כשהסביר, בערוץ התקשורת הפרטי שלו כביכול, כי מוטב למפלגות הימין להתאחד כדי שהקולות שיקבלו לא ילכו לאבדון, הזכיר נתניהו את בחירות 1992 כבחירות שבהן הוביל הפיצול בימין לאינתפיאדה השנייה ולמחירה הכבד. באותה מידה של דיוק יכול היה לבחור באירועים היסטוריים אחרים כמו הסכמי קמפ דיוויד או ועידת מדריד כאירועים שגרמו למחיר זה. באותה מידה, ואולי במידה רבה יותר של אמת היסטורית, ניתן לומר כי מתנגדי הסכם אוסלו בישראל, והוא בראשם, כמו מתנגדי אוסלו הפלסטינים, הם שהביאו לעימותים האלימים הקשים בין הצדדים בראשית המאה.
קצת היסטוריה. מייד לאחר החתימה על הסכמי קמפ דיוויד (1978) החלו שיחות האוטונומיה בין מצרים לישראל לקראת הסכם קבע. במשך חמש שנים אמורים היו הפלסטינים לזכות בממשל עצמי בשטחים שכבשה ישראל, אבל השיחות, שהתקיימו ללא פלסטינים, קרסו ולא התחדשו מעולם.
עשר שנים אחר כך נעשה מאמץ לפתור את הסכסוך בעזרת ירדן. שמעון פרס היה אז שר החוץ, ואני מנכ"ל משרדו. בדרך למפגש החשאי בלונדון הכנו טיוטה להסכם פרוצדורלי, שעיקרו קיום ועידה בינלאומית שלא תכפה פתרון על הצדדים; הסכמה ישראלית למשלחת ירדנית־פלסטינית, שמרכיביה יכירו בהחלטות האו"ם הרלוונטיות (ודרכן - בישראל) ויתנערו משימוש באלימות. הליכוד, בראשות שמיר, התנגד לטיוטה, והנושא הורד מסדר היום של ממשלת האחדות הלאומית.
ב־31 ביולי 1988, לאחר שנואש מן הסיכוי לכך שירדן תהיה הפרטנר לישראל בקביעת עתיד הגדה, הכריז המלך חוסיין על כך שאין לארצו שום תביעה לגבי הגדה המערבית, וכי מעתה ואילך זהו עניין לפלסטינים בלבד. בנובמבר הכריז אש"ף על הכרה בהחלטת מועצת הביטחון 242 ועל התנערות משימוש באלימות. נתניהו, ששב משליחותו באו"ם, קרא לסיפוח מיידי של השטחים. הוא הופיע במהדורת החדשות של הערוץ היחיד ואמר שזו הזדמנות מצוינת לספח את השטחים. הוא עדיין לא מימש הזדמנות זו...
שני מניעים עיקריים היו לי כשהתחלתי את תהליך אוסלו כסגן שר החוץ כארבע שנים אחר כך: להגיע להסדר עם התנועה הלאומית הפלסטינית, לפני שחמאס יעלה הילוך וישתלט על הדור הפלסטיני הצעיר, ולקבוע גבול בינינו לבין הפלסטינים לפני שנמצא עצמנו מיעוט יהודי השולט ברוב פלסטיני בין הים לנהר.
הסכם אוסלו, שנחתם תשעה חודשים לאחר שהחלו השיחות בין הצדדים (רגע לאחר שבוטל החוק שאסר מגעים בין ישראלים לאנשי אש"ף), הוא ההסכם הראשון בין המדינה היהודית לארגון הפלסטיני היציג. הוא הפך את ישראל למדינה שמדינות רבות, ובהן מדינות ערב, מיהרו לכונן עימה יחסים דיפלומטיים, והביא לצמצום משמעותי בחרם הערבי, לכניסה ארצה של מונופולים שהדירו רגליהם ממנה עד אז ולצמיחה כלכלית דרמטית.
ההחמצה של רה"מ יצחק רבין הי"ד היתה, לדעתי, התנגדותו להמשך מיידי בשיחות על הסכם קבע ישראלי־פלסטיני, והסתפקותו, באותו שלב, בהסכם לחמש שנים. בכך ניתנה אפשרות למתנגדי ההסכם, משני הצדדים, לעשות הכל כדי לטרפדו, כדי למנוע את חלוקת הארץ. כאשר נבחר נתניהו לראשות הממשלה הוא הפך את הסדר הביניים להסדר קבע, וכך המשיך בבנייה ביהודה ושומרון, הפעם בחסות הסכם בינלאומי שלא נקבע בו מה יקרה אם לא תימצא הסכמה בתום חמש שנות המשא ומתן.
ב־30 השנים שבהן מכהן נתניהו כראש ממשלה, לא עלה בדעתו לבטל את הסכם אוסלו. מה יכול להיות נוח יותר מליהנות משיתוף הפעולה בין ישראל לרשות הפלסטינית, ובה בעת להטיל על הסכם הביניים את כל חוליינו?
ב־30 השנים שבהן מכהן נתניהו - בהפסקות - כראש ממשלה, לא עלה בדעתו לבטל את הסכם אוסלו. מה יכול להיות נוח יותר מליהנות משיתוף הפעולה הביטחוני והאחר בין ישראל לרשות הפלסטינית, ובה בעת להטיל על הסכם הביניים את כל חוליינו?
שיא החוצפה הוא להדביק לו את טבח 7 באוקטובר, שהתרחש, לא במעט, בשל סיועו של נתניהו לחמאס, והעדפתו על פני הרשות, בלי להבין כי חמאס משטה בו, ואילו הרש"פ, עם כל חולשותיה, היא הכתובת הפלסטינית הפרגמטית ששיתוף הפעולה החיובי איתה נמשך גם בשעה זו ממש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
