בנה של היועמ"שית, גלי בהרב־מיארה, גנב לכאורה אפוד פרטי ויקר מלוחם ביחידת המילואים שלו. הלוחם, תושב חו"ל שהגיע במיוחד להילחם, הביא איתו אפוד קרמי יקר. בנה של היועמ"שית גנב את האפוד זמן קצר לאחר שהודח משירות מילואים מסיבות אחרות. ולא זו בלבד - הוא אף צולם ולא הכחיש את הגניבה.

למזלו של בנה של היועמ"שית, המג"ד הוא שותף במשרד עורכי דין גדול, וייתכן שרצה להימנע מאי הנעימות שבהעמדה למשפט צבאי את בנה של אישיות משפטית רמת מעלה כמו גלי בהרב־מיארה. אין לדעת. מכל מקום, המג"ד פנה לשותף אחר במשרדו, עורך הדין יוסי בנקל, וזה התקשר ללוחם. גם השיחה הזו, כמו גניבת האפוד, מוקלטת ומתועדת.

"אני לא פה להגן על אף אחד ולא לכסות ולא למרוח את זה", אמר עו"ד בנקל ללוחם. "אני רוצה לגמור את האירוע הכי יפה שאפשר". אין לדעת למה התכוון עורך הדין בנקל כשהשתמש במונח "הכי יפה שאפשר". מאז פתיחת מלחמת חרבות ברזל נחקרו ונשפטו חיילים שלקחו מזכרות משטחי אויב, והדעת נותנת שגניבת ציוד מציל חיים מחבר ליחידה ראויה להיות מטופלת באופן דומה, אם לא מחמיר יותר.

שליו גולן, לוחם בסיירת חרוב, נפצע בעזה. את נשקו הנטוש של המחבל שירה בו - לקח למזכרת, לאחר שהוציא ממנו את המכלול. הוא נעצר לשבועיים והתביעה הצבאית דרשה להשאיר אותו במעצר עד תום ההליכים. ברשותו של גולן נמצאו גם כמה רימוני הלם, שלטענתו מצא ליד ביתו ביישוב גבע בנימין. בתגובה לפניית אריאל כהנא מ"ישראל היום", מסר דובר צה"ל כי "בית הדין עמד על כך שהוצאת נשק ואמצעי לחימה מרשות הצבא בזמן מלחמה, חמורה מאשר בימי שגרה, ושבעקבות כלל הנסיבות האלה לא ניתן להיעתר לבקשת ההגנה לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר. צה"ל רואה בחומרה הוצאת רכוש שלא כדין מצה"ל ומגנה כל התנהגות מסוג זה".

גולן הוא לא החייל היחיד שהתביעה הצבאית מחמירה בעניינו, אך הוא לא זכה בחברים כמו עו"ד בנקל.

"אני קשור למג"ד שלכם", אמר עו"ד בנקל ללוחם שממנו נגנב האפוד. "הוא ראה את הבעיה. הוא ביקש את עזרתי כי אני יודע להגיע לאנשים הנכונים במשפחה".

אפשר רק לנחש מיהו "האנשים הנכונים" במשפחת בנה של בהרב־מיארה. ייתכן שהיועמ"שית עצמה, אין לדעת. מה גם שעו"ד בנקל עצמו הוא במובנים רבים איש נכון בעצמו. בין לקוחותיו אפשר למנות את קרן הצדקה של קטאר, והוא גם שימש יועץ לצוות המשא ומתן על החטופים. בנקל גם התפנה לעתירות למען הדמוקרטיה, כמו שאומרים. הוא ומשרדו ייצגו את ראש השב"כ לשעבר, נדב ארגמן, מפקד חיל האוויר ומנכ"ל משרד הביטחון לשעבר, האלוף (מיל') אמיר אשל, ועוד 10 עורכי דין מקבוצת מחאת קפלן "הגלימות השחורות". הקבוצה עתרה לבג"ץ נגד הוועדה לבדיקת השימוש ברוגלות, בטענה כי החלטת הממשלה להקים אותה התקבלה תוך "חריגה מסמכות, ממניעים זרים, לקידום מטרות פסולות, בניגוד עניינים, תוך אי שקילת שיקולי פגיעה בביטחון המדינה, בהתעלמות מוחלטת מעמדת גורמי הביטחון הרלוונטיים ובניגוד לעמדת היועמ"שית גלי בהרב־מיארה".

ניכר כי עמדתה של בהרב־מיארה היתה יקרה לליבם של עו"ד בנקל וחבריו להגשת העתירה, כמו סגירת פרשת גניבת האפוד על ידי בנה, אך זו לא נסגרה "הכי יפה שאפשר". מיארה הבן טען שהשליך את האפוד בצד הדרך וסירב לפצות את הלוחם במלוא ערכו. צה"ל שוב נכנס לתמונה. החיפושים אחר האפוד בצד הדרך העלו חרס, ולכן סופק ללוחם אפוד חלופי מהאפסנאות. "הטענה שלפיה האירוע טופל בצורה מקילה או שונה מהאופן שבו מטופלים אירועים מסוג זה, משוללת כל יסוד", הגיב דובר צה"ל לישי פרידמן, ואף הפנה אצבע מאשימה כלפי הלוחם: "לכל חייל עומדת הזכות להגיש תלונה במצ״ח על גניבת רכושו הפרטי. לא הוגשה תלונה בנושא במקרה הנוכחי". ומדוע מפקד הגדוד לא הגיש תלונה? קל: "האירוע לא דווח על ידי הגדוד לגורמי האכיפה בצה״ל, בעקבות החלטת הגדוד להדיח את הקצין".

עו"ד יוסף בנקל הגיב לפרידמן: "לא קיימתי כל קשר עם היועמ"שית מאז סיימה את תפקידה כפרקליטת מחוז ת"א". ייתכן שזה נכון, אבל עם בנה – דווקא כן. היועמ"שית, כדרכה כאשר מופנות אליה שאלות לא נוחות, סירבה להגיב. ולאחר שהסיפור התפרסם, האם ציוותה הפצ"רית לפתוח בכל זאת בחקירה? לא. הרי הלוחם לא התלונן למצ"ח, אלא חזר לחו"ל בפחי נפש.

כבר לימדונו רבותינו בצמרת מערכת המשפט כי ניגוד עניינים חל רק על נבחרי ציבור, ומי שיורה להם את הדרך להימנע ממנו הם רבותינו במערכת המשפט. השופט יצחק עמית קבע כי מעורבותם של שופטי ביהמ"ש העליון בוועדה לבחירת שופטים אינה בגדר ניגוד עניינים, ומי שסבור כך "חוטא באי הכרה של הדנ"א השיפוטי". השבוע אמר ל"הארץ" בכיר במשרד המשפטים בנוגע ליכולתה של היועמ"שית לחקור את פרשת שדה תימן: ״ניגוד עניינים זה דבר שאדם מרגיש עם עצמו. אם בהרב־מיארה היתה מרגישה שהיא מנועה מלעסוק בתיק הזה מבחינה נפשית, אז היא יכולה למנות מישהו אחר. אם לא מרגישה ככה - אז אפשר לסמוך עליה״. אכן, יש אנשים שיכולים להרשות לעצמם לסמוך על משרד היועמ"שית, על בג"ץ ועל הפרקליטות. חקירתם - אם תהיה - תתנהל בעצלתיים ותאפשר להם לתאם גרסאות ולהעלים ראיות, ויש כאלה שיזכו בחקירות מצ"ח, שב"כ ומעצר עד תום ההליכים. השופט עמית צדק. יש דנ"א שיפוטי, והוא גלוי מאוד לעין.