מי עוקב אחרי הסכמי אוסלו?

בדיון שהתכנס בשבוע שעבר בוועדת המשנה לענייני איו"ש של ועדת החוץ והביטחון, הושמה על השולחן שאלה פשוטה אחת - מי עוקב אחרי הפרת הסכמי אוסלו? וכמו בשיר המפורסם, כל החיילים וכל התותחים וכל המומחים עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה, ואפילו נדמה שלא חיפשו אותה.

אותם הסכמים מפוארים, שנחתמו לפני 30 שנה לקול המון חוגג כתקווה הגדולה של מדינת ישראל, הפכו לחרב הפיפיות של מדינת ישראל, ועדיין איש לא טורח לעקוב אחרי השאלה הפשוטה - מי בודק את ההפרות של ההסכם?

הרי כל בר־דעת וכל מי שחתם אי־פעם על הסכם כלשהו, יודע לומר בדיוק אילו סעיפים הופרו ועל ידי מי. אם השוכר הכניס כלב בניגוד לכתוב על ידי המשכיר, אם הגרוש לא לוקח את הילדים בימים שבהם התחייב, ואם החברה לא עמדה בהתחייבותה מול העובד.

אמנם ההסכם מורכב ומסובך, וישבו עליו טובי המוחות ועורכי הדין של הימים ההם, אך אפילו הכנסה של מאות העמודים לאחד מהרובוטים של הבינה המלאכותית יכולה לבסס לקורא הממוצע שיקוף די נאמן של המציאות, שבה נדמה כי רק צד אחד מקיים את ההסכמים - וזה הצד שמסתכן בחייו בכך. הצד הזה שכשיניח את נשקו, כמאמר ראש הממשלה דאז, לא תהיה יותר מדינת יהודים.

חימושים שמתאימים למלחמה, אימונים שמכשירים כוחות לכיבוש שטח ויישובים, בנייה בניגוד להסכמים, השתלטות על שטחים פתוחים, ובעיקר חיים סדירים של חוסר ביטחון מוחלט לתושבים היהודים של יהודה ושומרון, תחת איום טרור תמידי שיוצא מאותם שטחים שסודרו יפה לפי אותיות ה־ABC, שהיום אומרות בעיקר - הפקרות.

הרי כבר לא משנה העמדה הפוליטית, ואם היה נכון או לא נכון לחתום על אותם ההסכמים. מה שחשוב זה לשאול את השאלה הפשוטה: האם מדינת ישראל בדקה מה קרה בפועל להסכמים שעליהם ביססה במשך שנים חלק מהתפיסה הביטחונית שלה? אילו התחייבויות מולאו, אילו הופרו, מי התריע בזמן אמת, ומה היו ההשלכות של אותן הפרות על ביטחון אזרחי ישראל?

וכך יושבים נציגי משרד הביטחון, נציגי המתפ"ש ונציגי המל"ל, ומאריכים במילים אינספור כדי לומר ליו"ר הוועדה - אנחנו לא יודעים. והאחריות רובצת על כתפיהם, ועל כתפי מקבלי ההחלטות המדיניות, ועל כתפי חברי הכנסת שחיכו לדקה האחרונה של הכנסת כדי לקיים את הדיון הקריטי הזה. אך לא פחות מכך - האחריות מונחת על כתפי מי שמחליטים מהו הנושא שעליו הכי דחוף לצעוק בקול רם כרגע. אילו דברים הכי חשובים הכנסת עשתה או לא עשתה, על מה צריך להפגין, מי הצטלם עם איזו כוס ועל מה בפירוש אסור לנו לסלוח.

אותה תקשורת שנחה בשקט כשהונחו עשורים של יסודות הקונספציה הקודמת - היא זו ששותקת גם עכשיו מול האסון המתרקם לנו מול העיניים. יצאנו מהוועדה המומי פנים, ביודענו ששוב הונחו היסודות לוועדת החקירה שתקום אחרי הטבח הבא - אם יישאר מי שיקים אותה.

וכך יושבים נציגי משרד הביטחון, נציגי המתפ"ש ונציגי המל"ל, ומאריכים במילים כדי לומר ליו"ר הוועדה - אנחנו לא יודעים. והאחריות על כתפי מקבלי ההחלטות