זוכרים איך אי־אז, כשאז היה אז, אבא היה מהסה את הילדים ואומר לאמא "חדשות! שששש". שעון החוגה הדיגיטלי של רשות השידור הצביע על השעה 20:00, ובשלב מסוים 21:00, והנה נעימת הפתיחה, והנה הכותרת הנעה, והנה הוא - חיים יבין. האחד והיחיד, האיש שסימן באבנים עבורנו את גבולותיה של מדורת השבט. והיא בערה, המדורה. והוא היה אחד, השבט. לפחות בכל הנוגע ל"מבט".
והנה, הימים חלפו, והזמן התקצר, והגיעו זמנים של רמץ וגיצים וניצים ופיצוצים, ומדורת השבט התפזרה לטובת אינספור מוקדי בעירה קטנים, חברתיים וטלוויזיוניים. ובעידן הזה של הפייק וה־AI - לא נמצא לנו אחד, אחד כמו חיים יבין, שירעים בקול הרעם מירושלים, והכל ישתו את דבריו בצמא, בשקיקה, ומתוך אמון ואמונה שדבריו אמת. אמת כמעט מפי עליון.
מלחמה, שלום ומהפך: נפרדים מחיים יבין
וברביעי, כשהלך לעולמו מר טלוויזיה, חשבתי לעצמי שסמלית היא העובדה שהוא הצטרף לאלוהיו שבשמיים בדיוק כשהטלוויזיה לא מסוגלת להנפיק עוד מר טלוויזיה אחד, ואמת אחת, ומוסכמה אחת, וצפייה קולקטיבית אחת. וגם, שבדיוק כפי שהטלוויזיה התנפצה למיליון ערוצים ומיליארד אפליקציות - כך גם האמת וגם המציאות. ולכתו של חיים יבין היא גם הסתלקותם של ימים שממרחק הזמן נדמים דמיוניים, אולי אפילו יותר מהימים האלה. מהחיים האלה. מהמסכים המרצדים האלה, וממה שניבט אלינו מהם. במבט.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו