מאחורי הציטוט השערורייתי של הרב לנדו מסתתר הגיון עתיק ומסוכן

הרב דב לנדו, בן 96, מנהיג הציבור הליטאי, אמר את המשפט בחדרו בבני ברק, בשיחה פרטית: "אם המדינה שולחת חיילים לשם כבוד המדינה, והורגים אנשים - גם זה מותר? רצח ממש. אז הם מסיתים לרצח", הוא פסק על חובשי הכיפה הסרוגה ההולכים לצבא. הנטייה הראשונה היא לכעוס - אני מדלג עליה. כעס הוא בזבוז. והנה מגיע תשעה באב, והחורבן, על פי חז"ל, בא משנאת חינם. אז אני מנסה להבין מה נאמר בחדר.

דבריו אינם קללה. הם מסקנה של השקפה בת אלפיים שנה, ולה היגיון מסודר. יש לה אפילו תאריך לידה: שנת 70 לספירה, ירושלים בוערת. רבן יוחנן בן זכאי מבריח את עצמו מן העיר בארון מתים, מגיע לאספסיאנוס, ומבקש דבר אחד: "תן לי יבנה וחכמיה". לא את החומה, לא את בית המקדש - את בית המדרש. הקנאים נשארים על החומה למות. הוא בוחר בתורה על פני הריבונות, ומציל בכך את היהדות מכליה. זו היתה הברקה, ולא מופרך לומר שאחת הגדולות שבהברקות. בלי יבנה אין אותנו. וכל היהדות מאז היא השתלשלות.

אבל שם, בארון המתים, במעבר שבין יהדות של בית מקדש ופולחן ליהדות של תורה שבע"פ, נולד גם דבר נוסף: עם של לוחמים ומורדים נעשה עם של תלמידי חכמים. וליד תלמיד החכם, בצל שלו, נולדה גם הקריקטורה של היהודי הכפוף והעלוב, זה שהאנטישמי תמיד מצייר כפחדן.

הרב לנדו מחזיק בהשקפה של הרב שך, האב הרוחני של הקו בגרסתו הליטאית המודרנית. והרב שך ניסח אותו כך: "אשרינו שאנחנו הנרצחים, ולא הרוצחים. להיות מן הנרצחים זה עניין של השגחה. לרצוח זו השחתת המידות" ("במחיצתם של גדולי התורה", שלמה לורינץ).

יש כאן היגיון. אפשר לנסח אותו בשלושה משפטים. א': מי שנרצח לא בחר בכך, וגורלו נתון בידי שמיים. ב': מי שרוצח בחר, ובבחירה זו הוא משחית את נפשו. ג': ומכאן, מוטב לאדם להימנות עם הנרצחים מאשר עם הרוצחים. ההשקפה הזו רואה את הפחד מן הגוי לא כבושה, אלא כחוכמת הישרדות ומוסריות גבוהה יותר. אלפיים שנה של הורדת הראש שמרו על היהודי חי.

עד כאן ההשקפה במיטבה. עכשיו המחיר שלה: "אישה שברחה על נפשה מפני רעש מהומת רֵקִים פוחזים (הפורעים הקוזאקים), ועימה ולד שלא היה עדיין בן שלושים, ויהי בהרימו הוולד את קולו בבכי, היתה מתייראה לנפשה פן ייוודע לרֵקִים את מקומו ותסתכן למיתה, כאשר עשו כלה להשמיד ולהרוג מנער ועד זקן טף ונשים מעולל ועד יונק, ועל ידי זה המיתה הוולד, באומרה מוטב שימות אחד ולא שניים, ועתה באה האישה בקול המולה וייללה והיא מר לה לשאול...". אישה בורחת מפורעים, ועל זרועותיה תינוק. הוא בוכה, והבכי יגלה את מיקומם. אז היא חונקת אותו כדי לחיות.

זו שאלה אמיתית. שו"ת "דברי רננה", סימן נח, לרבי נתן נטע כהנא מאוסטרהא, מיוחסת לגזירות ת"ח ות"ט. הפוסק שוקל אם התינוק "רודף", ואז מותר להורגו - ופוסק שלא. אין דין רודף בלי כוונה, והתינוק בוכה כטבעו של תינוק. בכי התינוק אינו פעולה פיזית של רצח, אלא רק "גרם" המקל על האויבים למצוא את המסתתרים. מאחר שאין זה רצח ישיר, חל הכלל המוחלט: "אין נפש נדחית מפני נפש". המעשה אסור, קבע הרב כהנא, אבל האישה פטורה, כי פעלה באונס.

אותה שאלה תחזור בבונקר, בשואה. עדה שלמה מסתתרת. הנאצים למעלה, מחפשים. תינוק פורץ בבכי. מניחים כר על פיו כדי להשתיקו. הנאצים הולכים. מסירים את הכר. התינוק מת. שו"ת "מגיא ההריגה", סימן א, לרב שמעון אפרתי, ירושלים תשכ"א. הרב אפרתי מתיר, בדיעבד. מי שחנק כדי להציל את כולם אינו צריך לראות עצמו כרוצח. ממילא היו כולם נהרגים, התינוק בכללם. ובסימן ג הוא כותב את המשפט הקשה: את אלה שסירבו לחנוק את התינוק, ונתגלו, ונרצחו כולם יחד, הוא מכנה "קדושים". הם עמדו בניסיון. הם בחרו למות ולא להמית תינוק נקי. זהו הקצה של "אשרינו שאנחנו הנרצחים". לא סיסמה. כר על פה של תינוק. מוטב כל הבונקר מת, ובלבד שלא ייעשה אדם רוצח. והכל, כמובן, לדעתי הדלה.

חיים נחמן ביאליק ראה את הקצה השני: קישינב, 1903. הוא נשלח לתעד את היום שאחרי הפוגרום, וכתב את "בעיר ההרגה". בעליית הגג מסתתרים הגברים. בעלים, חתנים, אחים. מבעד לסדק הם רואים את נשותיהם נאנסות ונרצחות למטה. "ולא נעו ולא זעו". אחר כך הם יוצאים ורצים אל הרב, לשאול אם הנשים עדיין מותרות להם. מהזעם של ביאליק על הגברים המסתתרים בעליית הגג נולדו ההגנה, "לא עוד", הרובה, הכיפה הסרוגה ההולכת לצבא. הכיפה הסרוגה היא היהודי שירד מעליית הגג.

ב־7 באוקטובר קיבלה השקפתו של הרב שך את מבחנה המושלם. לבוקר אחד הגשמנו את האידיאל של "עם הנרצחים ולא הרוצחים". בבתים, בממ"דים, במסיבה בנובה. בלי נשק.

לא פעם, ההבדל בין משפחה ששרדה למשפחה שנרצחה היה אדם אחד עם רובה. חלקם חבשו כיפה סרוגה. חלקם רצו לבארי, חלק לכפר עזה. חלקם לא חזרו משם.

הפציפיזם של "אשרינו שאנחנו הנרצחים" הוא מותרות. אפשר להחזיק בו רק בצל הרובה של מישהו אחר. לגברים בעליית הגג לא היה רובה, אז הם הציצו. ישיבות מיר, פוניבז' וחברון קיימות מפני שב־7 באוקטובר מישהו הסכים לעשות את מה שהרב לנדו קורא לו רצח.

הפציפיזם של "אשרינו שאנחנו הנרצחים" הוא מותרות. אפשר להחזיק בו רק בצל הרובה של מישהו אחר. ישיבות מיר ופוניבז' קיימות מפני שב־7 באוקטובר מישהו הסכים לעשות את מה שהרב לנדו קורא לו רצח

אני מסרב לשנוא רב זקן בן 96 יומיים לפני תשעה באב. אני גם מכבד את השקפתו המוסרית, אבל מסרב גם להעמיד פנים. היהדות שישבה בעליית הגג אלפיים שנה, ומסרבת לרדת ממנה, מודיעה לאנשים שירדו מעליית הגג כי ידיהם מגואלות בדם. הן מגואלות כדי שלא יהיה עוד תשעה באב.