נובה פינת אושוויץ: מדינה בטראומה

מאה שנה, דבר לא השתנה

יהודים עונדים בהמוניהם סמל בצבע צהוב על דש הבגד. פולין 39' או תל אביב 25', הדמיון בין סיכת החטופים שאימצנו לטלאי הצהוב הוא הכל חוץ ממקרי. בואו נדבר על זה.

הבריחה ביערות וערימת המכוניות, השריפות והמחבוא בארונות. איזו תודעה היסטורית יש לאויב הנבער הזה, ממש הוכחה מדעית שנאציזם מרחף בגנים

המאפיינים של פוסט־טראומה מודחקת מאוד ברורים: צריך אירוע אסוני בקנה מידה גדול, צריך הדחקה תקופה ארוכה, וצריך טריגר שיקפיץ הכל.

התהליך הזה סביב PTSD שואה חזר בישראל אינספור פעמים: לפני מלחמת ששת הימים ("האחרון שיכבה את האור"), טבח הספורטאים במינכן שבה הופקרה המשלחת האולימפית על ידי כוחות הביטחון הגרמניים והמשחקים שנמשכו לאחריו, במהלך מלחמת יום הכיפורים ("חורבן בית שלישי" של משה דיין), במלחמת המפרץ (יהודים יושבים בחדרים אטומים וממתינים לגז), ועוד ועוד.

המאפיין המרכזי: אלה היו התפרצויות פוסט־טראומטיות שואתיות קצרות טווח, שנעלמו עם תום הטריגר.

זיכרון בלתי נמנע

ואז הגיע 7 באוקטובר, הטבח הגדול ביותר בהיסטוריה היהודית מאז השואה, ומאז זה לא עוזב אותנו לרגע.

בתחילה, הטבח עצמו הוגדר כשואה: יהודים נרדפו, נאנסו, נרצחו, נורו, ללא כוח מגן ריבוני, מתוך אסון שאליו הלכו ביודעין תוך שהם נפרדים מיקיריהם. מכתבי פרידה נכתבו בווטסאפ, על קירות מיגוניות ובשיחות פרידה בטלפון. טבח המשפחות השלמות, ערימת מכוניות הנובה שהיו כמו המשך גרפי לערימות המזוודות, הנעליים והשיער מהמשלחות לפולין.

והנחשול התפרץ: ההבנה שאף אחד בעולם לא יהיה לצידנו, להפך - ככל שהותקפנו יותר, כך רק הוכפשנו עוד יותר בעולם. חטיפת הזקנים והילדים, הבריחה ביערות, הקריאות המזוויעות לאמא לפני המוות, המחבוא בארונות, השריפה שאחרי הרצח, ותמונה אחת: ירדן ביבס נחטף על אופנוע חמאסי תוך שהצופים מושכים בזקנו. איזו תודעה היסטורית יש להמון הנבער הזה, ממש הוכחה מדעית שנאציזם מרחף בגנים.

וגם החיובי היה שואתי: גבורת הבודדים - המלאכים שעזבו את הבית ויצאו לחזית בצו גיוס עצמי, הצעירים שעשו פרסה בנובה כדי להציל את חבריהם - גם להם קפץ ה"לא נלך כצאן לטבח". ב־7 באוקטובר מי שלקח נשק ויצא ליער, היה פרטיזן. מי שחזר הוא שורד שואה.

ומשם זה רק התגבר: סכנת ההשמדה משבע חזיתות שונות נכנסה לפתע לחיינו, ליל המתקפה מאיראן, תרחישי האימים מלבנון, שירי הערש של החות'ים בלילות שאמרו בעצם "אין לנו סכסוך איתכם, אבל אנחנו רוצים להרוג אתכם", המצור התעופתי דה פקטו על המדינה, הכל־הכל יחד הקפיץ את הטריגר. במוח שלנו ישראל הפכה לגטו אחד גדול.

אל ארץ צבי, אל דבש שדותיה

ואז הגיעה סוגיית החטופים: המחשבה הבלתי מתקבלת על הדעת שיש יהודי בצרה, ואנו לא עוזרים לו. ההבנה שזה קורה ברגעים אלה ממש, שיהודי חווה שואה אישית. הסלקציה שניסו לעשות בין ישראלים לבעלי אזרחות זרה. ה"לעולם לא עוד" ניקר במוח ללא מנוח.

צריך לומר את האמת: ישראל לא מתנהגת כמו מדינה. אין לנו תרבות שלטונית, אין לנו מסורת מדינתית. אין לנו יכולת לראות סבל של הפרט ולהכיל אותו. אין לנו יכולת לחשוב על אינטרס קר של הממלכה. אנחנו רגש שמנהל גוף, חיים מהיד לפה. נשרוד עכשיו, נסתדר אחר כך. הם שמו לחם מתחת לכרית, אנחנו נישן עם אקדח. אנחנו שטעטל בטראומה, והפריץ מתחלף.

מאז התחיל טרור החטיפות ההחלטות בנושא זה היו תמיד בסיס לשינוי, ואז ערעור, ואז התפרקות. האחרונה שבהן היתה ועדת שמגר אחרי עסקת שליט, שקבעה יחס של אחד לבודדים בשחרור מחבלים. הניסיון לקבוע כללים התפוגג עוד לפני שהחל, האויבים שלנו יודעים זאת וסוחטים אותנו.

זאת ביקורת, וזאת גם גאווה. זה מציל חיים, וגם מסכן לא פחות חיים. אבל בואו נתחיל בדיאגנוזה: שום מדינה בעולם לא מתנהגת בנושא שבויים ונעדרים כמו ישראל, רק לא שאלנו את עצמנו למה.

אז הנה התשובה, שלא נספר לעצמנו סיפורי סבתא - זה בגלל סבתא.

שנים וכלום עוד לא נמחק

אז מה עושים? הטיפול בפוסט־טראומה מתחיל קודם כל בלהכיר בה. הטיפול בכאב עובר בלהרגיש אותו בדיוק במקום שבו קצות העצבים שלנו מתעוררים, ולא לעסוק בהקרנות שלו על אזורים אחרים בגוף. אם יש לך טראומת שואה, אל תעז להביא את עצמך אל הטריגר. תהרוג כל גילוי טרור כשהוא קטן: זה לא נעים, זה מפר שלווה, זה מוריד את הבורסה. זה הכרחי לקיומנו.

ביום שני יחול יום השואה הבינלאומי. 80 שנה עברו, וזה ברור מתמיד: יצאנו מאושוויץ, אבל אושוויץ לא יצא מאיתנו.

והיא שעמדה

ולסיום, התמונה: אישה יהודייה מוקפת מוטציות, עזה, ינואר 2025.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא אחרי 471 יום בעזה להמוני "בלתי מעורבים", שאין מעורבים מהם ושרוצים במותו יותר מאשר בחייהם.

רגע אחד שבו נוריד מבט מהאויב שלנו, מצמוץ אחד, דקה אחת של חולשה, שנייה אחת של פיתוי לשקט מעוות - וזה יהא גורלנו. ככה זה: בעולם מסמפטים אותנו נטבחים, ושונאים אותנו מנצחים.

מאושוויץ ועד כפר עזה, "לעולם לא עוד" זאת לא סיסמה, זאת משימה.

ברוכה הבאה הביתה, דורון.

הכי יפים בגן

"מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני, עכשיו תיקחו את התקליט ותהפכו לצד שני". השורה הזאת של יהונתן היתה מחתרתית פעם, הוראות הפעלה לילדים בתוך השיר כדי שיידעו שזה לא נגמר.

זאת היתה הופעה לישראלים שבאו לוודא שזה לא נגמר, שרצו לאמת את השמועה שמשהו אחד נשאר יציב וקסום בחיים שלהם כמעט יובל שנים, שסופרים הרבה יותר מעדר כבשים כדי להירדם.

אם יהודית ודיוויד וגידי ויוני חזרו, אז מי יודע - אולי גם אנחנו נחזור פעם.

תוך כדי ההופעה מחבל דוקר מבלים 1,300 מטרים משם, ביציאה מוכרים בייגלה, פקקים בחניון, צרצר מצרצר, ליל מנוחה וחלום.