מאיגרא רמא לתהום השיתין: להתפלל עם העבריינים
"בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, עַל דַּעַת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא וְעַל דַּעַת הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, אֲנַחְנוּ מַתִּירִים לְהִתְפַּלֵּל אֶת (עִם) הָעֲבַרְיָנִים". לא מזמן עמדתי במקום נידח באמצע אירופה. חצות לילה, אורות כמעט לא היו. חשתי בנוכחותו של משהו גדול סביבי. ואז הרמתי את ראשי ומעלי זהרו שמיים מכוכבים לאלפים כפי שלא ראיתי שנים רבות. באמצע הרקיע צבע כתם לבן רחב וארוך את השמיים. שביל החלב, הגלקסיה שבאמצעה אנו מתגוררים. לא ידעתי את נפשי מהתרגשות. תחושה של יראה, עמידה מול שגב, "מִיסְטֶרְיוּם טְרֶמֶנְדוּם" - המסתורין הנורא - אני למטה וצביר הכוכבים האדיר מעלי, בישיבה של מטה ובישיבה של מעלה, ה' אלוהי צבאות - צבא השמיים - בא לשבת עם בני האדם בבית הדין הזמני שהקימו בבתי הכנסת.
מה אנו יודעים על דעת המקום ברוך הוא? שום דבר. ובכל זאת, אנחנו עמו, ועברנו יחד דרך ארוכה ומורכבת בגיא צלמוות של ההיסטוריה, עד שלמדנו לצרף את דעתנו לדעתו, גם אם היא נעלמה ונסתרת מאיתנו. המטרה עליונה ונשגבת: להתפלל עם העבריינים. "צִבּוּר", לימדונו חכמינו, הוא ראשי תיבות של "צדיקים, בינונים ורשעים". זו הכרזה עמוקה המגיעה עד לתהום השיתין של קיומנו: אי אפשר להיכנס ליום המיוחד ולבקש סליחה וכפרה כיחידים; אנחנו זקוקים לעם בשלמותו על כל גווניו, כולל העבריינים.
וכבר שאלו חסידים את רבם על ההיתר, והוא ענה, שמי שחושב שהצדיקים אינם צריכים את העבריינים, שהוא, הצדיק בעיני עצמו, אינו זקוק לאחר שדומה עליו כרשע - הוא זה שזקוק להיתר להתפלל עם האחרים.
"נִדְרָנָא לָא נִדְרֵי (נדרינו אינם נדרים)... וַחֲרָמָנָא לָא חֲרָמֵי (וחרמותינו אינם חרמות)". ההלכה אינה רואה בחרם אמצעי קבוע אלא "נשק יום הדין", וגם הוא דינו להתבטל עוד לפני שניגשים ליום הדין. על אחת כמה וכמה לפני יום הבוחר. "וְנִסְלַח לְכל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, כִּי לְכל הָעָם בִּשְׁגָגָה".
"נִדְרָנָא לָא נִדְרֵי (נדרינו אינם נדרים)... וַחֲרָמָנָא לָא חֲרָמֵי (וחרמותינו אינם חרמות)". ההלכה אינה רואה בחרם אמצעי קבוע אלא "נשק יום הדין", וגם הוא דינו להתבטל לפני יום הדין. על אחת כמה וכמה לפני יום הבוחר. "וְנִסְלַח לְכׇל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, כִּי לְכׇל הָעָם בִּשְׁגָגָה"
לטבול בים הרבים:
מקווה טהרה לאומי
"כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ". זה פסוק המפתח של יום הכיפורים, ולא בכדי הוא חורז את תפילות היום. אפשר לפסק אותו בכמה אופנים, אך עיקרו טהרת האדם וכפרתו לפני אלוהיו. נשים לב שהפסוק מדבר בלשון רבים: כפרת היחיד היא בהיותו חלק מהציבור. היחיד טובל בים הגדול של הרבים, וכבר אמר רב חכם: כולם רוצים להיות טיפות אינדיבידואליסטיות עם חותם אישי פרטי, אבל חִשְׁבוּ מה קורה לטיפות מיוחדות כאלה כשהן הופכות להיות חלק מים גדול...
ברוח הזאת מסתיימת מסכת יומא (בארמית: "היום", בה"א הידיעה, יום הכיפורים): "אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם - אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים, וּטְהַרְתֶּם', וְאוֹמֵר: 'מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה'' - מַה מִקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הקב"ה מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל".
המקווה הוא דמוי רחם שבתוכו טובלים ושבים להיות נקיים וטהורים כתינוקות שזה עתה נולדו. אפשר להבין את הדימוי הפיזי. אבל ביום הכיפורים מה שמטהר אינו המקווה, אלא הזמן המיוחד. אנחנו נכנסים בערבו של יום, ולמחרת יוצאים אחרים משהיינו. יש לנו כעַם עניין מיוחד עם הזמן: אנחנו מקדשים אותו, מבדילים וצועדים בשביליו. המצווה הראשונה שקיבלנו כעם עוד במצרים היתה קידוש החודש. מי שמקדש את הזמן - שולט בו, והזמן אינו מכלה אותו. עַם עולם אנחנו, וההווה שלנו נבחן בפרספקטיבה של נצח. ומהו נצח אם לא ניצחון על הזמן?
חשבון הנפש של רבא:
בין פוטנציאל למימוש
"אֱלקַי, עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי אֵינִי כְדַאי, וְעַכְשָׁו שֶׁנּוֹצַרְתִּי כְּאִלּוּ לֹא נוֹצַרְתִּי. עָפָר אֲנִי בְּחַיָּי, קַל וָחֹמֶר בְּמִיתָתִי. הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלקַי וֵאלֹקֵי אֲבוֹתַי, כִּכְלִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִמָּה...". זו תפילתו האישית של רבא, אמורא שפעל בבבל במאה הרביעית. התפילה נכנסה למחזור יום הכיפורים בסוף תפילות העמידה, אחרי הווידוי. המילים מכמירות הלב הללו פוצעות את הרגש מדי שנה.
הרב קוק קרא את דברי רבא כחשבון נפש ביחס לפער בין הפוטנציאל של האדם לפעול בעולם ולתרום את תרומתו, לבין המוגבלות של קיומנו שלא תמיד אנו מצליחים לממש את אותו פוטנציאל בחיינו. בזמן הבלתי מוגבל שלפני יצירתנו "לא היה דבר בעולם שהיה צריך לי", שהרי אם היה צורך בי "לאיזו תכלית והשלמה - הייתי נוצר!". מכיוון שלא נוצרתי קודם, סימן שלא היה בי צורך. עכשיו שנבראתי, סימן "שהגיעה השעה שאני צריך לעשות איזה דבר להשלמת המציאות". ביום כיפור אנחנו שואלים, האם הצלחתי לעשות את מה שלמענו נבראתי או שהלכתי לאיבוד בסבך רצונות חולפים. הביטול העצמי - "איני כדאי" - הוא התמודדות עם הגאווה (האגו), ותפילה לפתוח דף חדש בתום היום הגדול כדי לשוב למסלול שבו אממש את תכליתי.
אור מופלא וריח דבש:
עגנון בבית הכנסת
וכך תיאר הסופר שמואל יוסף עגנון, בספרו "ימים נוראים", את בית הכנסת בעיירת הולדתו בהיותו בן 4, ומה לנו בית הכנסת ההוא בגליציה של שלהי המאה הי"ט או בתי כנסת אחרים שבכל הדורות:
"וּבֵית הַתְּפִלָּה הָיָה מָלֵא עֲטוּפֵי טַלִּיתוֹת וְעַטְרוֹת כֶּסֶף בְּרָאשֵׁיהֶם וּבִגְדֵיהֶם בִּגְדֵי לָבָן וּבִידֵיהֶם סְפָרִים, וְנֵרוֹת הַרְבֵּה תְּקוּעִים בְּתֵבוֹת אֲרֻכּוֹת שֶׁל חֹל, וְאוֹר מֻפְלָא עִם רֵיחַ טוֹב יוֹצֵא מִן הַנֵּרוֹת. וְאִישׁ זָקֵן עוֹמֵד מֻטֶּה לִפְנֵי הַתֵּבָה וְטַלִּיתוֹ יוֹרֶדֶת עַד לְמַטָּה מִלִּבּוֹ, וְקוֹלוֹת עֲרֵבִים וּמְתוּקִים יוֹצְאִים מִטַּלִּיתוֹ. וַאֲנִי עוֹמֵד בְּחַלּוֹן בֵּית הַתְּפִלָּה, מַרְעִיד וּמִשְׁתּוֹמֵם עַל הַקּוֹלוֹת הָעֲרֵבִים וְעַל עַטְרוֹת הַכֶּסֶף וְעַל הָאוֹר הַמֻּפְלָא וְעַל רֵיחַ הַדְּבַשׁ הַיּוֹצֵא מִן הַנֵּרוֹת, נֵרוֹת הַשַּׁעֲוָה. וְדוֹמֶה הָיָה לִי, שֶׁהָאָרֶץ שֶׁהָלַכְתִּי עָלֶיהָ וְהָרְחוֹבוֹת שֶׁעָבַרְתִּי בָּהֶם וְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, אֵינָם אֶלָּא פְּרוֹזְדוֹר לְבַיִת זֶה..."
חלל גדול שמעבר להשגה:
הקדושה בסוף הגעגוע
פעם נשאל המשורר יצחק לאור על דתיותו, וכך ענה: "היתה לי אמא מזרח־אירופאית, שכמו הרבה מאוד יהודים ממזרח אירופה שעזבו מתישהו את הבית שלהם, באו ארצה, וכנראה לא סלחו לעצמם בעניין החיים החילוניים. גם היא היתה כזאת... אבל עם הכשרות המוחלטת, והנרות בשבת, וה'יזכור' בחגים, והצום ביום כיפור, וכולנו איתה... זה באשר לרובד אחד של דתיות, ואי אפשר להפריד אותו מהדיבור על אמונה באלוהים, מבחינתי לפחות.
"וברובד אחר יש גם מחזור ראש השנה ויום כיפור שמכילים שירה עילאית. אני אוהב לקרוא בהם אבל הם קשורים לימים הנוראים, וגם כאן, אם מדברים על קדושה, ההפרדה בין הטקסטים לאלוהים ולמוסד התפילה היא בלתי אפשרית. אני לא מתפלל... כי אני לא דתי... אני אוכל ביום כיפור, אז ל'כל נדרי', למרות שאני נורא רוצה ללכת, תמיד, כל שנה זה בוער בי, אני כל כך אוהב את ה'מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא', אני מתגעגע אל הערב הקדוש הזה כל הערב, מצד שני זה פשוט נראה לי בלתי נסבל ללכת ל'כל נדרי' ואחרי זה להמשיך לאכול ולשתות. הרי אנחנו מדברים על סוג של געגועים, הקדושה מצויה בסוף הגעגוע, לא 'סופי הדרכים', אלא חלל גדול שמעבר ליכולת ההשגה שלנו [...] הקולקטיב לא מעניין אותי, מעניינת אותי הקדושה, קדושה שכן קשורה לטקס, לדת, למוסד הדת".
"ל'כל נדרי', למרות שאני נורא רוצה ללכת, תמיד, כל שנה זה בוער בי, אני כל כך אוהב את ה'מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא', אני מתגעגע אל הערב הקדוש הזה כל הערב; מצד שני זה פשוט נראה לי בלתי נסבל ללכת ל'כל נדרי' ואחרי זה להמשיך לאכול ולשתות. הרי אנחנו מדברים על סוג של געגועים"
לאור התכוון לסוף שירו של אלתרמן "אל הפילים": "וְסוֹף אֵין לַדֶּרֶךְ הַזֹּאת הָעֹלָה / סוֹפֵי הַדְּרָכִים הֵמָּה רַק גַּעֲגוּעַ". ובכן, בסוף הגעגוע נמצאת הקדושה; אליה הוא מתגעגע. הרדיקליות הפוליטית היא בבואה של הרדיקליות בכלל, גם זו הדתית. לאור אומר ביושר שמבחינתו זה הכל או לא כלום. אבל אמא יכולה היתה גם וגם, וכמוה המון יהודים רב - חלקם רחוקים - המגיעים לבית הכנסת ל"כל נדרי" ול"נעילה", גם אם בין תחילת היום לסופו לא ישמרו על כל תג במסורת. בסופו של חשבון היחס לקולקטיב כן מעניין, כי הקדושה הקשורה בטקס ובמוסד אצלנו מקבלת את תוקפה בהיותה קדושת ציבור, כלומר עַם. וגם אם אני רחוק מהאל, אני עדיין חלק מעמו ומשתתף בטקסיו ובתפילותיו.
האם הקריאה נשמעת:
יונה, פינוקיו והשיבה אל האב
בעיצומו של יום נקרא בהפטרה של מנחה את סיפור יונה הנביא, שנצטווה ללכת לנינווה ולבשר על חורבנה, "כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי". הוא לא רוצה בעול הנבואה ובורח ליפו, ושם עולה על ספינה לתרשיש. אך אי אפשר לברוח מהאל - בזה הרי עוסקות תפילות היום - והים סוער ומאיים להטביע את הספינה. יונה מספר לנוסעים "כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה", ומשכנע אותם להטילו לים. הם עוד מנסים לייצב את הספינה, ללא הועיל. לבסוף משליכים אותו לים, והסערה שוככת.
יונה נבלע בבטנו של דג גדול, ולאחר שלושה ימים מתפלל מעומק נפשו: "וַיֹּאמֶר קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל ה' וַיַּעֲנֵנִי, מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי - שָׁמַעְתָּ קוֹלִי". הוא מקבל עליו לבצע את השליחות והולך לנינווה, ושם מכריז בחוצותיה: "עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת".
קריאתו עושה רושם על המון העם ושליטיו. הם לא מאשימים אחרים, אלא מקבלים אחריות אישית וקולקטיבית כדי להציל את העיר. צו מלכותי יוצא: "יִתְכַּסּוּ שַׂקִּים - הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה, וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹקִים בְּחָזְקָה, וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם, מִי יוֹדֵעַ, יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹקִים, וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ, וְלֹא נֹאבֵד". ואכן, נינווה ניצלת (מה שמכעיס את יונה, אבל זה כבר נושא אחר).
הסיפור עוסק אפוא באפשרות התיקון: אפילו חרב מונחת על צוואר האדם, אל יתייאש, כי יש תקווה. גם תפילת יונה בבטן הדג והקאתו ליבשה - כאדם הנולד מרחם אמו - דומה לתהליך שאנו עוברים ביום הכיפורים באמצעות התפילות והצום והזמן המטהר כמקווה.
בשנות ה־80 של המאה ה־19 פרסם הסופר האיטלקי יליד פירנצה, קרלו קולודי, את סיפורו של פינוקיו, בובת העץ שהכין הנגר ג'פטו, חשוך הילדים.
כיונה הבורח מאביו שבשמיים, פינוקיו בורח מאביו שיצר אותו. שניהם מסרבים ללכת בדרך שהתווה האב, ולכן נכשלים ונופלים לא מעט. אפשר לראות ברמאים, שפינוקיו פוגש בדרכיו, אלגוריות לפיתויים המזומנים לאדם בחייו ומסיטים אותו מדרך המלך: התקווה לעשיית כסף קל (הטמנת מטבעות הזהב בשדה הפלא), העצלות והבריחה מעבודה קשה, וכמובן, ארץ הילדים, שאינה אלא אשליה שבסופה תושביה הופכים לחמורים.
הן אצל יונה והן אצל פינוקיו רגע השיא מתרחש בים. שניהם נבלעים בידי דג גדול, ורק שם, בעומק הצרה והייאוש, הם פוגשים שוב את האב שהתרחקו ממנו. יונה מתפלל בהתרגשות ושב לאלוהיו המחלץ אותו מבטן הדג, ופינוקיו מתרגש למצוא את אביו הנגר בבטן הדג ומחלץ אותו (מה שמלמד שלפעמים האל צריך את האדם לחלץ את שמו מהֵסתר לגילוי). על החוף נולד יונה מחדש כנביא, ופינוקיו הופך לילד בשר ודם.
קראו ביחד את סיפור יונה, ובמקביל את סיפורו של פינוקיו. לילדים מובטחת שעה של עונג, ולמבוגרים - חומר מרתק למחשבה, ללימוד ולדיון קיומי בחיים על קריאות פנימיות שהחמצנו וכאלה הדופקות על סף נשמתנו ומצפות לתשובה.
אין שערים בנעילה,
הכל פתוח
"אֵל נורָא עֲלִילָה, הַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה". בשעת הנעילה ראה תלמיד את החוזה מלובלין, רבי יעקב יצחק הלוי הורוביץ, ופניו בוערות כלפי מעלה. "רבי, מה קורה עכשיו בשמיים?" לחש. החוזה השיב: "בנעילה אין שערים; כל השנה אנו מבקשים שהשערים ייפתחו, ובנעילה הקב״ה אומר: אין שערים כלל, בואו אלי". החסיד רעד: "רבי, ואם אדם מרגיש רחוק מאוד?" והחוזה השיב: "דווקא אז הוא נכנס ראשון, כי מי שמרגיש רחוק - כבר עומד לפני ה'". כאן פרץ התלמיד בבכי, והחוזה ליטפו במילותיו: "אל תבכה מרחוק, בני, בכה מקרוב".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו