יש לך דיכאון כי אתה ציוני: האנשים שרואים בישראל מחלת נפש

ד"ר יפעת קורמן, פסיכולוגית קלינית, בעלת קליניקה פרטית בקנדה ומארגנת משלחות מטפלים "בינת הלב" של ארגון מגבית קנדה, התומך פילנתרופית בחיזוק ישראל ובשיקומה

ד"ר קורמן, השיחה שלנו תעסוק בנושא שכמעט לא מדובר: תפיסת הציונות כמחלה נפשית, לצד אנטישמיות ואנטי־ציונות בתוך טיפול נפשי, ובפרט בצפון אמריקה. את מתגוררת בקנדה, ספרי מה קורה שם בתקופה האחרונה, מאז 7 באוקטובר.

"קשה מאוד להיות יהודי בקנדה כרגע, במיוחד בתחומי הבריאות ובריאות הנפש. אני שומעת מקולגות ומפציינטים על אנטישמיות רבה, ועל כך שבוועדות מקצועיות יש מרצים שמדברים על ג'נוסייד מצד ישראל".

איפה את חווה אנטי־ציונות, אנטישמיות?

"מאז 7 באוקטובר אני מקבלת פניות מאנשים שרוצים מטפל פרו־ציוני, דבר שמעולם לא נתקלתי בו לפני כן. אחרי הטבח ההוא האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה (APA) גינתה את המתקפה על ישראל, אבל בשטח אנחנו מרגישים תחושות אחרות. במסגרת שיחה שערכתי עם קולגות, ושבה הבעתי תמיכה בישראל - אחת הנשים, אשת טיפול אחרת - כתבה לי שעכשיו כשהיא יודעת את דעותיי, לא תשלח אלי את ילדיה כי אני לא באמת מבינה מה זה טראומה.

"אני גם מביאה לארץ משלחות של מטפלי נפש, יהודים ולא יהודים, יחד עם ארגון מגבית קנדה, ארגון הגג של הפדרציות והקהילות היהודיות בקנדה, שתומך פילנתרופית בחיזוק ובשיקום של ישראל. כשפרסמתי בפייסבוק הזמנה למשלחת, כדי שיצפו במתרחש כאן, הפוסט הוסר לאחר 20 דקות, ולא ברור לי אם מנהלת הקבוצה או פייסבוק הורידו אותו בעקבות תלונות. קיבלתי תגובות מחרידות כמו 'איך את לא מתביישת? אם יש מקום שיש בו טראומה זה עזה'".

אמירות קשות, בוודאי כשהן מגיעות מתוך המיליה שלך.

"למה זה צריך להיות משחק סכום אפס? אי אפשר לתת אמפתיה לשני הצדדים במקביל? זה הדבר הבסיסי שמטפלים אמורים לעשות. אני יכולה לכאוב את המתרחש בעזה, ועדיין להיות אמפתית למה שקורה אצלנו".

אי אפשר לנתק את שיחתנו מהחקירה הפדרלית שנפתחה לאחרונה נגד האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה (APA), בגין חשדות להפצת אנטישמיות במערכת הבריאות, חסימת קבוצות זיקה ליהודים וקידום טיפול דה־קולוניאלי - שבו זרמים מסוימים מציגים את הציונות והזהות היהודית כפתולוגיה וכמחלת נפש. מנגד, ה־APA גינה אנטישמיות והודיע על צעדי מניעה, כמו הגברת הפיקוח, סינון תגובות אנטישמיות ברשת והקמת מאגר תלונות. איך הגבת לחשיפת הפרשה הזו?

"האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה פעילה ורלוונטית בקנדה, וכל פקולטה לפסיכולוגיה הנחשבת יוקרתית מדגישה שהיא מאושרת מבחינת ה־APA. אני מתגוררת ועובדת בקנדה קרוב ל־40 שנה, והתלונה הזו מחזקת את מה שאנחנו מרגישים בשטח לאחרונה".

הדברים גם מתוקפים מחקרית. במאמר שפורסם לאחרונה בכתב העת הנחשב "Current Opinion in Psychology" מציינים המחברים, פרופ' דין מקיי וד"ר מירי בר הלפרן, כי יש מקרים מתועדים, במסגרות מקצועיות וחינוכיות, שבהם הציונות תוארה כפתולוגית.

"במאמר גם הוזכרו תלונות נגד אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, שאפיינו באופן שגוי את הציונות כמחלת נפש. יש אנשי מקצוע שרואים בציונות בעיה נפשית, מחלה נפשית וסטייה מוסרית. הדברים מגיעים על רקע מיזוג שלעיתים מתרחש בין פסיכותרפיה לאקטיביזם פוליטי".

כפסיכולוג, אני שומע אנשי מקצוע שטוענים שנושאים פוליטיים חייבים להיכנס לתוך הקליניקה, שיש ערך להקשר חברתי־תרבותי.

"יש לכך ערך, אבל יש מי שכופה דרישות לקונפורמיות פוליטית ואידיאולוגית. כך גם מוזכר במאמר, וזאת לצד דיווח על הכשרות וכנסים שהציגו ציפיות אידיאולוגיות סמויות או מפורשות, כגון הצהרות פוליטיות הקשורות לישראל כתנאי להשתתפות. אלה מעין מבחני נאמנות פוליטיים להשתתפות ולקבלת לגיטימיות מקצועית".

"יש דיווחים על הכשרות וכנסים שהציגו ציפיות אידיאולוגיות סמויות או מפורשות, כגון הצהרות פוליטיות הקשורות לישראל, כתנאי להשתתפות. מדובר במעין מבחני נאמנות וקבלת לגיטימיות
מקצועית להשתתפות"

אז איפה עובר הגבול בין טיפול נפשי לאקטיביזם פוליטי?

"זו שאלה קשה. אם מגיע אליך פציינט ביביסט, ואתה לא ביביסט, תאמר לו שהוא צריך לשנות את דעותיו הפוליטיות? זה לא הגיוני. השאלה היא כמה אתה מנסה לתקן את דעות האחר. פגשתי פציינטים שדיברו על 7 באוקטובר, ובכו על כאב הפלשתינים. גם אם זה לא תמיד קל, הייתי אמפתית לכאב שלהם. לצערי, יש הרבה מטפלים שרואים בדעות האחר בעיה ומנסים לשנותן. בטיפול דה־קולוניאלי נראה שלעיתים זה המסר - אל תהיה ציוני, ובעיותיך ייפתרו. במובן הזה, זה נראה כסוג של טיפולי המרה פוליטיים ואידיאולוגיים, שמטרתם למחוק את הזהות הלאומית של המטופל במקום לתמוך בה".

בשביל הבריחה

הדברים מתחברים למונח חשוב אחר - Traumatic Invalidation. כלומר, מצב שבו הטראומה לא מקבלת התייחסות, תוקף.

"התופעה הזו, המושג הזה, שד"ר בר הלפרן פיתחה באשר לאוכלוסייה היהודית, מתרחשת כאשר הסביבה או המטפל מזלזלים או פוסלים את החוויה הרגשית של האדם, או במקרה שלנו - פוסלים חוויה רגשית אותנטית של יהודים, בכך שמקטינים את טראומת 7 באוקטובר ואת האנטישמיות שחווים יהודים מאז הטבח. באותו מאמר פרופ' מקיי וד"ר בר הלפרן מתארים איך היעדר תוקף לטראומה משפיע על אנשים מאז 7 באוקטובר, וכי קלינאים והציבור הרחב מפחיתים באופן קבוע מחשיבות התגובות הטראומטיות מצד יהודים לאחר הטבח. קשה לעבד חוויה, כשאתה חי במקום שלא מכיר בבעיה".

מה היחס הזה עושה לשיעורי התחלואה הנפשית בקרב יהודים ישראלים?

"לפי מחקר של הליגה נגד השמצה, כשליש מהמשיבים שחוו אירוע אנטישמי או היו עדים לו הציגו תסמיני חרדה, וכ־21% ממי שחוו תקרית אנטישמית ישירה הציגו תסמיני דיכאון. המחקר מראה שההשפעה הפסיכולוגית הזו משנה התנהגויות יומיומיות: אחד מכל חמישה יהודים שנהגו ללכת עם סממן יהודי גלוי, כמו כיפה או מגן דוד, הפסיק לעשות זאת. מנגד, יש מי שבוחר להעמיק מעורבות וחיבור בקהילה היהודית, מה שמסייע בהתמודדות. באשר לקנדה, קשה להיות שם ישראלי באופן מיוחד. זה מייצר קושי, אנשים עצובים ועצורים ומדברים על הגירה. הם ממש תוהים לאן לברוח".

"לפי מחקר של הליגה נגד השמצה, כשליש מהמשיבים שחוו אירוע אנטישמי או היו עדים לו הציגו תסמיני חרדה, וכ־21% ממי שחוו תקרית אנטישמית הציגו תסמיני דיכאון. אחד מכל חמישה יהודים שהלך עם סממן יהודי, כיפה או מגן דוד, הפסיק לעשות זאת"

ההתמודדות הקשה עשויה להיות קשורה, בחלק מהמקרים, לאופי הטיפול שהזכרנו קודם: טיפול דה־קולוניאלי, שעשוי כאמור להציג את הציונות והזהות היהודית כפתולוגיה.

"תחשוב שיש לך ילדה בת 20, שמדברת על חרדה ודיכאון, והתרפיסטית אומרת שזה בגלל שאמא שלה יהודייה או ציונית, ושעליה להפסיק את האידיאולוגיה הזאת. זה חלק מהפילוסופיה של זרמים מסוימים בטיפול דה־קולוניאלי".

יש מטופלים שמתחילים להאמין שזו הבעיה - עצם היותם ציונים, תומכי ישראל?

"איש לא אמר לי את זה, אבל מעצם היכרותי את המקצוע יש אמירות ופרשנויות שעלולות להשפיע עמוקות על המטופלים. אני רואה צעירים בגיל 30-18 שמשפחותיהם מרגישות שאיבדו את ילדיהן לטובת אנטי־ציונות. אני מזהה עלייה ברורה בדרישה לטיפולי משפחה, כי ילדים מסרבים לדבר עם הוריהם".

מבקריכם יגידו: מותר למטפל לנקוט עמדה שלילית כלפי הציונות, בדיוק כמו שמותר לו לבקר את הלאומיות האמריקנית. מדוע החלת התפיסה הזו על מטופל יהודי־ציוני בתוך הקליניקה היא לא חוסר הסכמה פוליטי, אלא חציית קו אדום לאנטישמיות ממסדית?

"מותר לכל אחד להאמין במה שהוא רוצה, אבל אם איש מקצוע מביא את הדברים לתוך טיפול, זה עלול לחצות קו אדום. מטפל פרו־אוקראיני יכול להגיד שיש לך דיכאון כי אתה רוסי ולטובת רוסיה, ולא לטובת אוקראינה?"

"תשבי בשקט"

המשלחות שמגיעות לארץ מנסות לאחות את הקרע, קודם מצד המטפלים, בתקווה שאלה יוכלו לסייע בהתמודדות המטופלים.

"כשהגענו לארץ - המטפלים הקנדים ממש בכו, לא בהכרח יהודים, על הבידוד שהם מרגישים. רוב המטפלים עובדים לבד, וזה מגביר את הקושי הרגשי. מעבר להכשרה שהם קיבלו בארץ, הם סיפרו שזו היתה חוויה משנת חיים לאחר שפגשו קולגות שמרגישים כמוהם. זה יצר עבורם מערך כוחות רגשי גדול יותר לעבודה טיפולית.

"אחד הפסיכיאטרים הלא־יהודים שהגיע איתנו, החליט לענוד מגן דוד לאחר 7 באוקטובר והרגיש בודד בחוויה; המשלחת נתנה לו כוח לעמוד על שלו. הבאנו גם כומר לבקר בארץ, לצד עוד 70 אנשי כנסייה. אותו כומר החליט להזמין ניצול שואה שידבר בכנסייה שלו בפני כ־600 אנשים. גם מי שאינו יהודי יכול להירתם למאבק".

זו התמודדות לא פשוטה עבור מטפלים. כיצד עוד משפיע עליהם המצב?

"במחקר שפורסם בכתב העת 'American Psychologist', העוסק בחוויית האנטישמיות המתרחבת בעולם בריאות הנפש בקרב 218 מטפלים יהודים בארה"ב, תיארו מטפלים רבים תחושה של מחיקת הזהות היהודית או חוסר נכונות של מוסדות בריאות הנפש להכיר באנטישמיות. נמצאו גם תמות של השתקה סביב סוגיית ישראל: חלק מהחוויות קשור לחוסר יכולת לבטא קשר לזהות יהודית או ציונית מבלי להסתכן בנידוי, בביקורת עוינת או בפגיעה בקידום המקצועי".

את חושבת לעזוב את קנדה, לחזור לארץ?

"זה בהחלט עולה בראש, שקנדה אינה עוד מקום בטוח. זה לא שאני מרגישה שעומדת להתרחש שואה, אבל נוצרה תחושה קשה. בארוחות ערב עם חברים אנשים שואלים 'לאן אתה מתכוון לעבור? מה עכשיו?'. עם אנשים לא יהודים שהגיעו איתי במשלחת נוצר שיח מצמרר אחר, שבו יהודים שואלים 'אתה תחביא אותי?' וזה לא נאמר בהומור. המרחב היהודי מצטמצם, ונראה שזה לא מסתיים אלא רק מתעצם.

"זה לא שאני מרגישה שעומדת להתרחש שואה, אבל התחושה קשה. בארוחות ערב אנשים שואלים לאן אתה מתכוון לעבור. עם אנשים לא יהודים נוצר שיח מצמרר אחר, שבו יהודים שואלים 'אתה תחביא אותי?' וזה לא נאמר בהומור"

"אנשים חיים בדריכות, חוששים מהרגע שבו יצטרכו להסביר שוב למה ציונות היא לגיטימית, למה לישראל יש זכות קיום, והשאלה הזו חוזרת על עצמה. כששואלים אותי מאיפה אני במקור - אני מהססת. את השם שלנו בשירות הנסיעות 'אובר' החלפנו לשם שאינו ישראלי. המילה 'ישראל' מביאה למבטים קרים ומנוכרים".

מה עושים עכשיו חוץ מלדבר על הדברים ולהגיש תלונה בנושא?

"יצרנו קבוצות תמיכה של מטפלים יהודים וציונים לא יהודים; אחרת אתה עלול לחשוב שהשתגעת, ואולי ציונות היא בעיה אמיתית, אולי באמת יש רצח עם. אנחנו עוברים פה מעין שטיפת מוח, וזה מטלטל".

לא מדאיג אותך להתבלט כיהודייה?

"מדאיג. אני שומעת בראשי את הקולות השמרניים - 'תשבי בשקט, אל תתבלטי'. אבל רק עכשיו פגשתי במצעד החיים ניצולי שואה, שחידדו אצלי את התחושה שחייבים להילחם. אני לא מוכנה לשבת בשקט מבלי להילחם. בשביל מה אותם שורדים שרדו את השואה?"

יהודי או ישראלי בניכר שקורא את הראיון הזה, עלול לחוש חוסר ביטחון לפנות לטיפול. אילו נורות אדומות צריכות להידלק אצלו בפגישות הראשונות, ואילו שאלות סינון כדאי להפנות למטפל?

"זה נשמע משונה לשאול בתחילת טיפול אם הפסיכולוג שלי ציוני או לא, אבל כך צריך לשאול. שמעתי על מטופלת שחזרה לפסיכולוגית שלה וראתה דגל פלשתין בקליניקה. שם זה נגמר עבורה. בארה"ב ארגון 'גשר' מחבר בין פציינטים למטפלים ציונים. המילה יהודים מטעה, כי יש יהודים אנטי־ציונים, והבעיה העיקרית אינה בהכרח אנטישמיות אלא אנטי־ציונות. בגשר מקבלים המון פניות מקנדה.

"למי שלא פונה דרך גשר, מומלץ לומר למטפל שהחוויה שלך בתור יהודי ובתור ישראלי, כמי שתומך בקיום מדינת ישראל, עשויה לעלות בטיפול. חשוב לשאול אם המטפל יכול להכיל את זה. השאלות האלה הפכו לגיטימיות לגמרי".

גם אדם עם דיכאון וחרדה שנגרמו מסיבות אחרות, צריך לשאול את השאלות האלה?

"לחלוטין כן. נושאי הציונות וישראל יכולים לעלות, ואין לדעת מתי, אם בכלל כמובן. לצערי, הסדקים האלה בתוך חדר הטיפולים הם רק השתקפות של חוסר היציבות הכללי שאנחנו חווים כאן כקהילה וכאנשי מקצוע".

בתוך חוסר היציבות הזה, איפה את רואה את עצמך בעוד כעשור?

"העתיד לא ברור. לפני 7 באוקטובר הייתי בטוחה שקנדה היא מקום להזדקן בו, אבל עכשיו זה כלל לא ודאי. המושג בית דורש הגדרה מחדש".