סא"ל (מיל') איתן צדוק מצא את עצמו עומד לפני כשבועיים בשביל גבעות הקרב שבמוצב החרמון הגבוה, המקום שבו נלחם לפני 53 שנה במלחמת יום הכיפורים עם חבריו לסיירת גולני כדי להחזיר את השליטה על ההר אחרי הכיבוש הסורי.
צדוק עמד שם וסיפר את סיפורו לסמ"ר (מיל') ע' בן ה־22 ולסמ"ר (מיל') ר' בן ה־21, שניהם חיילי גדוד 7490, יוצאי חטיבת גולני. חבר'ה שעברו על בשרם את המלחמה הארוכה וממשיכים גם כעת לתרום בשירות מילואים. הוא סיפר להם מהיכן עלו להר, היכן הותקלו והיכן איבדו את חבריהם.
לפתע צדוק, בן 75, עצר את שטף הדיבור. "אני אבא וסבא, ונכדיי כבר נלחמו פה. אנחנו אולי נראים זקנים, אבל אנחנו מחוברים לדור שלכם, וכואב לי עליו", קולו של לוחם הסיירת הוותיק נחנק. "רצינו שזה לא יקרה לכם. כואבת לי הלחימה הבלתי סופית, וזה בלתי נתפס שאתם ממשיכים להתבחבש בדברים שאני התבחבשתי, ואני רואה שזה יימשך ויימשך - וזה קורע אותי. פשוט קורע".
הסורים על הגדרות
ב־6 באוקטובר 1973 צדוק היה משוחרר טרי מצה"ל, שחשב כי כל החיים לפניו. המלחמה תפסה אותו ביום הכיפורים בבית הכנסת, אז הוא הלך הביתה, הוציא את הקלצ'ניקוב שהיה נשקו בסיירת, את החגור שהיה תקוע מתחת למיטה, בדק שהמחסניות מלאות ועלה בטרמפים צפונה כדי להצטרף לחבריו.
בחטיבה ידעו שאחת המשימות הראשונות המצריכות מענה דחוף הוא מוצב החרמון, העיניים של המדינה, שעליו השתלט כבר בתחילת המלחמה גדוד 82 של הקומנדו הסורי בסיוע כוח מגדוד הסיור 183 של הצבא הסורי.
איתן צדוק: "אנחנו אולי נראים זקנים, אבל אנחנו מחוברים לדור שלכם, וכואב לי עליו. רצינו שזה לא יקרה לכם. בלתי נתפס שאתם ממשיכים להתבחבש בדברים שאני התבחבשתי, ואני רואה שזה יימשך ויימשך - וזה פשוט קורע אותי"
"ב־6 בחודש, יום שבת, היינו בקורס מ"כים וקראו לנו מהבתים. בערב האוטובוסים לקחו אותנו לראש פינה", מספר סא"ל (מיל') דורון כהן, כיום בן 73 ואז צעיר נמרץ בן 20. "במחנה פילון התנפלנו על הזחל"מים (כלי הרכב המשוריינים), העלינו נשקים כבדים, ומאחר שלא היה מספיק מקום לאנשים אז חלק עלו, חלק נשארו ומיהרנו לרמת הגולן".
העיניים היו נשואות לחרמון, אבל התברר שהסורים היו לא רק שם, ובעוד מקומות נזקקו לסיוע דחוף. "הפקודה היתה 'עולים לחרמון במטרה לכבוש', והכוונה היתה שביום ראשון, ב־4 לפנות בוקר, נתחיל במבצע", מספר סא"ל (מיל') אלי פיימן, בן 73, אז סג"ם צעיר. "הגענו למַסְעַדֶה, ובגלל סדרי עדיפויות פיקודיים עצרו את ההתקפה. בערך בשעה 11 בבוקר עלו בקשר קולות מצוקה ממחלקה מגדוד 13 של גולני שישבה במוצב 104. סיפרו שהסורים על הגדרות".
מוצב 104 ישב לא רחוק מהם, מדרום־מזרח למג'דל שמס. "מיהרנו לשם עם הזחל"מים, פרקנו רגלית וביצענו קרב בלימה", מספר פיימן. "פעם ראשונה שהבנתי שאני במלחמה. היה צריך להוציא רימון מהחגור ולירות על אויב מטווח אפס".
מי שהצטרף לקרב להצלת המוצב היה איתן צדוק שהגיע מביתו. אלא שעבור צדוק הקרב לא נמשך הרבה זמן. "נפצעתי מכדור בראש", הוא מחייך כשנזכר, "כדור שנכנס ויצא". צדוק לקח את ידי ונתן לי למשש ולהרגיש את שתי הצלקות הבולטות בראשו. "הכדור חדר את הקסדה ויצא ממנה. זו היתה פציעה קשה. הייתי בקומה עם נמק במוח. הגעתי במסוק לביה"ח הדסה בירושלים".
באותן שעות התארגן כוח נוסף של הסיירת לכיבוש החרמון שתוכנן ליום שני. בכוח היה גם דורון כהן. זו היתה סיירת גולני המעוטרת, עמוסת ההצלחות, מה כבר יכול היה להשתבש?
"אגיד לך באיזה רוח עלינו למשימה", מספר כהן, שנראה כמי שגם אחרי 53 שנה מנסה להשאיר את אותות האזהרה באוויר. "כשעמדנו לעלות לאוטובוסים אמרתי לחבר 'שטויות, בתוך יום-יומיים אנחנו מנפנפים אותם'. ראיתי בעיניי את ההצלחות של ששת הימים, וכמי שהיה ררנ"טיסט באותו זמן השארתי את הררנ"ט (רומה רימון נגד טנקים) בזחל. התפקיד שלי בפעולה היה להיות הראשון בתעלות כשנגיע למוצב, ולטהר אותן. הבעיה היא שנתקלנו הרבה לפני התעלות. הסורים חיכו לנו. הייתי עם עוזי שמגרד במקרה הטוב מרחק של 50 מטר קדימה. יריתי והכדורים לא עזרו לאף אחד. חשבנו שאנחנו הולכים לכיבוש מהיר והבנו שזה לא המצב, ודי מהר הרגשנו שאנחנו יכולים לגמור כמו חברים שסיימו שם את חייהם על הסלעים. היתה תחושת כישלון ענקית".
בנסיגה הוחלט ששלושה חברים שנהרגו על ההר יישארו שם, מאחר שלא היה אפשר לפנותם. "למזלנו מצאנו אותם מאוחר יותר, ומתברר שהסורים פשוט כיסו אותם באבנים במקום שנהרגו, לא התעללו ולא פינו", מספר פיימן. "אותו קרב היה הלם, כי מבחינתנו לא היה בלקסיקון דבר כזה שלא מנצחים. אצלנו כובשים וחוזרים. פתאום אתה נמצא במצב שאתה נסוג ויש הרוגים, פצועים וחברים שהשארת בשטח".
האדם לפני התרגולת
הגולנצ'יקים הצעירים, שגדלו על סיפורי כיבוש החרמון, יודעים לצערם למה הוותיקים מתכוונים. גם הם במהלך המלחמה האחרונה נתקלו באירועים קשים שמלווים אותם עד היום.
"בגדול, אם יש איום אז לפי התרגולת קודם מסירים אותו ורק אחרי זה מטפלים בפצועים, אבל זו שאלה מורכבת", אומר סמ"ר ע' מאשקלון. "היתה לנו התקלה בכפר טיר חרפא, שבה שישה מחברינו נהרגו. את הפצוע הראשון הצלחנו למשוך לאחור, אבל את ששת ההרוגים השארנו בבית בכפר והמשכנו לנהל לחימה, ורק בסוף חזרנו אליהם. אתה לא חושב במצב כזה, אתה נהיה רובוט".
צדוק מקשיב לדברים ומתערב: "התרגולת היא אכן להסיר איום ואחר כך לטפל בפצועים. יצא לי להיות ביותר מקרב אחד, כולל פה ברכבל העליון, קרב שבו הצלחנו בסוף לכבוש את החרמון, במקרים שבהם האנושיות גברה על התרגולת וגרמה לפגיעות נוספות. פה, ברכבל, מפקד הסיירת שמריהו ויניק חטף כדור בראש והחובש איתן־צבי פלונסקי רץ אליו בתרגולת וגם חטף כדור. קשר המפקד גלעד ליטן קפץ במטרה להוציא את שניהם מהתופת וספג כדור. רק אחרי שהשלושה נהרגו, ניגשנו להסרת האיום. כל מה שאמרתי ארך דקה, זאת אומרת שהאינסטינקט האנושי מגיע מעכשיו לעכשיו, אבל אז האיום מנצל זאת" .
פיימן מבקש להוסיף: "השלושה היו פצועים קשה מאוד, והרופא שהיה איתנו אמר שגם אם היו נפצעים בשער בית החולים הם היו מתים, כי איבדו דם רב".
רק שצדוק המשיך בקו הפילוסופי שהחל החייל הצעיר. "איך אתם עכשיו עם הסיפור?" שאל את הבחור בן ה־22. "אם היית פעם נוספת באותה סיטואציה, היית פועל לפי התרגולת, או מנסה להוציא אותם?"
סמ"ר ע' חשב לשנייה וענה: "שאלה טובה. יכול להיות שאם היינו קופצים מייד, חלק מהם היה נשאר בחיים. אין מה לעשות, אתה לא באמת חושב באותו רגע".
צדוק הסכים: "מדהים לראות כמה כולנו, אם צריך ואם לא, אחרי הקרב מוצאים על מה להרגיש אשמים. האובדן הוא הפתעה נוראית. היינו בגילכם וזו הפתעה, בטח אם אתה רגיל מהסיירת להצלחות. הרי שם הכל מתוכנן. אתה מגיע לפעולה, 'דופק', חוזר ומרגיש שאתה כל יכול - ופתאום אתה מאבד אנשים וסוחב את זה לכל החיים. אי אפשר להיות כאן צודק. זה כמו שמגדל פיזה עומד נטוי ולא נופל, ככה אני מסתכל על האדם".
רובים וסנדלים
דורון כהן, חברו של צדוק, מרגיש אחרת. הוא לוקח את הקרבות מאז ומסיק מסקנות לתקופתנו. "לפני כמה שנים אחד מחייליי, מורה בבית ספר, הזמין אותי לספר על הקרב בחרמון בפני תלמידי כיתה י"א שעמדו להתחיל את תהליך הגיוס", הוא מספר. "התרגשתי כשסיפרתי להם איזו הפתעה ובושה פגשתי כשקיפלנו את הזנב וירדנו מהחרמון. אלה דברים שלא גדלנו עליהם. בסוף הראיתי לתלמידים תמונה של 13 חבר'ה שאינם בחיים ושאלתי האם זה היה שווה, האם הוכחנו משהו, האם זה יהיה שווה לעתיד?"
ומה תשובתך?
"התחושה שבכל הרמות, איפה שאתה לא מסתכל, יש ריקבון. אני באיזה מקום מתגעגע לאופי שהיה לנו לפני מלחמת יום הכיפורים, בטח בהתחשב בעובדה שאנחנו גרים בשכונה אלימה שלא מזמינה יהודים. לדעתי מהר מאוד זנחנו את הבסיס שעליו נלחמנו ושעליו קמנו. מצד אחד זיכרון השואה והתקומה, וממול ההתאהבות בנוחות החיים. רצינו להיות מערביים, ואני מרגיש שבסנדלים ובמכנסיים קצרים העבודה בשדה יותר מתאימה לנו מאשר להיות מנהלים".
דורון כהן: "ההבנה שלפני המלחמה המשימה של חטיבת גולני היתה לנצח תחרות הליכה מטופשת, הורגת אותי. הדוב מחכה לנו כל הזמן מעבר לפינה. זה נכון לכולם, בטח לצבא ולמנהיגים שנופלים שוב ושוב לאותה מלכודת. לא למדנו"
דורון מבקש להמשיך: "יש סיפור שאני חייב להוציא. היינו בקורס מ"כים, וחודשיים לפני המלחמה הגיע מח"ט גולני, אמיר דרורי, וסיפר שהולכת להיות צעדת ירושלים ושזה המבצע העיקרי שעומד בפני החטיבה - לנצח את ההליכה. חודשיים אחר כך מצאתי את עצמי עולה בעלייה הראשונה לחרמון, אז עזוב אותי אם הלכנו מימין או משמאל ומאיפה עלינו. למי שיקרא את הכתבה אני מעריך שזה לא ישנה, הוא לא חי את זה, הוא לא היה שם. אפילו אני בקושי זוכר, אבל התחושה שזמן קצר לפני המלחמה המשימה של חטיבת גולני היתה לנצח תחרות הליכה מטופשת, הורגת אותי. הדוב מחכה לנו כל הזמן מעבר לפינה. כל הזמן אני חוזר על אותו משפט. זה נכון לגבי כל אדם, ובטח לצבא ולמנהיגים שנופלים שוב ושוב לאותה מלכודת. ואל תגיד לי שלמדנו. שלוש שנים - ואנחנו עדיין במלחמה. אני לא מרגיש שמשהו חלחל".
בכל זאת הגענו
בסוף צה"ל כבש מחדש את מוצב החרמון בקרב האחרון, יומיים לפני הפסקת האש שנכנסה לתוקף ב־24 באוקטובר, במה שנקרא "מבצע קינוח", שקיבל מקום של כבוד בספרי ההיסטוריה.
איתן צדוק שהה יום לפני כן בביה"ח הדסה בירושלים במחלקה הנוירוכירורגית, ולמרות הראש החבוש חשב שהוא כבר כשיר לחזור ללחימה. הוא עלה על מדים וברח מהאשפוז כדי להצטרף לחבריו, שכבר היו בשלבים האחרונים של ההכנות למבצע.
"עד היום יש לי שישה רסיסים בראש מהכפל"ד (כובע פלדה)", הוא צוחק ומייד מראה לחבריו צילום שעשה לא מזמן בבית החולים, אחרי שעבר תאונה. "אין לי חמישית מהמוח. רואים את הרסיסים? צילמו כדי לבדוק שהם לא זזו ממקומם. לא היו לי כאבי ראש כשחזרתי למלחמה, אבל בגלל שהיה הלם בגזע המוח הלכתי מוזר, כמו חולה פוליו. החבר'ה מאוד שמחו שהגעתי".
במבצע קינוח לא השתתפה רק סיירת גולני, אלא כוחות נוספים מחטיבת גולני ומחטיבת מילואים של הצנחנים וחיל ההנדסה, כאלף חיילים בסך הכל. 55 מהם נהרגו בקרב שבסופו החרמון נכבש מחדש, כולל החרמון הסורי, שבו צה"ל יושב גם בימים אלה.
פיימן מספר ללוחמים הצעירים שלא היו להם במבצע אמצעי ראיית לילה, וסמ"ר (מיל') ר', בן 21, אמר שבטח הם עלו להר בשעות האור. פיימן אמר שהם עלו בחושך. ר' מתפלא איך זה אפשרי בלי אמצעים מיוחדים, ופיימן מחייך: "עובדה שאנחנו פה".
אלי פיימן מספר ללוחמים הצעירים שלא היו להם במבצע אמצעי ראיית לילה, וסמ"ר (מיל') ר', בן 21, אומר שבטח הם עלו להר בשעות האור. פיימן אומר שהם עלו בחושך. ר' מתפלא איך זה אפשרי בלי אמצעים מיוחדים, ופיימן מחייך: "עובדה שאנחנו פה"
פיימן מתאר את מה שהם עברו באותו יום: "אני זוכר את המילים האחרונות של המח"ט בסיום קבוצת פקודות שהיתה ביער אודם. 'להתראות מחר בבוקר במסדר במוצב הישראלי על החרמון'. זה היה קשוח. המח"ט דרורי נפצע קשה מאוד בקרב, ובכוחותיו האחרונים העביר את הפיקוד ליהודה (יודק'ה) פלד, שהיה מג"ד 51 וגם הוא נפצע. היה תוהו ובוהו, ובסוף מי שניסה לקחת פיקוד זה קצין האג"ם, שהגיע לחטיבה שלושה חודשים קודם לכן. נהרגו חיילים, ואחרי זה שוב הותקלנו. נחישות והקרבה, זה הסיפור".
צדוק ממשיך: "תחשוב מה המג"ד הסורי על החרמון הרגיש באותן שעות שהתקדמנו. הוא שמע שכבשנו את החרמון הסורי, זאת אומרת שהדרך הלוגיסטית שלו חזרה לסוריה הלכה. הוא שמע מהכוח שלו שגולני נמצאת על הגבעות, שהרכבל העליון בידי צה"ל. על מה נשאר לו להגן? אז הוא ניתק מגע".
דורון שוב מציב סימני שאלה. "הכוח העיקרי של גולני באותו יום הלך פחות או יותר במסלול שאנחנו הלכנו בפעם הראשונה כשנכשלנו", הוא אומר. "אני חש שעל הדברים האלה אנחנו צריכים לדבר יותר מאשר על הפיזיקה של הקרב עצמו. למה? כי שאלתם אם למדו משהו מהפעם הראשונה, וצריך לדעת שיצאנו לקרב כמעט ללא מודיעין. תראה מה קרה ב־50 השנים שעברו פחות או יותר אותו הדבר, וזה מה שמציק לי. ההיבריס תופס מקום של כבוד. עלינו לחרמון בלי מודיעין, אללה אכבר, ולפי כל הסיפורים ששמעתי הצלחנו לכבוש רק במזל. היינו כחוט השערה מכישלון נוסף".
פיימן לא מסכים עם הקביעה של חברו: "זכותו של דורון לומר את דעתו, אבל זה לא היה מזל. אני חושב שזה עניין של נחישות והקרבה. זה מה שניצח". דורון עונה: "אני לא רוצה לנצח קרב בנחישות. זה בול תסמונת 'הדוב שמחכה מעבר לפינה'. אנחנו לא יודעים אם הוא קטן או גדול, לכן כולנו - בטח כל המנהלים, המנהיגים והצבא - צריכים להיות מוכנים לכך. כך נוכל לחיות בנוחות יחסית. הם חייבים לחיות כאילו הדוב מחכה".
עוד מעט נהפוך למור"ק
הלוחמים הצעירים מקשיבים לשיחה של החבר'ה המבוגרים. הם גדלו עליהם בטירונות, בסיפורי מורשת הקרב במהלך הקורסים. "הלוחמים האלה עשו את הצעד הראשון בחרמון, ואנחנו עושים היום את הצעד השני", אומר סרן (מיל') י', מפקד מחלקה בגדוד 7490. "אנחנו מעמיקים את האחיזה במרחב האבטחה קילומטרים רבים פנימה לתוך סוריה. פתאום העיניים רואות יותר רחוק. אתה רואה מרחבים עצומים, ויש לך שליטה אדירה שאלמלא 7 באוקטובר לא היתה קורית. אני מרגיש שייך למה שהם עשו".
צדוק שאל איך ההיענות בגדוד אחרי מאות ימי מילואים, והסמג"ד, רס"ן (מיל') ה', מדבר על 95% התייצבות בסבב הנוכחי. הוותיקים נדהמים. "אני מעריץ את הדור הזה", מודה פיימן. "עזוב את הסיכונים הביטחוניים, מה עם 300 ימי מילואים, 500 ימים? זה מטורף. בזמננו, אחרי המלחמה, כקציני מילואים היינו עושים 70-60 יום בשנה וזה נחשב יוצא דופן".
הסמג"ד ממהר לספר: "בסבב הנוכחי גם אנחנו הופתענו מהנכונות של החיילים. בדיונים המקדימים של הפיקוד אמרנו, 'בואו נחשוב על פתרונות איך מרימים את האנשים ומחדירים בהם מוטיבציה'. אבל הגענו ביום הגיוס וראינו ב־9:30 בבוקר שהרוב הגדול כבר הגיע. ב־10:30 היתה התייצבות של יותר מ־90%. אתה עומד נפעם. הבוקר יצאנו לפעילות, וחיילים רבו כדי לצאת. קיבלתי טלפון מחיילים 'יש לך מקום ברכב?' כולם רוצים".
רס"ן (מיל') ה': "בסבב הנוכחי גם אנחנו הופתענו מרמת הנכונות של החיילים. למרות החששות שלנו, הגענו ביום הגיוס וראינו ב־9:30 בבוקר שהרוב הגדול כבר הגיע. ב־10:30 היתה התייצבות של יותר מ־90%. אתה עומד נפעם"
יש קווים מקבילים ביניכם לבין החבר'ה של 1973?
"אותו דנ"א, אותה מסירות, אותם ערכים והבנה שאין לנו ארץ אחרת. יש אחדות למרות הריבים בחוץ. כאיש חינוך לא הופתעתי. זה דור שרוצה לדעת, לחקור, להבין את הזהות שלו - וזה התפוצץ במלחמה בענק. זה יצא החוצה בעוצמות, וכשזה ככה הכל קטן עלינו".
צדוק מתעניין איך זה מסתדר עם חיי המשפחה של הלוחמים הצעירים. סרן (מיל') י', המ"מ, בן 31, עונה. "זה קשה", הוא מודה. "יש לי שלושה בנים, והקטן היה בן שנה וקצת ב־7 באוקטובר, ואני רואה את הדברים שהוא סוחב מאבא שאבד לו ל־104 ימים ועוד פעם אבד. כשאשתי שומעת שיש מילואים, החיוך שיש לי עכשיו לא מופיע על פניה. מצד שני, היא מבינה שאנחנו מחזיקים את המדינה. יש סרטון של תומר גרינברג ז"ל, שהיה מפקד גדוד 13 בגולני, אומר לחייליו לפני הכניסה לעזה: 'יבוא מג"ד בעוד כמה שנים ויספר עליכם'. אני יודע שיום אחד נסתכל אחורה, כמו שאני מסתכל בפליאה על סבא של אשתי שלחם במלחמת יום כיפור. לי ברור שאם לא הייתי מגיע למילואים, הייתי מתחרט".
צדוק ממשיך להקשות ושואל אם יצא להם להיתקל מטווח קרוב, והחבר'ה שכבר משופשפים עונים שכן, לא פעם. "זו הרי תרגולת שאתה לא חושב עליה בכלל", מספר הלוחם הוותיק, שגם במלחמה האחרונה עשה מילואים ממרום גילו. "ב־82' הייתי מג"ד מילואים ונלחמנו בקומנדו הסורי שעצר את השריון שלנו. התקילו אותנו שם מקרוב, ואחריי היו אנשים. הפקודה צריכה להיות 'קדימה הסתער', אבל מה עלה לי בראש? שיערה, בתי, יכולה להיות יתומה. במאית שנייה נשכבתי מאחורי סלע. לפני זה היו לי בלי סוף היתקלויות. להראות לכם כמה הורות היא דבר שטבוע עמוק ברגשות. אז במקום הסתערות השתמשנו בטילי נ"ט".
צדוק, אב לשבעה ילדים וסב לשמונה נכדים, מביט על החבר'ה שעומדים לשרת את המדינה תקופה ארוכה. "הנכונות שלהם לתת היא חלק מהגנום האישיותי, הסיבה שהאנשים האלה הגיעו ליחידות האלה", הוא משוכנע. "בסוף אנחנו נפגשים בהפגנות, ומי שחושב הפוך נפגש במה שהוא מאמין שעושה טוב למדינה. זה לא רק צבא, זו אכפתיות ענקית למה שקורה כאן. לכן זה לא ויתור, אלא חיבור לאמונה שאיפה שאתה נמצא אתה צריך גם לתת".
שתי אצבעות מדמשק
לפני סיום הסמג"ד, רס"ן ה', לוקח אותנו מעבר לגבול לחרמון הסורי ומראה את הכפרים הדרוזיים ששוכנים למרגלותיו: ערנה, רימה ובקעסם. הוא אומר שבגובה שבו עמדנו, 2420 מ', אפשר ביום של ראות טובה לראות גם את דמשק, שרחוקה כמה עשרות קילומטרים.
"כאחד שנמצא ברמת הגולן כבר 12 שנה כלוחם וכמפקד, לא חלמנו להיכנס לשטחים האלה", הוא מודה. "עצם זה שאתה נמצא בעומק השטח וההתעסקות שלך רחוקה מהאזרחים גורם לשקט במדינה. אסטרטגית, לשלוט פה זה נכס. קשה להפתיע אותנו. ברגע שאתה תופס את הרכס, אתה שולט בגזרה".
תאר לך שלא היינו מצליחים לתפוס שוב את ההר.
"אתה יושב כאן על משולש גבולות. אתה רואה את לבנון פרושה לפניך, את סוריה פרושה - והשליטה אבסולוטית. אם צבא סוריה היה כאן והיה יכול להתארגן להתקפות בשטחנו, זה היה יוצר קרב בלימה ארוך על קיומנו".
