שוכחים את חלום הדורות: הדור שלא ידע את כ"ט בנובמבר

בתחילת השבוע ציינו את כ"ט בנובמבר, יום החלטת החלוקה של האו"ם ב-1947. יום שנעלם בהדרגה מבתי הספר הממלכתיים-עבריים. התאריך שבו הקהילה הבינלאומית הכירה בזכות להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, כמעט שאינו מצוין יותר. בעוד הממשלה מנסה להעביר חוקים המבקשים להפוך אותנו למדינת הלכה דה-פקטו, אנו שוכחים את אבני היסוד שעליהן קמה מדינת ישראל - יהודית ודמוקרטית.

השינוי הזה עבר בשקט, בזמן שוויכוחים ציבוריים סערו סביב אופן ציון יום הזיכרון לרצח רבין או יום ירושלים. פעם תלמידים למדו על ההצבעה הדרמטית, שיעורים שלמים הוקדשו לדרמת הספירה ולמתח הרגעים האחרונים, לתגובות ברחבי העולם היהודי, וכמובן לשמחה האדירה ביישוב בארץ ישראל ולריקודים ברחובות שעות ספורות לפני שפרצה בפועל מלחמת העצמאות. כאמא לילדים בחינוך הממלכתי-עברי אני עדה לפער. הם גדלים בלי ללמוד על הרגעים המכוננים של סיפורנו המשותף. הפער מספר סיפור רחב יותר.

הממלכתיות הישנה של בן-גוריון דרשה מחיקה עצמית. עולים נדרשו לזנוח שפה, מנהגים ותרבות כדי להפוך ל"ישראלי החדש". מיליונים עשו זאת ושילמו מחיר כבד. משנות ה-70 החלה תגובת הנגד: המהפך הפוליטי הראשון, הופעת ש"ס, ובעיקר מיליון העולים מברית המועצות לשעבר שסירבו למחוק את זהותם. אלה הוכיחו שאפשר להיות ישראלי מלא ולשמור על שפה ותרבות ייחודיות.

בתגובת-יתר לכפייה של פעם זנחנו מכנים משותפים. בינתיים כוחות אחרים פועלים במרץ למילוי החלל. בימים אלה, למשל, מקודמות הצעות חוק שמרחיבות דרמטית את סמכויות בתי הדין הרבניים - מ"חוק הבוררות" שיאפשר להם לשפוט בענייני ממון ונדל"ן, דרך מונופול על דיוני מזונות ועד להרחבת סמכויות בירור היהדות באופן שיאפשר לבתי הדין לפתוח ביוזמתם הליכי בירור לכל אזרח. ציבור שלם לא מתגייס לצה"ל, חלקים מתוכו בוחרים לקרוא בהתרסה "במדינת הכופרים אין אנו מאמינים", אבל דורש להשפיע באופן מהותי על עיצוב החיים כאן.

כ"ט בנובמבר מזכיר לנו מה עומד בבסיס: הציונות ביקשה להחזיר את היהודים להיסטוריה כעם ריבוני, לא להקים תיאוקרטיה. החלטת האו"ם דיברה בהתאם על מדינה יהודית דמוקרטית, לא מדינת הלכה.

זהו הרגע שאפשר לכולנו להיות כאן – חוליית יסוד בעמוד השדרה של כל יהודי שנכסף לציון והגיע אליה, לא משנה מהיכן. זרם החינוך הממלכתי-עברי, הגדול והמרכזי בישראל, חייב להתוות את הדרך – לעצמו ולאחרים. המועד המיתי צריך לחזור לבתיה"ס.

צריך ללמד אותו דרך כל הפריזמות השונות. בכיתה ממוצעת בישראל של אמצע העשור השלישי של המאה ה-21 יושבים ילדים שהסבתות והסבים שלהם הגיעו ממאות מקומות שונים. חלקם שמעו על ההחלטה ברדיו במרוקו, אחרים במחתרת הציונית בעיראק, ויש כאלה שהוריהם הגיעו הרבה אחר כך והתוודעו למאורע בשבתם ברוסיה או באתיופיה.

זרם החינוך הממלכתי-עברי, הגדול והמרכזי בישראל, חייב להתוות את הדרך - לעצמו ולאחרים. המועד המיתי צריך לחזור לבתיה"ס לא כנוסטלגיה, כתזכורת חיה

סבא שלי, יעקב ריף, שמע על זה כשהאזין בסתר במקלט רדיו קטן ל-BBC בדירה קטנה בעיר צ'רנוביץ שבאוקראינה, מעשה שעלול היה לגרור כליאה, וחמור מכך. למרות שהיה וטרן סובייטי מעוטר, התרגש וקרא מייד לסבתי: "תקשיבי, תהיה לנו מדינה". כולם צריכים להכיר את הרגע שבו נפתחה הדלת לא רק לסיפור של משפחתם, אלא לסיפור הקולקטיבי.

כשאנחנו מדלגים על תאריכים היסטוריים משותפים, אנחנו מוותרים על הדבק שמחזיק אותנו יחד. דווקא בעידן מרובה זהויות חשוב לזכור את הרגעים שבהם החזקנו באותו חלום דורות, שהתגשם. כ"ט בנובמבר אינו נוסטלגיה רחוקה, אלא תזכורת מרגשת שגם בחברה מגוונת ומורכבת יש לנו זהות ערכית - ממלכתית ומכוננת. אסור לוותר עליה.

אלקס ריף היא מנכ"לית עמותת "לובי המיליון" וחברת המועצה לחינוך ממלכתי-עברי