יש רק פתרון אחד לקלות הבלתי נסבלת שבה צצים חוקי יסוד

הסיפור ידוע. על פי תוכנית החלוקה של האו"ם, היה על המדינה היהודית והמדינה הערבית להשלים את חוקותיהן עד 1 באוקטובר 1948, ומגילת העצמאות שלנו אכן התחייבה כי עד תאריך היעד הזה תהיה חוקה לישראל.

הכנסת הראשונה נקראה "אסיפה מכוננת", כזכור לנו משיעורי האזרחות, וזאת מתוך כוונה שהיא תכין חוקה, אבל זה לא קרה. האגף הדתי-חרדי בכנסת טען במהלך השנים כי לעם ישראל כבר יש חוקה, וזוהי חוקת התורה, ובמקום חוקה חוקקנו שורה ארוכה של חוקי יסוד, אשר לא היה צורך ברוב מיוחד כדי לחוקקם, ובדרך כלל – גם כדי לשנותם או לבטלם כליל.

אני מכיר חוקות של מדינות רבות, חלק מהן נראות ממש מושלמות, אבל הדיקטטורות שבמסגרתן נוצרו פשוט אינן מתייחסות אליהן ברצינות. לא מעט חוקות כאלו מצויות בעולם השלישי.

החוקה האמריקנית, לעומת זאת, היא סיפור אחר. היא נחקקה ב-1787, נכנסה לתוקף ב-1789, ותוקנה מאז 27 פעמים בלבד. כשנחקקה היא היתה המסמך המתקדם ביותר בעולם, אבל היא הזדקנה במהירות. היא לא מנעה את העבדות הנוראה (שבוטלה רק בתום מלחמת האזרחים האמריקאית ב-1865), לא העניקה זכות הצבעה לשחורים (שניתנה רק ב-1870) ולא העניקה זכות הצבעה לנשים (שניתנה רק ב-1920).

היא איפשרה את שנות המקארתיזם שהעיבו מאוד על הדמוקרטיה האמריקאית. יש בה סעיפים ומנגנונים שאבד עליהם הכלח, כמו שיטת חבר האלקטורים, הגורמת עד היום למצבים שבהם מועמד לנשיאות זוכה ביותר קולות מיריבו, אך אינו זוכה ברוב האלקטורים — כפי שקרה בשנת 2000 ושוב, 16 שנים אחר כך.

הבעיה היא שאף שרבים וטובים בשתי המפלגות האמריקניות סבורים כי יש לרענן את החוקה, השינוי מסורבל עד שהוא כמעט בלתי אפשרי: בדרך המקובלת, תיקון לחוקה צריך לקבל תמיכה של שני שלישים מחברי בית הנבחרים ושני שלישים מחברי הסנאט, ולאחר מכן להיות מאושרר בידי שלושה רבעים ממדינות ארצות הברית. זה מתכון לקיפאון. גם אם נצליח לייצר חוקה בישראל, היא תהיה רלוונטית לשנים אחדות, אך אז יתחיל להיווצר פער בינה לבין השינויים הטכנולוגיים שהחוקה לא יכלה לנבאם.

אלא שתקופת הכהונה האחרונה של הכנסת בישראל חיזקה מחדש את הצורך הדחוף בחוקה אצלנו. אף שהחוקה כשלעצמה אינה יכולה לשמש בלם בפני מצב שבו בעל הבית משתגע, היא יכולה בהחלט לשמש כלי בידי שומרי הסף והציבור הרחב, כדי לעכב ואף לעצור התנהגות בלתי סבירה של מקבלי ההחלטות. נוצרה קלות בלתי נסבלת בשינוי חוקי יסוד או בהגדרת חוק סתמי כ"חוק יסוד".

תקופת הכהונה האחרונה של הכנסת בישראל חיזקה מחדש את הצורך הדחוף בחוקה אצלנו. החוקה כשלעצמה אינה יכולה לשמש בלם בפני מצב שבו בעל הבית משתגע, אבל היא יכולה בהחלט לשמש כלי בידי שומרי הסף והציבור הרחב, כדי לעכב ואף לעצור התנהגות בלתי סבירה של מקבלי ההחלטות

ובאשר להתיישנות המהירה של חלק מסעיפי החוקה – אפשר, לדעתי, להתגבר על כך באמצעות הליך הדומה לשנת שמיטה, שבו ניתן יהיה לקבוע מראש כי בסעיפים מסוימים יונמך רף השינוי לאחר שנים אחדות, למשך פרק זמן מוגבל, כדי לאפשר בו שינוי בתהליך ידידותי יותר למחוקקים.

החוקה אינה חייבת להיות מסמך ארוך כאורך הגלות. המכון למדיניות העם היהודי פועל מזה שנים אחדות על "חוקה רזה" בהנהגתו של פרופ' ידידיה שטרן (גילוי נאות: אני לוקח חלק במאמץ זה), מתוך כוונה להסתפק בעקרונות ולהגיע להסכמות רחבות ככל האפשר בחברה הישראלית.

הממשלה החדשה שתקום, כך אני מקווה, לפני סוף השנה, תתחיל בתהליך מואץ של ביטול החוקים ההזויים שעברו בכנסת בשבועות האחרונים.

אך לצד ביטולם, חשוב שתפתח בתהליך מסודר לקראת כתיבת חוקה ישראלית בשיתוף בין משרד המשפטים ובין ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת. זו עשויה להיות תרומה היסטורית של ממשלה המבקשת, בין השאר, שהסיוט של ארבע השנים האחרונות לא יחזור, שההפרדה בין הרשויות תתקיים, וששום ממשלה לא תכתיב לשתי הרשויות האחרות, ובעיקר לזו השופטת, את ההחלטות שעליהן לקבל.