"אסור שיכפו עלינו את הפסקת המלחמה", אמר אתמול אביו של אל"מ בן בשט, שנהרג השבוע באותה המלכודת בסג'עייה. בנו, הוא אמר, הגשים את חלומו. המלחמה הזאת היא הרוח של חטיבת גולני. במלחמת יום כיפור גדוד צנחנים במילואים דהר לקרב, היה נצור בבניין בתחנת רכבת מעבר לתעלת סואץ, ונהרגו לכוח 12 לוחמים. הם לא הפסיקו לריב בתוכם ולהתווכח משך 50 שנים אחרי הקרב, והוויכוח הולך ודועך כשהם נטמנים אחד־אחד בבתי הקברות. בגולני איבדו ב־73' יותר מ־80 לוחמים בשני הקרבות על החרמון, וירדו משם עם הרוח של "העיניים של המדינה".
הם לא רבים ביניהם. יש ביניהם אחוות לוחמים, והדמויות המיתולוגיות שמחפשים אותן לזרוק מילה בעקבות הטרגדיות הרודפות את החטיבה מאז תחילת המלחמה - שותקות. אלה הם לוחמים אגדיים שנפלו לאורך הדרך. העיתונאי הוותיק אביחי בקר בוודאי מכיר את כולם. הוא היה מ"פ בגולני במלחמת יום כיפור. דובי דרור, שמריהו ויניק, גוני הרניק וחבריו הנופלים בכיבוש הבופור ב־82'.
הרוח של גולני היא הרוח של אלה שמאמינים בדרך, ושלא זקוקים לההזיות של שלום בימינו או של שנאת המתנחלים ובנימין נתניהו. אי אפשר לא לראות את ההרכב החברתי ואת המקומות שמהם מגיעים הלוחמים והנופלים. רוח צה"ל בקרב, תודה לאל, לא באה ממסמך "רוח צה"ל" או מהקוד האתי, שני טקסטים סינתטיים שרוח מומחים לאתיקה שורה עליהם.
גולני, שאיבדה השבוע במלכודת המטענים בסג'עייה עשרה מלוחמיה, רובם קצינים, היא הסיפור שלנו. ולמה הסיפור שלנו - כי זה סיפור של ללכת בדרך הקשה. בשנים האחרונות שמעתי הרבה מידיד, קצין בכיר לשעבר שמופיע הרבה במכינות הקדם־צבאיות, שהנוער שהוא פוגש הוא נפלא. הנה, תמיד חיפשתי הזדמנות להגיד "יש לנו נוער נפלא", ולא יצא לי. אבל זאת עובדה. מאז ימי הפלמ"ח והאצ"ל לא היתה רוח כזו בקרב הלוחמים. רואים את זה גם בתמונות. לעיתים רואים את הסוסים הדוהרים האלה, דוהרים אלי קרב - ורוצים למשוך קצת את הרסן. לא לרוץ כל כך מהר. צריכים אתכם. אחרי המלחמה.
אני נזכר דווקא בשיר שכתב צנחן, שמתאים גם לגולני: "ליל אהבה עם אזרחים". מאיר אריאל כתב בשיר נשכח משנת 67' על המפגש לפני הקרב עם אזרחים ירושלמים טובים בשכונות, שהביאו אוכל ותה, בטרם "בן צור, סע!"
המלחמה הזאת היא גולני, כי יותר מכל מלחמות העבר היא גם מלחמת החי"ר. מיום א' של המלחמה ועד עכשיו אלו בעיקר האנשים שלנו, הטובים, שרצים עם הנשק ביד ויורים באויב - בדרך כלל בקרבות מטווח קרוב. ולא קרבות סדורים בתעלות המוצבים, אלא בקרבות היתקלות, כשכל חייל נדרש להגיב ראשון בלי לדעת מאיפה יופיע מחבל. גולני זה חי"ר, קודם כל ולפני הכל.
גם במלחמה הזאת יש יחידות מיוחדות שמקיימות בתוכן ויכוחים לגבי פעולה נקודתית כזו או אחרת. בחטיבת גולני זה לא קורה, כי הם מחזיקים את האלונקה מלמטה והם נצורים והם מסתערים, וכשאתה מחזיק את האלונקה מלמטה - הדבר האחרון שחסר לך זה פרופסור לפילוסופיה שירצה לך על שיקולי עלות־תועלת או מוסרי ולא מוסרי.
אחד מסימני הפיקוד האיכותי זה היכולת להקים יחידה שספגה כל כך הרבה אבדות כבר ביום הראשון של המלחמה, 7 באוקטובר, ולהחזיר אותה לכשירות מבצעית ונפשית עם תחילת התמרון הקרקעי, כעבור שלושה שבועות. מח"ט גולני אמר לחייליו שזה לא הזמן להתאבל, זה הזמן שנכתב עליו השיר "אל בכות" לפני כמאה שנים.
מדרון חלקלק
אם מחדל 7 באוקטובר קשור למהומת הרפורמה, זה בין היתר בשל תרומתה לכך שראשי מערכת הביטחון לא שיתפו את רה"מ ושר הביטחון בהתרעות המיידיות
ספק אם ועדת החקירה שתוקם תעסיק את עצמה בשאלה למה ראשי זרועות הביטחון לא דיווחו לראש הממשלה ולשר הביטחון על ההתרעות שהתקבלו בליל הברווזים שקדם לטבח ביישובי הנגב המערבי, ולמה לא שיתפו אותם בלבטים ובשיקולי הפעולה וחוסר הפעולה שלהם.
הם קיבלו אחריות. אבל לא כמי שנושאים באחריות אלא כמי שמשלים את עצמם שהם אחראים לביטחון הלאומי, מה שהם לא, ואין מעליהם סמכות דמוקרטית בדמות הממשלה. סביר שזה אחד ממרכיבי המחדל הביטחוני של 7 באוקטובר, ואולי המכריע שבהם. אבל לפני שמפרקים את הבעיה הפשוטה הזאת, חייבים לציין שהכושלים ב־7 באוקטובר מובילים את המערכה בעזה בגבורה בנחרצות ובמנהיגות ראויה.
צה"ל בהנהגתו של הרמטכ"ל רא"ל הרצי הלוי עושה את מה שהתקשינו להאמין שהוא אפשרי בשנים האחרונות. זה צה"ל חדור מוטיבציה, פועל באומץ ובשת"פ מזהיר בין הזרועות השונות. אפשר לומר שזה צבא שלא היה קיים לפני 7 באוקטובר, ואפשר להבין מזה מה שרוצים.
ההסבר למחדל 7 באוקטובר קשור למה שנטען כבר בסוף מארס השנה, כחודשיים וחצי לאחר תחילת מחאת הרפורמה המשפטית ואיומי הסרבנות בקרב טייסים, אנשי יחידות מיוחדות, אנשי סייבר ועוד. בהשוואה להתנהלות הפטריוטית של צבא אוקראינה, אצלנו נטשו מובילי ביטחון בדימוס את חובתם לעם והפכו אותה למותנית ב"חוזה" פיקטיבי עם המשטר. זה השפיע לרעה על ראשי זרועות הביטחון המכהנים.
בכירים ביטחוניים, קציני חיל אוויר במילואים ואחרים התאהבו ביכולת שלהם להפעיל איומים כוחניים על הממשלה האזרחית, נכתב בטור זה (לפני כתשעה חודשים), דבר השקול לניסיון הפיכה צבאית. "כל זאת תוך השתכרות משקרים, מה שמוסיף דאגה על חרדה. מי שמדקלם כל הזמן על 'הפיכה משפטית', 'הפיכה משטרית' ו'דיקטטורה', סביר מאוד שהוא כבר מאמין במה שהוא צועק.
"רמטכ"ל שמאמין לשקרים האלה, והוא עדיין לא הבהיר אם הוא נאמן לחוק הישראלי ולתורת הרצל (מקומה של הקצונה הצבאית בקסרקטינים), זה סימן מדאיג. סימן מעיד. אם בכירי ביטחון לא מסוגלים להבין את ה־א"ב של החיים המדיניים של ארצם, מי יודע באילו הנחות כזב הם שבויים בבואם לנתח את האיומים הביטחוניים שמעבר לגבעה, מעבר לאופק או מעבר לסיבוב. אנחנו נמצאים בשנת ה־50 למלחמת יום הכיפורים. הנחות כזב שנקראו 'קונספציה' והחששות ממה יאמרו האמריקנים שיחקו תפקיד מכריע בכשל של 1973".
לא היה צריך להיות קורא בעלי תה כדי לראות בבירור שראשי המחאה מנסים לפגוע בכלכלה ובביטחון, וזאת על ידי ניתוק מערכות הביטחון מהממשלה. אהוד ברק הסביר את זה בגלוי בראיון ב"צ'טהאם האוס". על הבלבול התודעתי שאליו נקלעו ראשי גופי הביטחון, צריך להוסיף את הדברים הבאים: בניגוד לאגדה שמפתחים לגבי ביבי נתניהו וחמאס, ביבי כן (כן) ניסה לדחוף בכל הזדמנות למכה, ואולי אף למבצע נרחב בעזה. כבר היינו בעבר באירוע דומה לשעות הקטנות של 7 באוקטובר.
בספטמבר 2019 נכתב בכותרת של בן כספית: "נתניהו ניסה לצאת למבצע בעזה מאחורי גבה של מערכת הביטחון". לפי הדיווח של כספית, שכתב מתוך מעבה מערכת הביטחון, ראשי המערכת מרדו ושיתפו את היועמ"ש מנדלבליט בכוונתו של ראש הממשלה לצאת למבצע בעזה בעקבות ירי הרקטות שכוון אליו אישית בהופעתו באשדוד.
מנדלבליט הודיע שהחלטת הקבינט במשאל טלפוני היא בלתי חוקית. מאותו רגע העניקו היועץ המשפטי וראשי מערכת הביטחון לעצמם זכות וטו על החלטות גורליות מסוג זה. ב־2021, בזמן שומר החומות, הודיעו לפיד, ליברמן והשמאל שזהו מבצע צבאי שנועד לצרכים פוליטיים של ראש הממשלה נתניהו. אגב, כעבור שנה וחצי, בהרצאת פרידה במכון גזית של ה־INSS, הרמטכ"ל היוצא אביב כוכבי היה גאה מאוד במבצע ובתרומתו לביטחון ובפגיעה הקשה בחמאס.
והתוצאה: באוקטובר השנה, אחרי כל המהומה של כוח קפלן, קברניטי הביטחון בדימוס, אחים לנשק ואחרים, החליטו ראשי המערכת בעקבות התרעות חמות שהם יכילו את האירוע בעזה, ולא ישתפו את נתניהו. למה לא דיווחו לגלנט? כי גלנט כנראה היה מדווח לנתניהו. אבל למה למדר את ראש הממשלה ולא להתייעץ איתו, למה לא להכניס אותו ללופ? מכיוון שכמו ב־2019 וב־2021, השתכנעו הרצי הלוי, ראש השב"כ, אלוף פיקוד דרום ושאר משתתפי ההתייעצויות הליליות, ששיקוליו של נתניהו פוליטיים, וממילא מי שמחליט על המבצעים זו היועמ"שית בהרב־מיארה, היורשת של מנדלבליט. אבל אפשר לשער ששיחק אצלם שיקול עוד יותר כבד: אם נודיע לו, ביבי עלול לגרור את המדינה למלחמה מסיבות פוליטיות. כמובן.
אחרי כל ההרצאות המלומדות של ראשי השב"כ בדימוס, של רמטכ"לים לשעבר, המתמצאים כל כך בסוגיות חוק ומשפט כמו אהוד ברק, דן חלוץ, דן הראל והרבה מאוד עמוסים, הם כבר לא היו מסוגלים להבחין בין שיקולי ביטחון, חוקה ופוליטיקה. שלא לדבר על כך שאולי הם באמת לא ידעו מי ממונה עליהם.
מי שחזה מצב כזה מראש היה אהוד ברק בראיון הפטפטני שלו ב"צ'טהאם האוס" בסוף מארס השנה, בשיא אופוריית הסרבנות: "אני מכיר את ארבעת ראשי הביטחון, שאנחנו קוראים להם שומרי הסף. הם בעלי אישיות מוצקה. אני יודע איך הם עובדים. הם באו מהיחידה שפיקדתי עליה. אתה נכשל, אתה נהרג. אם הם ייקלעו לסתירה (בין שלטון החוק לשלטון החוקי) הם יפעלו לפי בית המשפט העליון, ולא לפי ההוראות של הממונים עליהם".
גישה מקורית
קשה לעקוב אחר ההתבטאויות של ביידן. יום לאחר הצהרת תמיכה של הבית הלבן, נשיא ארה"ב חזר לסוגיית הקמתה של מדינה פלשתינית, ויצא נגד נתניהו
באמצע השבוע אמר הנשיא ביידן משהו בפנייה ישירה לרה"מ נתניהו. "אני מכיר אותך 51 שנים. הצטלמנו יחד ועל גב התמונה כתבתי לך, 'ביבי, אני אוהב אותך, אבל לא מסכים עם אף מילה שלך'", אמר ביידן, ולא שכח לציין שהמצב לא השתנה מאז. ביידן מקורי בגישה שלו לנתניהו, משום שהרבה אנשים היו כותבים על הצילום - אם היו מוכנים להצטלם - בדיוק להפך; מסכימים כמעט לכל מילה שלך, אבל את החיבה והאהבה נשמור לאנשים אחרים - טיפשים יותר, בינוניים ומטה. זה האתוס הישראלי.
קשה לעקוב אחר ההתבטאויות של ביידן השבוע. יום לאחר הצהרת התמיכה בבית הלבן, הוא חזר לנושא הקמתה של מדינה פלשתינית, ואחר כך גם אמר באירוע אחר שביבי חייב להשתנות. יש פה שילוב של שני קווי מדיניות. האחד והחשוב יותר הוא חידוש התמיכה במלוא העוצמה במלחמתה של ישראל עד למיגור חמאס. אבל אסטרטגיה אחרת שהממשל האמריקני נוקט בשבועיים האחרונים מטרתה לתזמר את השיח הישראלי הפנימי. בעזרת החוג שסובב את אהוד ברק והפרשנים הבכירים באולפנים, חוזרים לדבר על מדינה פלשתינית עצמאית, שזה חזרה לאוריגינל של אוסלו עם "מעבר בטוח" וכל השאר. ובמקביל, הקריאות של השמאל הלא פטריוטי להדחת נתניהו - שוב בהובלת ברק והפרשנים.
אבל אותם כוחות של ידידי ישראל באמריקה, שיצאו במתקפת־נגד בעקבות ההגבלות שניסה הממשל להטיל על צה"ל ובעקבות המפולת המוסרית של האליטה האוניברסיטאית באמריקה, ידחו את קריאות הממשל גם בנושא המדינה הפלשתינית; הרי זה כמו לחזור להסכם מינכן משנת 38' אחרי הניצחון במלחמת העולם השנייה, צריך להיות כובען מטורף כדי להציע דבר כזה. אבל העובדה שהאמריקנים נמצאים בתמיכה מלאה בישראל מעידה שהם חושבים שישראל בדרך לניצחון. האמריקנים, בלי קשר לאהדתם לישראל, לא תומכים בלוזרים, והדברים ידועים עוד ממלחמת יום הכיפורים. אם לא היינו תוקפים לעבר דמשק ומבצעים את הצליחה, הם היו משליכים את ישראל כמו אריזת כחול־לבן ריקה. תוך כדי הכישלון המבצעי הקשה במלחמת לבנון 2, איבדו בכירי ממשל בוש הבן את "האמון באולמרט ובצה"ל". כך העיד אליוט אברהמס במאמר מקיף שהתפרסם לפני כמה שנים ב־INSS.
לאחר שנחשף לאור השמש כי המטרה של ארגוני החבלה הפלשתיניים היא במקרה הטוב "פוליטיסייד" (השמדת מדינה) ובמקרה הגרוע מה שראינו - ג'נוסייד, יש כמעט קונצנזוס שלא תהיה חזרה לפתרון הקטלני של חלוקת הארץ לשתי מדינות. נסו להשתפר ולחשוב בצורה מקורית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו