היום (שישי) זו תהיה אחת מהפעמים הבודדות שבהן סיגל אשר שפי תהיה נוכחת בטקס במנהטן לציון יום השנה לפיגוע במגדלי התאומים, 11 בספטמבר 2001, שבו איבדה את בעלה, חגי, אז צעיר מבטיח בן 34. בחודש הבא היא תציין את יום הולדתו ה־60.
"לא היינו בטקסים, כי הם מתקיימים בראשית ספטמבר, תחילת שנת הלימודים. השנה אני כאן", סיגל אומרת. "זה טקס קשה וארוך, ובכלל לא פשוט לעבור אותו, אבל בבוקר נהיה כאן ובערב נחגוג את ראש השנה. תבין, העולם הזה כל כך שברירי, ואחד הדברים שחגי היה נוהג לומר זה 'פוקוס, פוקוס, פוקוס'. להתמקד בדברים החשובים באמת, כי החיים ארעיים וסופם ידוע. כדאי להתמקד בלאהוב, בלשמוח, בבריאות שלנו, במה שטוב".
להיכן חגי שפי היה יכול להגיע בחייו? אף פעם לא נדע, אבל בספטמבר 2001 הבחור המוכשר נחשב מטאור בעולם הפיננסי, עילוי שמסלול ההתקדמות שלו היה מהיר ומסומן לאורך כל הדרך, עד שברגע אחד של טירוף הכל נקטע.
"כילד חגי אהב כדורגל, ובתור נער שיחק כשוער בהפועל פתח תקווה אצל המאמן אברהם גרנט", מספרת אלמנתו. "הוא לא היה כזה תלמיד טוב, וברגע שהבין שהעיסוקים האלה פוגעים בציוניו, הוא החל להשקיע ברצינות. אין ספק שהוא היה חכם, אבל הוא בעיקר היה חרוץ. האדם הכי חרוץ שהכרתי בחיי. מה שהוא הספיק בחייו זה וואו".
חגי הוא בנם של אסתר ותא"ל (מיל') דב שפי, שהיה הפרקליט הצבאי הראשי עד אמצע שנות ה־80. אחיהם של פזית ושל המוזיקאי שפי ישי. הוא נולד בתל אביב, וכבר מגיל צעיר היה ברור לכולם שעתידו יהיה בתחום הפיננסי. בגיל 11 חגי מכר לחמניות לתושבי השכונה, ובתיכון בגבעתיים החל לייבא תקליטים מלונדון ומכר לחבריו לשכבה. כשהתגייס לצה"ל הוא סופח ליחידת היועץ הכספי לרמטכ"ל, שם, כקצין בדרגת סרן, קיבל תעודת הצטיינות מהרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, ביום העצמאות 1992.
מצה"ל לוול־סטריט
ארבע שנים קודם לכן, ב־1988, במהלך השירות הצבאי בקריה, חגי הכיר את סיגל. "באחד הלילות הוא היה מפקד תורן, וחיילת ששמרה איתי התעלפה בעמדה", היא נזכרת. "קראתי לקצין, ודאגנו לה ביחד. ככה הכרנו. גם היום אני לא יודעת מי היא היתה, אבל בזכותה התחתנו".
בתחילת שנות ה־90 הזוג הטרי תכנן את עתידו. "כשחגי עמד להשתחרר היו לו כמה אפשרויות: או לחתום ולהמשיך את שירות הקבע, או לחפש עבודה בארץ. אבל הוא מאוד רצה למצוא את מקומו בארה"ב", סיגל נזכרת. "הוא הלך לראיונות עבודה והתקבל לחברה אמריקנית כאנליסט פיננסי. בוול־סטריט יש המונים כמוהו, אבל בתוך שנה הוא למד בעצמו, קרא ספרים עבי־כרס, עבד עד שעות הלילה המאוחרות והפך לשם דבר. מקצין בצה"ל למומחה בוול־סטריט. הוא עבד בחברה אחת, עבר לאחרת. הוא לא היה שם בכיר, אבל ה־CEO התפטר, וחגי הוזנק לתפקיד המנכ"ל כשהיה בן 29 בלבד. תזכור שבאותן שנים בתפקידים האלה לא היו חבר'ה צעירים, אלא בני 50 פלוס, אנשים בעלי ותק. אני זוכרת שממש היינו נבוכים מהמעמד".
בתחילת 2001 חגי הקים את חברת "גולדטיר טכנולוג'יס", ובין היתר עשה עסקים עם היזם המצליח שלמה דוברת, שגם הספיד אותו אחרי מותו. "ב־15-20 השנים האחרונות, כיזם בתחום ההייטק, הקדשתי זמן רב לבחירת אנשים, תוך ניסיון לסייע להם להשיג את המטרות ולפתח את הכשירויות שלהם בתחום מינהל העסקים ובמנהיגות", דוברת סיפר על חברו. "חגי ללא ספק היה מהטובים שהצלחתי לצוד. אינטליגנטי מאוד, מהיר במידה שלא תיאמן ואדם פרודוקטיבי שמעולם לא הכרתי כמוהו".
בני הזוג עברו להתגורר בטֵנֶאפלַיי, ניו ג'רזי, שנמצאת מעברו השני של נהר ההדסון וסמוכה מאוד למנהטן. הם הגיעו משום שמצאו שם מסגרות מתאימות לילדיהם: רועי, שנולד בקיץ 1996, ונעמי, שנולדה שנתיים אחריו. הכל נראה ורוד באותם הימים עבור משפחת שפי.
"מבחינה חברתית היתה לנו הצלחה", סיגל נזכרת. "היו לנו חברים טובים מכל העולם, וזו היתה חוויה מעשירה. תמיד חשבתי בלב שכישראלים, אנחנו מגיעים עם המון אגו, בטוחים בעצמנו וצוחקים על כולם - בטח על האמריקנים, שהם מתנהגים כמו רובוטים. שם הבנו שיש כל כך הרבה מה ללמוד מהם. הייתי מעבירה את כולם לחו"ל ומחזירה אותם מתוקנים, עם קצת פרופורציה".
בוקר אחד בספטמבר
למרות החיים הנוחים והטובים, הזוג כבר תכנן לחזור לחיות בישראל ולגדל כאן את ילדיו - אבל אף אחד לא מכין אותנו לאתגרים שמציבים החיים, ואף אחד לא חשב ש־11 בספטמבר 2001 יהיה שונה מימים אחרים.
"אני לא חושבת שאפילו ראיתי את חגי באותו בוקר, כי הוא יצא מאוד מוקדם כדי להגיע מניו ג'רזי למרכז הסחר", סיגל מספרת. "השעון המעורר שלו היה מכוון לשעה 5:50 בבוקר. הוא נסע בתחבורה ציבורית ליום השני של כנס פיננסי, שהתקיים במגדלי התאומים ונמשך שלושה ימים. היו שם מנהלי בנקים ומנהלי חברות. הוא היה חלק מפאנל שענה על שאלות הקהל. הוא היה צריך לדבר בשעה 15:20 בצהריים, אבל הוא הגיע לפני 8:00 בבוקר, כי חלק מהעניין באירועים כאלה זה הסמול־טוק, ההיכרות. באותן השעות היו שם הרבה אנשים מוצלחים מכל העולם. לכן הפיגוע לא היה שרירותי, אלא מכוון לסמלי תרבות המערב. בזה, לצערי, הטרוריסטים הצליחו".
בשעה 8:46 בבוקר, שעון ניו יורק, מטוס מחברת אמריקן איירליינס פגע במגדל הצפוני של מרכז הסחר העולמי, שבו חגי שהה באותן דקות בקומה ה־106. כאיש שידע לנתח ולהסיק מסקנות במהירות, הוא הבין שמהתופת הלוהט הוא כנראה כבר לא ייצא חי. חגי התקשר לאשתו כדי להיפרד בפעם האחרונה.
"זו היתה המתנה הגדולה שהוא השאיר לי, הפרידה ממנו", סיגל אומרת. "זה הדבר הכי משמעותי שיש, האפשרות לדעת מאותו אדם אהוב ויקר מה עובר עליו באותם רגעים, והיכולת להיפרד ממנו במילים ספורות. אמנם השיחה נותקה, ועדיין היא היתה שיחה שלמה".
"האפשרות לדעת מבן אדם יקר ואהוב מה עובר עליו ברגעיו האחרונים, זה הדבר הכי משמעותי שיש. במילים ספורות, היתה לי היכולת להיפרד ממנו. אמנם השיחה נותקה, ועדיין היא היתה שלמה"
איך הוא נשמע באותן דקות?
"חגי היה אדם מחושב ורגיש, אבל גם לא אחד שרב או מתפרץ או מעלה טונים. תמיד היה שקט, נעים וחייכן - וגם באותן דקות איומות הוא ידע לשמור על קור רוח. הוא היה מי שהיה גם ברגעיו האחרונים".
הוא הבין שאין לו סיכוי להינצל?
"רוב מי שהיו בבניין ידעו שהם הולכים לקראת מותם, כי לא היו להם מדרגות מילוט. הם היו כלואים בקומה גבוהה ומסביב היה עשן סמיך. בזמן ששוחחנו הוא לא ידע שפגע בהם מטוס. בהתחלה חשבו שמדובר בפצצה. הם לא ראו את המטוס פוגע בהם, ויכול להיות שרק כשהמטוס השני נכנס במגדל הסמוך הם הבינו. לקח יותר מחצי שעה עד שהבניין התמוטט. הייתי בבית וראיתי הכל בטלוויזיה. מראה איום ונורא".
אני לא יכול לדמיין את עצמי מתפקד באותם רגעים.
"אתה לא יודע איך תגיב ברגע כזה, במיוחד כשנעמי, בתי הקטנה, שהיתה אז בת 3, היתה לידי. אתה מתנהג לגמרי אחרת ממה שאתה מצפה מעצמך, ומוצא את הדרך להמשיך לעמוד על הרגליים".
כשהשמיים נפלו
השעה היתה 15:55 שעון ישראל כשדב ואסתר, הוריו של חגי, שמעו בביתם על האסון בארה"ב. הם הדליקו טלוויזיה על ערוץ החדשות CNN, וראו את התמונות המזוויעות שהגיעו מניו יורק בשידור חי.
באותן דקות ההורים לא תיארו לעצמם שבנם לכוד שם. הוא הרי לא עבד באזור, וגם מיעט לבקר במגדלים. באותו היום הוא בסך הכל הגיע כאורח. אסתר בכל זאת התקשרה אליו ולא קיבלה מענה, ואז דב יצר קשר עם סיגל, בתקווה לקבל ממנה בשורות טובות.
סיגל היתה ישירה, ואמרה לאביו: "חגי נמצא במגדלי התאומים. הוא הוזמן כמרצה אורח. הוא שוחח איתי בטלפון ואמר שהתפוצצה פצצה ויש הרבה עשן ואש, ושהוא לא מאמין שיוכל להיחלץ. הוא סיים בדברי פרידה ממני ומהמשפחה".
"עמדתי ליד הטלפון הקרוב למטבח, ובמקביל אמא דיברה מטלפון אחר", דב כתב במכתב לבנו המת עשר שנים אחרי הפיגוע. "חשנו שהשמיים נופלים עלינו, ופרצנו יחד בבכי תמרורים. נשארנו בבית, עדכנו את אחיך ישי ואת אחותך פזית, והמשכנו לצפות בשידור החי. ראינו את המגדל הדרומי ואת המגדל הצפוני קורסים, בזה אחר זה".
סיגל נשארה לבד עם שני ילדים קטנים כשארה"ב נכנסה להלם מוחלט. בשעות הראשונות לא היה מי שיעדכן אותה במצבו של בעלה, שהוכרז כנעדר.
"ביום למחרת עוד המשכנו בשגרה, כי היו מסגרות לילדים ולא רצינו שהם ייפגעו, אבל מייד דאגתי למערך תמיכה, וכבר ב־7:00 בבוקר נכנסתי למנהטן והלכתי לחפש את חגי", היא מספרת. "קודם כל ניגשנו לקונסוליה הישראלית וביקשנו סיוע, וגם הם ביקשו מאיתנו עזרה. הם הביאו רשימה ארוכה של שמות של ישראלים שעדיין לא יצרו קשר. באותו בוקר הלכנו למרכזי המידע, עמדנו בתור הארוך עם הרשימות וחיפשנו את חגי ואת האחרים, ואז נסענו אקראית לבתי חולים שונים ופשוט חיפשנו והבנו שאין שורדים. מי שהיה בבניינים - לא שרד".
זה מתיש נפשית?
"אתה יותר מבולבל, אתה לא תשוש. אתה לא מבין לאן ללכת ומה צריך לעשות, ועם זאת אתה מבין היטב מה קרה. תקווה זה דבר שתמיד פועם במצבים כאלה, אבל גם ההבנה שהסיכוי קלוש כל הזמן מרחפת".
גלגל של הרג
אלה היו ימים ארוכים של חוסר ודאות ומתח בלתי נסבל, אבל סיגל מספרת שלפחות היא לא היתה לבד, ומהרגע הראשון זכתה לתמיכה. "בעזרה שהגישו, האמריקנים היו מדהימים", היא אומרת. "כשעמדנו בתור וחיכינו לבשורות שיגיעו, ניגשו אלינו אנשים עם סנדוויצ'ים ובקבוקי מים ועטפו אותנו מכל עבר. התקשורת שלי עם הסביבה באותם ימים היתה מאוד עצורה, כי ניסיתי להיות ממוקדת במטרה, אבל אלה שעמדו לידי נעזרו ככל האפשר, וטיפולית לא נתנו לנו להיות לבד. היינו מספר עצום של אנשים, אז הם הסבו מטפלים מכל התחומים כדי שייצמדו אלינו. לי היתה עובדת סוציאלית בשם דבי, מתחום הקשישים, שהיתה פשוט מדהימה".
גופתו של חגי נמצאה שלמה אחרי יומיים, אבל למשפחתו הודיעו על מציאתה רק אחרי ארבעה ימים. חגי הובא לקבורה בבית העלמין בניו ג'רזי, בסמוך לעיר מגוריהם, בערב ראש השנה תשס"ב, וכעבור שנה הועבר למנוחת עולמים בבית העלמין ביהוד. את הטקס ניהל הרב הראשי, הרב ישראל מאיר לאו.
במהלך הטקס בארץ סיגל אמרה מעל קבר בעלה: "ארה"ב עושה מאמצים כדי לתפוס את האשמים והשותפים לדבר העבירה האיום הזה, ונקווה שכל הפושעים יובאו לדין צדק במהרה. חשוב שהצדק ייעשה, למען אלפי האנשים החפים מפשע שנהרגו במטוסים, בפנטגון ובמגדלי התאומים, ולא פחות חשוב - למען החפים מפשע שעלולים להיהרג בעתיד על ידי ארגוני הטרור הללו".
זו היתה אזהרה שהדהדה, אבל המסקנות ממנה לא הופקו. אמנם אדריכל הפיגוע הזוועתי, אוסאמה בן לאדן, נתפס במארס 2011 ונורה למוות בפקיסטן - אבל מתברר שהעולם, במקום לתקן את עצמו, רק הלך והקצין עם עליית דאעש, ובטח אחרי אירועי 7 באוקטובר 2023.
"כשיש מישהו קיצוני, הוא נותן דוגמה לאחרים שאפשר לעשות דברים איומים ולהצליח", סיגל אומרת. "בן לאדן הצליח, כי לפניו ניסו לפגוע במגדלי התאומים ב־1993 עם מכונית מסחרית עמוסה בחומרי נפץ. אמנם נהרגו אנשים באותו פיגוע, אבל מעטים. זה לא נחשב בעיניהם כהצלחה. כאן הטרור הרים ראש, והזעזוע שבא אחריו גרם לו להוות דוגמה. את הקיצונים צריכים לעצור הרבה לפני כן".
"לפעמים אדם קיצוני מראה לאחרים שאפשר לעשות דברים איומים ולהצליח. בן לאדן הצליח, כי לפניו ניסו לפגוע במגדלי התאומים ב־1993 עם מכונית נפץ. את הקיצונים צריכים לעצור הרבה לפני כן"
את חושבת שניתן היה למנוע את פיגועי 11 בספטמבר?
"לרשויות המודיעין היה כל המידע על הטרוריסטים. הם ידעו שהם לומדים טיסה על אדמת ארה"ב, ידעו שהם חשודים בטרור, ובכל זאת הם הצליחו לבצע את זממם. היום העבודה המרכזית היא לעצור את המחבלים לפני הביצוע ולשפוט אותם לחומרה, וגם את עוזריהם. כל מי שנחשב אידיאולוג קיצוני צריך להיבדק".
סיגל עוצרת לרגע את דבריה, ואז אומרת: "אני לא יכולה להבין איך בן אנוש יכול לעשות מעשים כאלה נגד בן אנוש אחר. איך קם בבוקר טרוריסט, נותן נשיקה לאשתו ולילדיו - והולך ביודעין להיכנס עם מטוס לבניין, להיהרג ולהרוג? וזה לא נפסק. זה גלגל בלתי נסבל של הרג וסבל".
שמחת כששמעת שבן לאדן חוסל?
"החיסול שלו לא החזיר את המתים, וכנראה היתה סיבה שהרגו אותו וזרקו את גופתו לים מבלי להביאו למשפט. מבחינתי זו בהחלט היתה נקודת ציון חשובה. זה היה עשור אחרי הפיגוע, והיתה תחושה של עשיית צדק".
המחדל שאחרי המחדל
סיגל היתה בביתה באוקטובר 2023, כשמחבלים פשטו על יישובי עוטף עזה, טבחו, אנסו וחטפו באסון הגדול ביותר שקרה למדינה מאז הקמתה. הקולות שהגיעו בשידור ישיר לכל בית בישראל החזירו גם אותה לאסון שעברה.
"אני לא יכולה להבין איך בן אנוש יכול לעשות מעשים כאלה נגד בן אנוש אחר. איך קם בבוקר טרוריסט, נותן נשיקה לאשתו ולילדיו - והולך ביודעין להיכנס עם מטוס לבניין, להיהרג ולהרוג?"
"מאוד הזדהיתי עם המשפחות כששמעתי על הטלפונים האחרונים והשיחות שקיבלו מבני משפחותיהם רגעים לפני מותם", היא אומרת. "תמיד היו פיגועים בארץ, אני מכירה את המציאות, אבל לא ככה. 7 באוקטובר הפתיע אותי בצורה מחרידה. ההבנה שגבולות המדינה, עם אחד הצבאות החזקים והמתוחכמים בעולם, נחשפו בצורה נוראה ולא קיבלו מענה במשך שעות... זה מחדל נוראי כמו ש־11 בספטמבר היה מחדל נוראי. הם ידעו על הטרוריסטים ולא מנעו זאת".
אירועים כאלה יכולים לקרות שוב?
"זה תלוי אם המודיעין יעבוד כמו שצריך, ותלוי במקבלי ההחלטות, כי אני בטוחה שגם היום יש איומים על בסיס קבוע. אסון התאומים לא היה רק אחד האירועים הטראומטיים, אלא גם אירוע ששינה את העולם, שינה את ההתייחסות לטיסות ולאמצעי האבטחה. העולם הפך להרבה פחות תמים".
"ניו יורק לא אשמה"
לסיגל, שעוסקת בחינוך סביבתי ובהדרכת טבע, יש כעת בן זוג, ושני ילדיה כבר גדולים. הם זוכרים את אביהם חגי בעיקר מהסיפורים, ופחות מהזיכרונות המשותפים של חיי משפחה.
"ברור שהחיים נמשכים", היא אומרת. "אתה מנסה לחיות אותם ולהפיק מהם כמה שניתן, ולא תמיד מצליח, כי בכל זאת, אתה חי ללא אבן יסוד מאוד משמעותית. מצד שני, אתה מבין שזה מה שיש".
באותו יום אסוני בספטמבר 2001 נהרגו ארבעה ישראלים נוספים: שי לוינהר ז"ל, ליאון ליבור ז"ל, דניאל לוין ז"ל ואלונה אברהם ז"ל. סיגל מספרת שעם רוב המשפחות נשמר הקשר, אבל יותר בימי זיכרון. "עם ליאת לוינהר, אלמנה נוספת מהפיגועים, אני יותר בקשר, כי יש לנו יותר במשותף", היא אומרת. "דניאל לוין היה אמריקני ואשתו אמריקנית. לאלונה אברהם יש משפחה מקסימה".
במשך השנים שעברו סיגל מיעטה להתראיין, אבל חשוב לה שהאסון לא יישכח. היא מספרת שבכל פעם שהיא מגיעה לניו יורק, היא נוהגת לבקר באתר שבו עמדו המגדלים, למרות הכאב האישי שכרוך בכך.
"המקום הזה מרגיש לי מאוד מדויק", היא אומרת. "המוזיאון משחזר בצורה אמיתית ומרגשת את האירועים. אני יודעת שזה מקום של אסון נורא, אבל המקום עצמו לא כזה. הוא לא אשם. כמו שבשביל רבים עוטף עזה ממשיך להיות הבית. צריך להפריד בין הדברים. ניו יורק לא אשמה".
25 שנים עברו מאז פיגועי 11 בספטמבר, שגבו מחיר של 2,977 הרוגים ואלפי פצועים. כמעט כל מי שחי באותן שנים זוכר איפה היה ומה עשה באותם רגעים דרמטיים, שבהם הטלוויזיה העבירה תמונות בלתי נתפסות מאירוע ששינה את מסלול העולם.
"הזמן אכן טס, אבל זה לא ישנה את העובדה שעברנו אירוע שיישאר איתנו לעולמי עד", סיגל משוכנעת. "שום דבר לא יוכל למחוק אותו - וכך זה צריך להיות".
