הסיסמה הזו של נתניהו פתטית. בעוד שלושה חודשים יישכח הכל

הרי אף אחד איננו מאשים את נתניהו כי יש לו, או היתה לו, פינה חמה בלב לחמאס. ההסכמה שנתן להעברת הכספים החודשית מקטאר לחמאס, ברשות ובסמכות ישראלית, נבעה משיקול קר שלו: מטרת הרשות, כידוע, היא להגשים את פתרון שתי המדינות, ואילו החמאס רואה בכך אסון. זה אומר "כולה שלי", זה אומר "כולה שלי", וכיון שכך, הוא נוח יותר לאותה ישראל המאמינה ב"אף שעל", והמתחמקת מן השאלה הדמוגרפית המאיימת על עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

המסקנה שחמאס טוב ליהודים נולדה לפני שנים רבות, ונראתה סבירה גם בעיני מנהיגי הימין שקדמו לנתניהו. בשיחות שקיימתי איתם, הסבירו לי כי אין הבדל בין המטרה הסופית של הפת"ח והחמאס, אלא שהפת"ח מתוחכם יותר, ובסופו של דבר נגלה כי גם הוא חותר למדינה אחת בין הנהר לים. חמאס לפחות אינו מציג מצג שווא של ארגון פלסטיני שנמלך בדעתו, ואשר מוכן לחלוק איתנו את הארץ, ולכן התנהלות מולו - גם אם הוא כלל אינו מוכן להידבר איתנו - היא הדבר הנכון לעשותו.

כשנשאלתי מדוע פתחתי בהידברות עם נציגי אש"ף מייד לאחר שבוטל החוק שמנע זאת, נהגתי להסביר שתי נקודות: רציתי לעשות זאת לפני שתחת שליטת ישראל ייווצר רוב פלסטיני, ולפני שהחמאס יכבוש את ליבם של הצעירים הפלסטינים, בני הדור הצעיר, שראה בהם אנשים הגונים שכל רצונם לסייע לעמם הדווי. 

7 באוקטובר צריך היה להעיר במיליון פעמונים את מי שטעו להעדיף את חמאס על אש"ף. חמאס דבק בתפיסתו הדתית הקיצונית והאלימה, והצליח לרמות את מנהיגי ישראל, ולהציג את עצמו כארגון שהפך פרגמטי, ואינו מחפש עימותים כוחניים עם ישראל. בלועזית מכנים זאת "קונספציה" או אפילו "פרדיגמה". בעברית זה פשוט הרבה יותר. למצג השווא הזה היה מחיר מטורף, אבל מדהימה לא פחות היא העובדה כי מעדיפי החמאס (ולא רק בצלאל סמוטריץ') עדיין דבקים בתפיסה המורעלת שהביאתנו עד הלום. נתניהו עצמו ממשיך לחרוז את חרוזיו ("בלי חמאס בלי עבאס").

לאחר היום הנורא ההוא, כתבתי כאן לא אחת כי על ישראל לדבוק רק במטרה אחת: למנוע מן החמאס לשלוט בעזה במישרין או בעקיפין. ככל שנבקש לעצמנו מטרות נוספות נימצא במצב שבו חלקן, אולי, ייענה בדרך זו או אחרת, אבל דווקא זו תידחה, ונמצא עצמנו מול אותו ארגון ציני ואכזר שאיננו רוצה מאיתנו לא הכרה ולא שטח, אלא שנעוף מפה.

אני צופה במה שקורה בימים האחרונים, ורואה שגדול ידידנו כופה עלינו, הר כגיגית, את הישארות חמאס בעזה, על מנהיגיו ומפקדיו. אני רואה שהדיבור על פירוקו מנשקו הופך לבדיחה גרועה. "בלי חמאס ובלי עבאס" יישאר בספר דברי הימים של נתניהו, יצטרף לספר החרוזים הפתטיים שלו, והוא ייפרד מאיתנו בעוד פחות משלושה חודשים, עם חמאס, לאחר שהסביר לנו בבאריטון המרשים שלו, כי המסקנה שלו, מן 7 באוקטובר, היא לא רק להתרחק מן המחנה הפלסטיני הפרגמטי, אלא גם להימנע מלחבור למחנה הערבי הפרגמטי בתוך מדינת ישראל.

במצע של רע"מ מוצע לבטל את החוק הישראלי החשוב ביותר: חוק השבות. מי שהנושא הזה יקר לליבו צריך לחשוב פעמיים לפני שהוא מחליט להתמודד בשם המפלגה הזו

ואפרופו הקואליציה העתידית. אני תומך מאד בכך שהקואליציה הבאה תכלול את מנסור עבאס, סרבן התירוצים למי שמחפשים אצלו עילות להרחקה. אבל יש הבדל בין יצירת קואליציה ובין הצטרפות למפלגתו. מפלגה רצה על בסיס עקרונות משותפים היוצרים מכנה משותף, בין אם היא מפרסמת מצע ובין אם לא. הרשימה הערבית המאוחדת נמנעה, במערכות הבחירות האחרונות, מלפרסם מצע, אבל בפעם האחרונה שעשתה זאת, היא הציבה מטרה לבטל את החוק הישראלי החשוב ביותר: חוק השבות. מי שהנושא הזה יקר לליבו צריך לחשוב פעמיים לפני שהוא מחליט להתמודד בשם המפלגה הזו, או - לפחות - לדרוש את ביטול הסעיף הזה כתנאי להצטרפותו.