ב־4 במארס 1944, בשעה 23:16, טיגנו על הכיסא החשמלי של כלא סינג סינג בניו יורק יהודי בשם לואיס בוכהלטר, הידוע יותר בכינוי "לפקה" (אמא שלו קראה לו "לפקל'ה"). התלמיד המצטיין לשעבר בבית הספר של הרב יעקב יוסף בלואר איסט סייד היה דון המאפיה הבכיר היחיד בתולדות אמריקה שהוצא להורג.
80 שנה אחר כך משדרים בכאן 11 סדרה על החבר שלו, מאיר לנסקי. ובלי שום קשר, בקיסריה, מתנקש מקצועי מחסל את ראש המאפיה הקווקזית בכדור בעורף. מישהו שילם על חוזה. ומי שהמציא את הביזנס הספציפי הזה של רצח בחוזה, היה מר בוכהלטר.
אח אחד של לפקה נעשה רב, אח שני רופא שיניים, אח שלישי רוקח. רק לפקה היה אויב הציבור מספר אחת של ארה"ב. הוא לא שתה, לא הימר, הלך לבית הכנסת, וניהל את תעשיית הטקסטיל של ניו יורק בשיטה גאונית. מהמעסיקים גבה דמי שקט תעשייתי, ומהאיגודים דמי הגנה מפני המעסיקים. הוא הרוויח משני הצדדים של אותה שביתה.
אבל מלבד פרוטקשן, סמים וזנות, הוא גם ניהל את המיזם שהעיתונות האמריקנית העניקה לו את השם "רצח בע"מ". המטה העולמי של הרצח המאורגן שכן בחנות ממתקים בפינת הרחובות סרטוגה וליבוניה בברוקלין. רוזי גולד מכרה בחזית סיגריות ועיתונים, ובחדר האחורי ישבו גברים ושיחקו קלפים. הם חיכו שהטלפון יצלצל. בכל פעם שהוא צלצל, מישהו באמריקה הפסיק לענות לטלפונים לצמיתות. כמעט כולם היו יהודים. ההיסטוריונים מתלבטים בין 400 לאלף קורבנות.
תנאי ההעסקה היו מתקדמים במונחי התקופה: ריטיינר שבועי של 125 דולר, אלף עד 5,000 דולר לחוזה, וכיסוי שכר הדירה של המשפחה אם העובד נכנס לכלא (מעט מאוד מעסיקים בשפל הגדול הציעו ביטחון תעסוקתי כזה). העיקרון הארגוני של השיטה היה מבריק. הפרדה מוחלטת ומידור. הרוצח לא ידע מי הזמין ולמה. לקורבן לא היה שום קשר לרוצח. המשטרה חיפשה מניע, ומניע לא היה.
היתה גם חדשנות טכנולוגית. דקירת אייס פיק (דוקרן קרח) דרך האוזן נרשמה אצל פתולוגים מתחילים כמפרצת מוחית, כך שחלק מהתפוקה מופיע עד היום בסטטיסטיקה כמוות טבעי. העובד המצטיין, הארי שטראוס, המכונה "פיטסבורג פיל" או "פפ", אחראי, לפי ההערכות, למאה רציחות לפחות, אם כי יש אומרים 500. הוא מעולם לא נשא נשק. תמיד הגיע לזירה בידיים ריקות ובחר כלי במקום, משיקולי ראיות. כשהתברר שגופות שהוטבעו בנהר צפות, הוא רכש מחסן מלא מכונות מזל וקשר אליהן את המשקל העודף.
הסוף הגיע מבפנים. אייב רלס, המכונה "קיד טוויסט", הרוצח הבכיר של הארגון, נעצר ב־1940 ועשה חשבון פשוט. כיסא חשמלי או עד מדינה. האיש ששכלל את שיטת חיסול העדים הפך לעד הגדול בתולדות אמריקה. הוא מסר לתובעים כ־70 רציחות בזיכרון צילומי, ושלח לכיסא החשמלי את ארבעת חברי הילדות הקרובים לו ביותר. המשטרה שיכנה אותו בקומה השישית של מלון בקוני איילנד, 18 שוטרים בשלוש משמרות.
בבוקר עדותו נגד אלברט אנסטסיה מצאו את גופתו על גג המטבח של המלון. שני סדינים קשורים לרדיאטור, קצרים בקומה וחצי. חבר מושבעים קבע ניסיון בריחה. התיק נגד אנסטסיה נסגר. העיתונות ניסחה את הכותרת הקלאסית: "הקנרית שידעה לשיר, אבל לא ידעה לעוף".
ההיסטוריון מייקל קאנל, שכתב ספר על רלס, נשאל למה אנחנו מרותקים לסיפורים האלו. הוא ענה כי זו אופרה, זה שייקספיר. תשובה תרבותית יפה. תשובה של אדם שלסבא שלו לא קרעו את הזקן ברחוב. אני חושב שהריתוק שלנו עשוי מחומר אחר. ב־1898, בקונגרס הציוני בבזל, קרא מקס נורדאו לברוא "יהדות של שרירים"; לפקה נולד שנה לפני הנאום. מאותן עיירות בדיוק, באותו עשור בדיוק, יצאו שתי תשובות לשאלה מה לעשות עם אומה שכל אחד יכול להרביץ לה. אחת עלתה לישראל ובנתה מדינה - ואחת היגרה לאמריקה.
מאותן עיירות בדיוק, באותו עשור בדיוק, יצאו שתי תשובות לשאלה מה לעשות עם אומה שכל אחד יכול להרביץ לה. אחת עלתה לישראל ובנתה מדינה - ואחת היגרה לאמריקה. מכאן, המאפיה היהודית נראית כמו הדוד המופרע של המשפחה, אבל דוד שהוא סוף־סוף גבר־גבר
לנו הישראלים קל יחסית. מכאן, המאפיה היהודית נראית כמו הדוד המופרע של המשפחה, אבל דוד שהוא סוף־סוף גבר־גבר. לא וודי אלן שכל גוי משתיק אותו בגרעפס, אלא יהודי שגויים חצו כביש כדי לא לפגוש. ליהודי אמריקה זה היה מסובך יותר. שני דורות הם החזיקו את הגנגסטרים בבוידעם, ליד הקומוניסטים במשפחה. מדברים על זה בקול, ואפילו בגאווה, רק בשנים האחרונות. לא במקרה. בתקופה שבה כל יהודי הוא מטרה, טוב לזכור שהיו פעם יהודים שעמדו בצד השני של הפחד.
בשנות ה־30, כשהארגון הנאצי־אמריקני מילא אולמות בניו יורק בדגלי צלב קרס, פנו יהודים מהוגנים, השופט נתן פרלמן בראשם, אל לנסקי בבקשה שאין לה סעיף בתקציב הקהילה. באולם הגדול נתלו דגלים אדומים עם צלב שחור ואיש צווח בגרמנית לתוך מיקרופון. גברים במדים חומים עמדו במעברים. אחר כך נכנסו גברים אחרים, בחליפות, במגבעות ועם אלות עטופות בעיתון. הם התחילו מהשורה האחרונה. הנאום נפסק. אחרי 20 דקות האולם היה ריק ושבור. ולא רק בניו יורק. גנגסטרים יהודים פירקו עצרות נאציות באלות ובאגרופנים.
וב־1948, יהודה לייב מאגנס, מי שיש על שמו הוצאת ספרים, פעל בארה"ב נגד הקמת מדינה יהודית ותמך בהטלת אמברגו נשק על ישראל. וכשישראל הפעוטה חיפשה נשק תחת אמברגו אמריקני, מי שהושיטו יד היו מאיר לנסקי והחברים הגנגסטרים שלו. הסוורים בנמלי ניו יורק וניו ג'רזי ידעו לשלוח את הארגזים הנכונים לישראל.
ב־1970 ברח לנסקי הזקן מה־FBI אל מדינת היהודים. שנתיים חי במלונות ליד תל אביב. בבקשת האזרחות ציין שהוא יהודי, חבר בבית כנסת במיאמי ותומך ותיק של המדינה. שר הפנים בורג ורה"מ מאיר שקשקו מהאמריקנים, ולכן הסתמכו על הסעיף בחוק השבות השולל עולה בעל "עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור". בג"ץ אישר, 1972. לנסקי גורש, נעצר על המסלול בנמל התעופה של מיאמי, זוכה, ומת ב־1983. ההון החבוי של 300 מיליון דולר שה־FBI חיפש כל חייו לא נמצא מעולם. ככל הנראה לא היה. המדינה שקיבלה ממנו ארגזי נשק החזירה לו טופס גירוש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו