שורפי הקולות
לקוח גדול פנה לאחרונה למכון סקרים נחשב וביקש סדרה של קבוצות מיקוד מסוג מאוד מסוים: תומכי הקואליציה ב-2022 שעוברים לאופוזיציה ב-2026. במכון סברו שזו תהיה משימה קשה ביותר. אחרי הכל, למרות התרסקות גוש נתניהו ברוב הסקרים, עדיין באף הפגנה לא נאם ולו מצביע אחד, באף פאנל אין כאלה. רק לאחרונה, בתוכנית מוכרת, הוצג מרואיין כנוטש הקואליציה, עד שהתברר שלא הצביע ליכוד בעשור האחרון.
בקיצור, דפקו ללקוח הצעת מחיר יקרה מאוד והזהירו שייקח זמן למצוא אותם. אלא מה, הם נמצאו בקלות יחסית ובמהירות רבה. "הם שם, הם קיימים", דיווח הסוקר אחרי שהלך לחדר אישית כדי לבדוק שלא מדובר בהולוגרמות.
מה שהתגלה בקבוצות לא פחות מעניין. עד לא מזמן, ניכרה חזרה עקבית לגוש נתניהו. מהשפל של אחרי שבעה באוקטובר הוא הגיע בסקרים ל-54 מנדטים, רובם ממצביעים שחזרו הביתה. מאז סיום המלחמה באיראן הגוש שב להתכווץ. הוא אלסטי, אבל עד גבול מסוים: עבור רוב הנוטשים, גם האופציה השנייה להצבעה היא מפלגה מגוש השינוי. הליכוד או הציונות הדתית כבר לא על הרדאר שלהם. שטח שהוחזר כבר לא ישוחרר.
בחירות, כידוע, מורכבות משכנוע הבוחרים ומהמבנה הגושי. נתניהו משקיע בדרך כלל את תחילת הקמפיין בסידור הגוש ורק אחר כך, כשמנע בזבוז קולות, מתפנה אל הבוחרים. לכן השקיע את מאמציו בפיוס החרדים וכעת בעיצוב רשימת הליכוד.
אלא שגם הגוש שלו במצב בעייתי. מפלגת הימין הממלכתי/ערכי/אחדותי שנועדה להביא מאוכזבי נתניהו לקואליציית נתניהו הבאה תקועה. רסיסי המפלגות לא מצליחים להתאחד, רק להפך. ברוב התרחישים במקום לעבור את אחוז החסימה הם קוברים את הציונות הדתית, ששוב מתקרבת לאיזור המסוכן.
ועל הקווים מתחממים שוב שורפי הקולות הידועים, משה פייגלין עם מפלגתו החדשה וירון זליכה עם מפלגתו הישנה. השבוע יצאה הודעה נפלאה מטעם מטה מפלגת נועם החרד״לית: "הרב טאו הזעיק למעלה ממאה רבנים לכנס חירום לקראת הבחירות״, נכתב שם על הסיעה הזעירה בת המנדט היחיד. "האומה דוויה וכואבת מהמחלוקות, וצריך להתכנס לתחתית ההר, 'ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד'". כידוע, אין דרך טובה יותר להרבות אחדות מאשר להתפצל למפלגה נוספת.
לא תופסים אמריקה
"תתקשרו אלינו כשתהיו רציניים״, אמר מזכיר המדינה ג׳יימס בייקר לראש הממשלה יצחק שמיר, בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת. בממשל הרפובליקני הנוכחי, עם ראש הממשלה הליכודניק הנוכחי, עדיין עונים לטלפון. נתניהו וטראמפ משוחחים, אם כי כבר לא בתדירות יומיומיות.
משהו חורק ביחסים בין הבית הלבן ומשרד ראש הממשלה מאז שהמלחמה עם אירן הסתבכה.
סביבת הנשיא מצומצמת וסגורה יותר מאשר בממשלים קודמים, ונעשה קשה יותר ויותר לחדור אותה. האמריקנים מבהירים לישראלים שהמלחמה מנוהלת על ידם והכל טוב, תודה, אבל לכל ברור שישראל נעה למושב האחורי.
כפוליטיקאי מיומן, נתניהו בטח יודע לזהות איך נראית התרחקות מכוונת. כאשר סגן נשיא ארצות הברית, ג׳יי די ואנס, אמר ״המצב של ישראל לא טוב באמריקה, ולא נראה שאפשר לחלוק על זה״. קודם לכן הבהיר בשבוע שעבר שהוא ״במרכז הבריא״, בין אלה שחושבים שישראל היא בעיה ובין אלה שחושבים שישראל היא נכס. זה מעניין, אבל שתיקת הנשיא מעניינת יותר.
שלא לדבר על סעודיה. טראמפ העניק השבוע לממלכה את הגרעין האזרחי ששיוועה לו, זאת בניגוד לעמדת ישראל ובלי עסקת החבילה שביקשה ישראל. ביידן עיכב בזמנו מהלך דומה כדי לקשור בין הגזר הזה ובין הסכמי אברהם, יורשו עשה זאת בלי לכרוך בין המהלכים. לינדזי גרהאם מתהפך בוודאי בקברו. זו כבר הפעם השנייה שזה קורה: הרי גם הסרת העיצומים על סוריה מנעה השגת הסכם שלום עם ישראל. וכל זאת כאשר הטיסה של כנף ציון מתעכבת עוד ועוד.
הדבר משליך גם על הבחירות. שמעתי פעם מקמפיינר שמבחינת הישראלים כל מה שקורה במזרח התיכון הוא חדשות חוץ כל עוד הטילים לא נוחתים כאן. באופן משונה למדי זה מה שמתרחש עכשיו: ארצות הברית תוקפת באירן, ירדן מופצצת יחד עם כל מדינות המפרץ, אבל סדר היום כאן עוסק בחופשות יולי-אוגוסט ובחרדים. ההשתקפות העיקרית של הלחימה היא בשאלה אם מטוסי התדלוק בנתב״ג יביאו לביטול טיסות. סדר יום בטחוני, כידוע, טוב לליכוד וסדר יום אזרחי רע לו. אבל משיכת הכתפיים האדישה נובעת כנראה מההבנה שישראל בעמדה פסיבית יחסית.
כל זה, אפשר לנחש, עומד להשתנות. לא סתם התעקש נתניהו על האפשרות לבטל את הפריימריז בליכוד במקרה של אירועים ביטחוניים. כל מי שעיניו בראשו מבין שהוא לא התעקש סתם, וזה לא יישאר תיאורטי.
אין סחורה
בשנת 2008 התמודדו על ראשות עיריית ירושלים ניר ברקת ומאיר פרוש. לירושלים כבר היה אז ראש עירייה חרדי, וההנחה הייתה שזה מה שיהיה מעתה ועד עולם. אבל לחסידות גור היו תכניות אחרות. בזמן שפרוש ניסה להתנחמד על החילונים ולהרדים את הקמפיין, אנשי גור הבעירו את השטח פעם אחר פעם: על שבת, על בתי קפה, על הרכבת הקלה. ההשתלטות החרדית הפכה לנושא מספר אחת של הבחירות ודרכו של ברקת ללשכת ראש העיר נסללה.
בקיצור, כאשר נציג גור בכנסת, הטייקון יצחק גולדקנופף, מזמן עצמו בלילות הקיץ החמים מול חומות כלא עשר וחוסם עם רכב שרד את כביש 1, הוא מודע היטב להשלכות שיהיו לכך על הבחירות. כי כמו עם פרוש, ככה עם נתניהו: האדמו״ר מגור החליט ביום האחרון של 2024 שנתניהו לא יהיה יותר ראש הממשלה. באותו ערב גולדקנופף הצביע נגד חוק הרווחים הכלואים והקואליציה כמעט נפלה. חלפו שנתיים, והמטרה לא השתנתה.
האמצעי כן: להשאיר את הנושא החרדי על סדר היום. אם צריך בשביל זה לחסום רחובות בתל אביב מול היועמ"שית, שיהיה. להרביץ למילואימניק שיצא עם הכלב – בכיף. חסידות גור תהיה שם בכל ערב, עד שאיזנקוט ינצח.
ומה אז? הרי איש לא באמת מדמיין את איזנקוט, בנט, לפיד וגולן מעבירים חוק גיוס שיהיה נוח לאדמו״ר. כאן חלוקות הדעות מה יקרה, כשהמנעד הוא בין שיתוף פעולה מבחוץ לבין הבהרה שהחרדים חזרו להיות לשון מאזניים.
בדיוק בזה ניסה נתניהו להילחם בחודש האחרון, ההרסני מבחינת הקואליציה, של חקיקה פרו חרדית. התקווה הייתה להצהרת נאמנות לגוש כדי שיהיה ברור גם לאחרון הבוחרים שלאיזנקוט אין ממשלה בלי הערבים. בליכוד היו מי שהזהירו שהמחיר גבוה והסחורה דלה: הרי ממילא זה לא שגוש השינוי יכול להציע לשבת עם החרדים. היו אפילו שהציעו לנתניהו להיכנס בחרדים עד הבחירות.
הוא בחר אחרת, ובסוף הסתבר שהכסף שולם אבל חלק מהספקים נעלמו. גפני, למשל, נמנע מלהצהיר על שותפות בגוש. זו הסיבה שכשפטרונו, הרב לנדו, דיבר השבוע בחריפות נגד המדינה, מלחמותיה וסרוגיה, ראש הממשלה פרסם הודעה תקיפה ונדירה.
אין מדובר באירוע רגעי אלא בפרפורי הגסיסה של הגוש. בהנחה שזו הכהונה האחרונה של נתניהו, התחרות על מועמדות הימין לראשות הממשלה תיפתח. הפוליטיקאים החרדים ישובו אז לעמדת ממליך המלכים, אולי אפילו בלי צורך לחסום את כביש 1 עם רכב שרד.
מגן החוות
"זה כמו משחק טטריס ענקי", אומר לי החוואי כשאנחנו משקיפים על עמק תרצה. בדרך הזו, מערבה, נכנסו לפי התנ"ך בני ישראל אל הארץ. היום מתנהל בעמק הזה טטריס בין שני גופים לא שווים במימדיהם: האיחוד האירופי מצד אחד, איגוד החוות מצד שני.
למען הדיוק, לא מדובר במשחק טטריס, אלא במשחק הפרימיטיבי "קסוניקס" שבו צריך לסגור שטח בזמן שכדור מנסה לפגוע בך (בילדותי קראו לו "סוגר שטחים"). אם סגרת את השטח – הוא שלך. יהודה ושומרון מחולקת לבלונים של שטחי A ו-B הפלסטיניים ושטחי סי הישראליים. המאמץ מתמקד בשטח הריק שביניהם.
תכנית פיאד המפורסמת, במימון בינלאומי, ניסתה לחבר בין אזורים סמוכים של שטחי איי ובי בשליטה פלסטינית. בית אחד ועוד צריף ועוד שדה ועוד בית ספר ופתאום המובלעות הקטנות מתחברות לגוש גדול, ושטחי סי הישראליים הופכים למובלעות בעצמם. ובדיוק להפך עושות כעת החוות שמספרן הגיע בכהונה הזו ליותר ממאה: עוד עדר ועוד קראוון ועוד שטח מרעה בין שטחי סי – והפלסטינים הם שהופכים מבודדים.
רק באזור הזה השקיע האיחוד האירופי 1.3 מיליארד שקלים במרוצת השנים, ואכן בתחתית העמק אפשר לראות מעין עמק יזרעאל פלסטיני מוריק וגדל. אבל בשנה האחרונה קמו ברכסים השולטים חוות ויישובים, ועכשיו נראה שהקערה התהפכה.
סמוטריץ׳ מתהדר ובצדק בהקמת יותר מ-100 יישובים, אבל התפשטות החוות היא האירוע הדרמטי שמעצב את עתיד יהודה ושומרון. כשגדלתי בבנימין, בזמן שבין בקבוקי התבערה של האינתיפאדה הראשונה ופיגועי הירי של השניה, הנוכחות היהודית הלכה והצטמצמה אל תוך היישובים ובכבישים שמחברים ביניהם. חמישה מטר מהכביש או מאה מטר מגדר היישוב – וחדלת להרגיש בנוח, כמו אסטרונאוט מחוץ לתחנת החלל, בלי מיכל חמצן.
החוות הן בעצם בלוני ענק שהולכים ומתפשטים בשטחי סי, מיליון דונם עד עכשיו. מדובר בשילוב בין העקרון המפא״יניקי שלפיו היכן שתגיע הפרה האחרונה שם יעבור הגבול, חזרה לטבע (כי חממות הייטק או מרכזים מסחריים פחות טובים בהשתלטות על שטחים גדולים) וברכת הדרך המפורשת מהצבא. באזורים שבהם בעבר התאמנו מחבלי חמאס באין מפריע הסתובבו השבוע שני ילדים, בני חמש ושבע, רועים עדר של מאתיים פרות. אלוף פיקוד המרכז חלק השבוע למיזם מחמאות חריגות, כמעט בלי ביקורת משמאל.
הציבור נוטה לבלבל בין החוות והגבעות, בין המיזם החקלאי ובין המאחזים הלא מורשים שמהם יוצאת רוב האלימות כלפי פלסטינים ביהודה ושומרון. זה לא שאין חיכוכים גם בחוות, אבל החוואים עסוקים יותר ברעייה, האכלות ושמירות, וה״גבעונים״ הם אלה שמתועדים בדרך כלל מתנכלים לרכוש פלסטיני.
מעולם, גם לא בשנות השמונים, לא התחוללה ביהודה ושומרון תנופת בניה ופיתוח יהודית כמו בכהונה האחרונה. מה שמפתיע הוא האדישות המוחלטת בישראל, בטח כשנזכרים איך לפני עשר או עשרים שנה כל בניה של יחידת דיור הייתה מחוללת סערות בינלאומיות וויכוחים פנימיים.
מומלץ לא להתרשם מהשקט. לנשיא ארצות הברית הבא יהיה כמעט בוודאות אכפת יותר מהנושא הפלסטיני מאשר לזה הנוכחי, ולפי רוב הסקרים, גם לממשלה הבאה בארץ. משחק סגירת השטחים שמנהלים עכשיו החוואים הוא הכנה למאבק האמיתי, שעומד אחר כותלנו.
מי קהל שבוי?
היו ימים שבהם מועד סגירת הרשימות לכנסת היה עוד יום במערכת הבחירות. איש לא התרגש במיוחד מהשאלה אם ברשימת הליכוד יהיו יעקב שמאי או יהושע מצא, ובאיזה מקום. לימים, עם עליית הפוליטיקה הפרסונלית, זה הפך ליום החשוב ביותר, כאשר כל מפלגה מחפשת כוכבים. היום, נדמה, זה אותו דבר, רק הפוך: רשימה היא כמו מערכת ניקוז – אתה שומע עליה רק כשהיא עושה בעיות.
ולכן, כדאי לקחת בערבון מוגבל את הנתון שלפיו 61 אחוז מהציבור סבור שהרשימה חשובה מאוד בשיקולי ההצבעה שלו. חשובים יותר מנהיג המפלגה – וכמובן הגוש שאליו היא משתייכת. למי בכל זאת היא חשובה יותר? למצביעי הליכוד, עם 74 אחוז. אין פלא שנתניהו מנהל עם יו"ר המרכז חיים כץ מו״מ יותר עיקש על שריונים מזה שניהל טראמפ עם איראן על שיחות הגרעין (ובינתיים – בהצלחה רבה יותר).
ולמי הרשימה הכי פחות חשובה? לחרדים, שם רק 54% רואים בכך שאלה בעלת משמעות גבוהה. הם קהל שבוי, ובהתאמה רשימת יהדות התורה, שהיא גם הרשימה המבוגרת ביותר בכנסת וגם הוותיקה ביותר. למעשה, הדמות הטריה ביותר שם היא יצחק גולדקנופף, איל הנדל"ן בעשור השמיני לחייו. שם לא יהיו שריונים ולא הבטחות ייצוג, אלא אותה אות ג׳, ואותה הוראה מהרבנים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו