אם נשכח את מיקי ברקוביץ', איך נדע שבכלל חיינו כאן?

אני זוכר כשאמא שלי, אי־אז, התחילה מאבדת את זיכרונה, טיפין־טיפין, פרט־פרט, רגע־רגע; וחשבתי לעצמי: כמה מוזר הוא הדבר שאדם מתחיל לאבד את זיכרונותיו ולשכוח את עצמו לאט־לאט, וכל מי שסביבו מתחיל לפתע להיזכר בו חזק־חזק, והרבה־הרבה, אולי כמו לקזז את השכחה בזיכרון.

וחשבתי בשני בערב, מול סרטו של ניב רסקין בקשת, על ילדותי ועל ילדותנו, ועל ישראליותי ועל ישראליותנו, ועל "גביע אירופה לתל אביב!", ועל מ.י.ק.י ברקוביץ', ועל "סל ניצחון בשנייה האחרונה! מי אם לא הוא? מי אם לא הוא? מי אם לא מיקי ברקוביץ'?"; ועל כל הרגעים האלה, שהיו רגעים מתוך חייו, שהפכו לרגעים מתוך חיי ומתוך חיינו.

ואיך זה שכל אחד זוכר את הרגעים האלה בדרכו שלו, ובאופן שבו הם נחרתו בליבו והדהדו בתיבת התהודה הפנימית שלו. מה הרגיש, היכן היה, ובן כמה היה, ואיזה ילד היה, ואיזו ישראל היתה אז בזיכרונו. והזיכרון הזה חי בתוכו כמו האיש, מיקי ברקוביץ', וכמו חייו שלו עצמו.

וכשנודע לי שמיקי סובל מאותה שכחה אכזרית שממנה סבלו גם אבי וגם אמי ז"ל, חשבתי לעצמי שזיכרון הוא הדבר החשוב ביותר לקיומו של ההווה, כי בלעדיו - איך יידע אדם שהוא חי את חייו בכלל? ואיך נדע בכלל שחיינו את חיינו כאן אם נשכח את מיקי ברקוביץ'?

וחשבתי עוד שהתרופה היחידה שבכוחנו לנסות להמציא בידיו של מ.י.ק.י היא הזיכרון הלאומי, הקולקטיבי, של כולנו, את האיש, ואת הרגעים שהעניק לחיינו. ואז, בכוחנו המשותף, אולי גם הוא יזכור קצת כמה מיליונים רבים זוכרים אותו, בזמן הווה, ועד לסוף זיכרונם שלהם.