אידיאליזם מעוות בשם אהבת הארץ: על המיעוט הבעייתי ביהודה ושומרון

ימים לא קלים עוברים על מדינת ישראל. אנו מצויים בשעות הרות גורל, וגדולתם של החברה הישראלית ושל חיילי צה"ל היא מקור לגאווה ולהודיה עמוקה. אך לצד הנופלים במערכה והנפגעים מן הטילים, אנו נאלצים להתמודד עם תופעה קשה וכואבת המתרחשת בתוך ביתנו פנימה -אנרכיה ופשיעה לאומנית בתוככי יהודה ושומרון.

מתרחש כאן ערבוב מסוכן בין מותר לאסור, מערכת ערכים שאיבדה את מצפנה המוסרי, אידיאליזם מעוות וחסר רסן בשם אהבת הארץ וההתיישבות. בעיני אותם "אידיאליסטים", חדירה לכפר פלסטיני, שריפת רכוש, פגיעה בתושבים ואף התגרות בכוחות הביטחון הפכו כמעט לשגרה.רבים בתוך ההתיישבות מעדיפים לעצום עיניים אל מול האלימות, או להכחישה. יש המתנגדים לאלימות אך חוששים להביע את קולם. השתיקה אינה ניטרליות. היא שותפות.

חיבור עמוק לארץ

עם זאת, המציאות מורכבת. לצד אותם פורעים, קיימים מתיישבים ובוני חוות המבטאים במסירות נפשם חיבור עמוק לארץ ישראל בדומה לראשית ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. משפחות אמיצות, החיות בתנאים קשים, מתוך תחושת שליחות לביסוס ביטחונה של ההתיישבות ושל מדינת ישראל כולה. מי שעמד על מרפסת חווה הצופה על מרכז הארץ מבין היטב את חשיבות האחיזה הזו בקרקע.עם ישראל זקוק לכוחות הללו, ואנו מברכים עליהם.

אבל מיד נדרש לומר בצורה חדה וברורה: אין כל אפשרות, לא למדינה ולא להתיישבות, להצדיק, להעלים עין או אפילו לקרוץ לעבר קבוצות שלוקחות את החוק לידיהן ופוגעות בחפים מפשע. התגרות בחיילים, פגיעה במתקנים ביטחוניים והתעללות בבני אדם - אין בהן שום יכולת להכיל אותם מוסרית וחוקית. זהו קו אדום.

בעיה ערכית

דווקא בימים קשים אלו, כאשר ישראל עומדת על נפשה בכל החזיתות הצבא נדרש להפנות כוחות לטיפול בפשיעה יהודית. אין עיוות מוסרי מזה. זו אינה רק בעיה ביטחונית - זו בעיה ערכית עמוקה. על רקע אירועי האלימות, נשמעו קולות ברורים מצד רבנים ואנשי ציבור, שמזהירים מפני הסכנה למפעל ההתיישבות. הם צודקים.

חמור מכך, לא ייתכן שנערים צעירים חסרי שיקול דעת וגבולות הם שיעצבו את מדיניות הביטחון וההתיישבות ביהודה ושומרון. לא ייתכן שאידיאולוגיה קיצונית, המגובה לעיתים בלשון תורנית, תיתן רוח גבית לאלימות. זו אינה אהבת ארץ ישראל, אלא עיוות שלה. עיוות המסכן את כולנו ופוגע פגיעה מוסרית קשה בהתיישבות.

האחריות לאכוף

אנחנו היושבים והמיישבים את חבלי יהודה ושומרון מזה עשרות שנים מרגישים חובה להוקיע כל גילוי של אלימות. מסירות נפש על ארץ ישראל היא זכות גדולה אך היא יכולה להתקיים רק על יסודות של מוסר פשוט וברור, מוסר של תורה.

הציונות הדתית היא תנועה אידיאולוגית גדולה, בעלת חזון רחב ותובעני. כידוע, תמיד קיים פער בין אידיאולוגיה למציאות.
אולם כאשר הפער ביניהם גדול מדי, האידיאולוגיה חדלה לפרש את המציאות והופכת לתודעה מסוכנת. נדמה כי אנו מתקרבים לרגע הזה. אנו גאים ובצדק בנוער האידיאליסטי שלנו: בתורמי הכליה, בלוחמים, במתנדבים, ובכאב גם בנופלים. אך לא נוכל להשלים עם "הישגים" של פגיעה בחפים מפשע.

על ממשלת ישראל מוטלת האחריות לפעול: אכיפה, מעצרים, כתבי אישום. לא גינויים ריקים - אלא מעשים. על החברה הישראלית מוטלת האחריות שלא לצייר את דמות ההתיישבות בדמותם של הקיצוניים. דווקא כיהודים יראי שמיים, אנו נדרשים להמשיך לחיות בשכנות ללא אלימות גם כשהדבר קשה, גם בזמן מלחמה.