הרב לאו: "אנחנו מחוברים הרבה יותר ממה שנראה לנו"

יומנו של הרב דוד לאו, הרב הראשי לשעבר, עמוס וגדוש. אף שעברה כבר שנה מאז שעזב את תפקידו, הרגל שלו עדיין מחוברת לדוושת הגז. מפגישות עם ילדים ונערים, חילונים, דתיים וחרדים, דרך השתתפות בטקסים ועד הגעה למאות הלוויות וביקורים אצל משפחות שכולות, ניכר כי הרב רואה בעצמו דמות ציבורית.

למעשה, במובנים מסוימים הוא רק חצה את הכביש. לא הרחק מבניין הרבנות הראשית, בצידו השני של גשר המיתרים בירושלים, ניצב "בית לאו", צמוד למוסד הרב קוק. בעת בחירתו לתפקיד הרב הראשי נטען כי הוא רב חרדי, אך ברור שהרב לאו רואה את עצמו כמייצג של כלל הציבור הישראלי.

נפגשנו ימים ספורים לפני ראש השנה, ובמחשבו של הרב לאו פתוח נוסח "תפילה זכה" שנאמרת בערב יום כיפור שיחול בעוד עשרה ימים בלבד. "יש משהו מיוחד בתפילה הזו", הוא אומר. "לא מילים מורמות, אלא מילים בגובה העיניים - אתה מדבר אל הקב"ה".

דגל ישראל ענק מקשט את החדר, בצמוד לכיסאו של הרב לאו, ומאחור מפת ארץ ישראל שבה הפסוק המוכר: "יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ, לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָא שָׁלוֹם בָּךְ". הרב, אני אומר לו, לפעמים נדמה שאנחנו מחפשים הכל חוץ מאשר שלום.

"אני בעד שנמצא פתרונות ביחד. אני לא מדבר בשם אלו שמחפשים לעשות לעצמם כותרות, ומבחינתי אני לא מחפש את הכותרות. אני מדבר עם העם, מחפש את העשייה היומית ורואה אותה מתגשמת. אני רוצה להזכיר לאנשים את בית אבא, לתת להם תקווה. ברגע שנפסיק את המחלוקות המיותרות ונדבר בינינו, ביחד, לא יהיו מחלוקות.

"אני מעריץ של עם ישראל, שמחובר לעצמו, למורשתו, למדינתו ולארצו. עם ישראל הוכיח שאם נתעלם מהסיסמאות ומהקולות החיצוניים נוכל להגיע להישגים מדהימים, ולכן אני מאוד אופטימי לגבי העתיד, חרף המחלוקות והניסיונות לערער אותנו. אני בעד ויכוחים. הרי מה יש בגמרא אם לא ניסיון לברר את המסקנה הנכונה? אבל פה עברו את הגבול. באיזו קלות חוסמים פה כביש, מה עם ניסיון לפתור את הבעיה? בואו נדבר".

על המחאות: "אני בעד ויכוחים, הרי מה יש בגמרא אם לא ניסיון לברר את המסקנה הנכונה, אבל באיזו קלות חוסמים פה כביש. מה עם ניסיון לפתור את הבעיה? בואו נדבר"

אנחנו רגע לפני החגים, ואי אפשר לשכוח את יום כיפור לפני שנתיים, את התפילה שפוצצה בתל אביב.

"אנשים אומרים 'באו והשתלטו לנו על תל אביב'. סליחה, אני תל-אביבי, אני נולדתי בתל אביב, שלא יספרו לי מה קורה בעיר הזו. בתל אביב שלי לא היה אחד שלא היה מגיע ביום כיפור - ב'כל נדרי' ובנעילה. התראיינתי אז לגאולה אבן והיא שאלה על הקרע והפילוג והריחוק של יהודים מהמסורת. אמרתי לה שבאותו השבוע הייתי בקיבוצים בארי ורעים, ואני פוגש את כל גוני החברה הישראלית.

"אנשים מחפשים את הפרובוקציה, ההפרעה, הקולניות. אוהבים להדגיש את המפריד, להפוך אותם לסיפור המלא, וזה לא נכון. מכעיס אותי שהופכים אותם כביכול למרכז, כאילו הם המייצגים. הם לא. אנחנו מחוברים הרבה יותר ממה שנראה לנו".

על מחנה שורה, שלהקמתו פעל לאחר אסון מירון: "אמרתי להם, 'חבר'ה, אתם לא ערוכים לאסון', אז הקימו את המחנה למקרה שיהיו 200 נפגעים. אף אחד לא האמין למספרים שעוד יעברו שם"

נקודות אור גם באנדרלמוסיה

בימים אלו מפרסם הרב לאו את ספרו החדש, "דמעות של אמונה", שמסכם את השנתיים האחרונות שעברו על כל מדינת ישראל מאז 7 באוקטובר, חג שמחת תורה. מבחינת הרב, הקטסטרופה החלה שנתיים קודם לכן – באסון מירון.

"כמה דקות לפני האסון הגעתי להדלקה של חסידות תולדות אהרון. עליתי במעבר דב, הצפוף והמחניק בצורה נוראה. יכולתי להיות בקלות בין הנפגעים". יממה לאחר מכן הגיע למכון לרפואה משפטית באבו כביר וגילה כי הליך זיהוי הקורבנות מתנהל בצורה איטית ומתסכלת. כפועל יוצא מכך הוא דחף מאוחר יותר להקמת מחנה שורה. "אמרתי להם, 'חבר'ה, אתם לא ערוכים לאסון', ואז הקימו את מחנה שורה למקרה שיהיו 200 נפגעים. אף אחד לא האמין למספרים שעוד יעברו שם".

בשעות הבוקר המוקדמות של חג שמחת תורה תשפ"ה יצא הרב לאו לבית כנסת שמרוחק חצי שעה מביתו שבמודיעין. בדרכו ראה את שובלי הרקטות מכיוון רמלה, ולאיש צוות אוויר שניגש אליו אמר לחזור הביתה ולהדליק את הטלפון. "אחרי עשר דקות האיש מגיע ואומר שיש הרוגים ואולי שניים-שלושה חטופים. הייתי בהלם". בצעד חסר תקדים התקשר הרב לאו, בשבת, מהטלפון של גבאי בית הכנסת לעובדת זרה שמסייעת לרעייתו, ואמר לה שאם מחפשים אותו ניתן להשיגו בטלפון זה.

באותו ערב הגיע הרב לאו למחנה שורה, שם שררה אנדרלמוסיה, אך גם שם ראה את נקודות האור, או כפי שהוא מגדיר זאת - "דמעות של אמונה". כך, הוא אומר, למחנה שורה הביאו אזרחים גופות וחלקי גופות - מה שהיה בעייתי, אך גם מחמם את הלב.

"מצד אחד הם 'הרסו לנו', כי מאוד עוזר לזיהוי כשמשרטטים בדיוק איפה הגופה נמצאה. מצד שני, אנשים סיכנו את עצמם, נסעו לדרום ואספו גופות במכונית הפרטית שלהם. אני לא יודע אם הייתי מסוגל לעשות זאת. אתה מדבר על נתק מהדת, אבל תראה מה היה במלחמה הזו. ראיתי גופות של חיילים עם קעקועים, אבל היתה להם גם ציצית. הם היו מחוברים ליהדות בדרכם".

את שם ספרו החדש, "דמעות של אמונה", קבע הרב לאחר ש"במלחמה הזו ראיתי גופות של חיילים עם קעקועים, אבל היתה להם גם ציצית - הם היו מחוברים ליהדות בדרכם"

הילד בארי והמזוזה כמשל

מאז אותו יום ביקר הרב לאו ביותר מ-1,600 בתי אבלים. בספרו הוא מתאר כיצד פגש אישה בשם עופרה דוידוביץ מקיבוץ גבים ששכלה את בעלה, שלמה, שיצא לרכיבת אופניים ונרצח במיגונית בצומת מפלסים. "בתחילת המלחמה פונו כל תושבי גבים לקיבוץ מזרע - מסמלי החילוניות בישראל". בנם הקטן, בארי, אז עוד לא בן 12, נכנס לבית הספר המקומי, סיפרה אמו, והמפקחת הציעה לו ככל העולה על רוחו - טיול, טלפון.

"הילד הנפלא הזה, שיכול היה לבקש הכל, לא ביקש אייפון ולא ביקש טיול לחו"ל", כותב הרב בספרו. "'רק דבר אחד ביקשתי', הוא סיפר לי. 'לא היתה שם מזוזה, אז אמרתי לה שאנחנו פה כי התקיפו אותנו מפני שאנחנו יהודים, ואני לא יכול שלא תהיה כאן מזוזה'. 'קיבלתי את הבקשה', היא אמרה, ולמחרת על כל משקופי הדלתות בבית הספר היו מזוזות. גם זו קהילתיות וערבות הדדית".

בימים אלו עוסק הרב לאו רבות בסיוע למגוון קהלים, ובהם החרדים המודרניים שמחפשים את דרכם. כשאני שואל על סוגיית גיוס החרדים, הוא לא מהסס: "כולנו מעריכים מאוד את החיילים בצבא ההגנה לישראל, ואני מקווה שכולנו מעריכים מאוד את הערך של לימוד תורה. יש לי בן שהגיע השבוע לבקר אותי על מדים, היישר משירות המילואים. גם פה - אם נדבר מתוך הערכה והבנה - נמצא פתרונות, אך כרגע לצערי הסוגיה נמצאת במישור הפוליטי, שבו אי אפשר למצוא פתרונות".

על חטיבת חשמונאים: "היא פותרת בעיה ארוכת שנים ועושים בה עבודת קודש, ולצד זאת אני מפציר לא לצמצם את החשיבות של לימוד התורה - יש לנו חיל חינוך וצריך גם חיל תורה"

הרב הראשי לשעבר יצחק יוסף איים שהחרדים יעזבו את הארץ אם הם יגויסו, דרש לקרוע את הצווים ולהשליך אותם לאסלה. זה לא נשמע כמו שיח מתוך הערכה והבנה.

"אני מדבר בשם עצמי. כשהוא אמר שגם אלו שלא לומדים אסור להם להתגייס כי יתקלקלו בצבא, אמרתי לו שכשהייתי רב העיר מודיעין, בכל פעם שגדוד נצח יהודה הגיעו למתקן אדם הייתי מגיע ומעביר להם שיעורים. חיילים אמרו לי שלא הניחו שנים תפילין עד שהגיעו לגדוד. אז על מי הרב מדבר כשהוא אומר שהם יתקלקלו בצבא?

"אני לא מבין מה זה אומר שאנשים יתקלקלו בצבא גם אם הם לא לומדים. אני מלווה נוער בסיכון, רגע לפני שהם נופלים לכיכר החתולות (אתר בילויים בירושלים, אך גם זירת אלימות בני נוער; ח"ג). את הבנות הוצאנו רגע לפני שקיבלו הצעות, שלא נחזור עליהן כאן. איך האנשים האלו יכולים להתקלקל יותר?"

היית רוצה לראות יותר חטיבות חשמונאים?

"אני מאושר שחטיבת חשמונאים קיימת. היא פותרת בעיה ארוכת שנים. מי זוכר כיום שהדיחו צוערים מקורס קצינים כי הם יצאו באמצע שירת נשים? הצבא הבין שהוא לא בא לחנך את החרדים, אלא לתת מענה. בחשמונאים עושים עבודת קודש, ולצד זאת אני מפציר לא לצמצם את החשיבות של לימוד התורה. יש לנו חיל חינוך וצריך גם חיל תורה. מי שלומד שילמד, ומי שלא - שיתגייס".

לקראת ראש השנה מפתיע הרב לאו באיחול נוסח הסינים שברצותם לקלל דווקא מאחלים "שתחיה בזמנים מעניינים". "שתהיה לנו שנה משעממת", מברך הרב, "שנה רגועה, שנה של עשייה אמיתית".

תכלה שנה וקללותיה?

"עד השנה שעברה לא הצלחתי לומר את המשפט הזה. הייתי אומר 'תכלה השנה והטוב שבה', כי צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה. בשנה האחרונה, עם כל הביקורים בבתי האבלים, אמרתי 'תכלה שנה וקללותיה'. אבל אני עדיין אופטימי, כי אני רואה את הנחישות, את הלכידות. יש לנו עם נפלא".