אוי, כמה שהוא בכה, כריסטיאנו רונאלדו, כשפורטוגל הודחה מהמונדיאל בשמינית הגמר. כמה שהוא בכה. והמצלמות תיעדו את הרגע. אחרי הכל - מדובר בחתיכת רגע: לראות ספורטאי כה גדול ברגע של שבר והפסד, ואולי של סוף הקריירה הבינלאומית.
והלב רצה לצאת אליו, והדמעות רצו לפרוץ גם הן. אבל הדמעות שלי, שלא זלגו, זכרו את העובדה שכריסטיאנו ידע שהוא מצולם על ידי אלף מצלמות, ושהבכי שלו נחזה בעיני מאות מיליונים. ואגב - גם ניימאר בכה, בכי תמרורים מלודרמטי מאוד, מתועד מאוד ומתוקשר מאוד. וחשבתי על האנשים האלה ועל המודעות שלהם למצלמות, ועל הדמות שלהם של גיבור לאומי שהם מוכרחים לתחזק, בטח באירוע שבו גאוותה של אומה ותקוותיה מונחות על הכף לעיני כל העולם.
ועוד חשבתי על זה שכריסטיאנו ידע והבין שאם לא ימרר בבכי - תהיה עליו ביקורת: שהוא אדיש להפסד, וגם לכאב של עשרות מיליון פורטוגלים. ולכן היה עליו לבכות. כמעט בהתניה, אבל בהתניה מודעת, תקשורתית, כדי להוכיח לפורטוגל שהמלך שלה כואב את כאבה, שהוא פטריוט אמיתי ופורטוגלי אמיתי.
אז כשכריסטיאנו בכה, וניימאר בכה, לא פקפקתי בעצב שלהם, אבל הייתי מודע לעובדה שהם מודעים לעובדה שעליהם להפגין עצב קורע לב, בשביל הילד בפורטוגל והילד בברזיל שרוצים לראות שרונאלדו וניימאר כואבים את ההפסד כמוהם. אגלה לכם סוד: הם כואבים אותו אחרת. ממרום המיליונים. וממרום המודעות שלהם להיותם מותג וסמל.
אז אל תתפלאו אם מכונת האמת תחזור עם התשובה: "כן, הם בכו מכל הלב. אבל גם המודעות והמוח היו שם". והם היו בגדול. אל תהיו נאיביים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו