א.
"בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר 'היוצר יחד ליבם, המבין אל כל מעשיהם'" (משנה, מסכת ראש השנה א, ב)
מה זה בני מרון? הגמרא (ראש השנה י"ח) מנסה לענות על השאלה. יש שלוש תשובות ללא הכרעה. כבני אמרנא. כלומר, כבשים שנכנסות אחת־אחת דרך פתח צר. כמעלות בית מרון, מעבר הרים שאין בו רוחב לשני אנשים. וכחילות של בית דוד, גדוד שעובר במסדר. שלוש התמונות נחלקות על התפאורה ועל הסדר. קורלס או סקירת רס"ר?
ואז רבי יוחנן מוסיף ארבע מילים שסוגרות את הוויכוח. "וכולן נסקרין בסקירה אחת".
דהיינו, עוברים אחד־אחד, ונסקרים כולם. זה גם ביחד וגם לחוד. ואין ביניהן סתירה.
ב.
מיטה. שולחן. כיסא. מנורה. אלו החפצים שהאישה משונם שמה בעליית הקיר שבנתה לנביא אלישע. הכתוב קורא לה "אישה גדולה", כלומר עשירה. לאישה השונמית אין שם (מלכים ב, ד, י)
אלישע ביקש לשלם על החסד. הוא לא ניגש בעצמו, אלא שלח את נערו גיחזי. הוא מציע לה: "הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת, מה לעשות לך? היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא?" כלומר, יש לי גישה לחלונות הגבוהים. תגידי לאן להפנות אותה. והאישה השונמית משיבה: "בתוך עמי אנכי יושבת". היא מסרבת.
הזוהר קובע שהמפגש נערך בראש השנה, ושהמלך אינו מלך ישראל אלא מלך מלכי המלכים. אם כך, לא הוצעה לה פרוטקציה בלשכה. הוצע לה דיל מיוחד, למעלה, ביום שבו פותחים תיקים.
ואותו דף בבבלי שתוהה מהם בני מרון, קובע כי גזר דין של יחיד תלוי ועומד עשרה ימים ואז נחתם. גזר דין של ציבור, "אף על גב שנחתם, נקרע". כלומר, גזר דין פרטי נסגר לתמיד. גזר דין של ציבור אינו נסגר לעולם.
האישה משונם קראה את הדין ולא הסכימה לעבור מן התיק שאינו נסגר אל התיק שנסגר. זו לא רק ענווה. זו התנהגות משפטית חכמה. בהמשך הפרק זה ישתלם לה.
ג.
נחמיה ח: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו". זו לא המלצה. זו הוראת מבצע לא' בתשרי, ראש השנה. ההוראה אינה רק תשמחו בפקודה ותאכלו הרבה פחמימות ריקות, ההוראה היא גם דאגו לעניים.
בגמרא במסכת ברכות י"ח מסופר על חסיד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה של שנת בצורת. כלומר, קיים את המצווה. אשתו הקניטה אותו, אז הוא עשה מה שכנראה היו עושים פעם כשהאישה מקניטה, ויצא מן הבית ללון בבית הקברות. בלילה שם הוא שמע שתי רוחות מדברות. אחת הציעה לשוט בעולם ולשמוע מאחורי הפרגוד איזו פורענות באה לעולם. השנייה עונה: "איני יכולה, שאני קבורה במחצלת של קנים". גם בין המתים יש עניים. מתביישת לצאת ככה מאחורי הפרגוד.
בקיצור, חברתה הלכה וחזרה. כל הזורע ברביעה ראשונה, סיפרה, ברד מלקה אותו. החסיד ששמע זרע בשנייה. של כל העולם לקה ושלו לא לקה. בשנה הבאה הוא שוב הלך ללון בבית הקברות ושמע מהרוחות שהשידפון מלקה את הזורע ברביעה שנייה, אז הוא זרע בראשונה, וניצל שוב.
ואז החסיד סיפר לאשתו. זו היתה טעות, כי לא עברו ימים מועטים ואשתו רבה עם האמא של אותה רוח נערה, ובאמצע הריב זרקה לה: "לכי ואראך בתך שהיא קבורה במחצלת של קנים".
בשנה הבאה ירד לבית הקברות כרגיל כדי לצותת לרוחות, אבל הרוח סירבה לדבר: "הניחיני, דברים שביני לבינך כבר נשמעו בין החיים". דינר שניתן לעני פתח את הפרגוד. עלבון סגר אותו.
מי אשם? האישה המעליבה? החסיד שהפרגוד של העולם נפתח לפניו פעמיים והוא הוציא משם רק מועד זריעה לעצמו?
ד.
בירושלמי (ראש השנה פרק א) מסופר איך בכל העולם, אדם שיודע שיש לו דין למחר לובש שחורים ומגדל את זקנו, מפני שאינו יודע איך ייצא דינו. ישראל לובשים לבנים, מגלחים את הזקן, אוכלים ושותים ושמחים. יודעין שהקדוש ברוך הוא עושה להן ניסים.
בתלמוד הירושלמי מסופר איך בכל העולם אדם שיודע שיש לו דין למחר לובש שחורים ומגדל את זקנו, מפני שאינו יודע איך ייצא דינו. ישראל לובשים לבנים, מגלחים את הזקן, אוכלים ושותים ושמחים. יודעין שהקדוש ברוך הוא עושה להן ניסים
ועוד באותו עמוד אומר חכם איזו אומה זו, שבנוהג העולם, השלטון אומר הדין היום והליסטים (השודד) אומר "למחר הדין", למי שומעים? לא לשלטון?
ומספרים בירושלמי על בית הדין שקובע את מולד הירח ומתי ראש השנה. "אמרו בית דין היום ראש השנה, אומר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת: העמידו בימה. יעמדו סניגורין, יעמדו קטיגורין. שאמרו בניי היום ראש השנה. נמלכו בית דין ודחו את החודש ביום. אומר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת: העבירו בימה. יעברו סניגורין, יעברו קטיגורין. שנמלכו בניי לעברה למחר".
שופט כל הארץ, מנהיג הבירה, מפרק את אולם המשפט שלו ומרכיב אותו מחדש מחר בבוקר רק מפני שכמה יהודים בירושלים לא זיהו את מולד הירח. והטעם שהירושלמי נותן: "אם אינו חוק לישראל, כביכול אינו משפט לאלהי יעקב".
לא רק שאנחנו לא פוחדים להישפט. אנחנו קובעים מתי המשפט מתחיל, ואוכלים ושותים ושמחים כי אנחנו בוטחים.
ה.
חייט עני, אחרי ראש השנה, מרוצה מעצמו, סיפר לרבי לוי יצחק מברדיצ'ב כיצד ערך משפט עם הקדוש ברוך הוא. אמרתי לו, סיפר החייט, ריבונו של עולם, בוא נעשה חשבון. אני שמרתי לעצמי שאריות בד של לקוחות ושתיתי פעם יי"ש בלי ברכה. אתה לקחת מן העולם אבות של יתומים ואימהות של תינוקות. אז בוא נתפשר. אתה תמחל לי, ואני אמחל לך. מחילה הדדית.
ור' לוי יצחק, סנגורם של כל ישראל, שמע את הדברים וכעס. ממש. אבל הוא לא כעס על החוצפה של החייט לעשות משפט לקדוש ברוך הוא. הוא כעס על המחיר. למה מחלת לו בזול כל כך, שאל את החייט. באותה שעה יכולת לתבוע ממנו גאולה שלמה לכל ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו