במידה שאדם מודד - בה מודדים לו. זו לא הבטחה, זה מנגנון. ועדה ישבה לבדוק את טוהר מידותיו של רומן גופמן, המועמד לראשות המוסד. מה שנבדק לא היה טוהר. היה ייחוס.
נתחיל מהמילים. "טוהר מידות" הוא מבחן על מעשים. עשה אדם דבר ביושר, או לא עשה. לא מאיזה בית בא, לא מי מינה אותו, לא לאיזה מחנה חושדים שהוא שייך. המידה היא המעשה. שום דבר אחר לא נכנס לתוך המילה הזאת.
בפועל נמדד דבר אחר. ראש הוועדה מצא פגם בכך שאוגדתו של גופמן הפעילה קטין. אלא שאת המידע המסווג הדליפו אנשי 8200, והם שנכנסו על כך לכלא. לא האוגדה, לא גופמן. הפגם נבנה על תיק שאינו שלו. כלומר, לא נמצא פגם. נמצא צורך בפגם, ומישהו התאים לו עובדות.
מי שביקשה לפסול, היועצת המשפטית, מסרה לוועדה מה שכינתה "התייחסות ראשונית". זו היתה המלצה חדה לפסול, בלי שגופמן נשמע, במסמך חסוי שבראשו "אישי למכותב בלבד". כלומר, בדיון על אדם שנחשד שלא דייק, מי שניהלה את הדיון לא דייקה. ומה פוסל יותר, חשד לאי־דיוק או אי־דיוק שהוכח?
וזה לא נעצר שם. בג"ץ הורה לגבות עדות מהקצין שתשאל את גופמן בזמן אמת. היועצת תמכה, עד שהתצהיר גיבה את גופמן. אז טענה שחלוף הזמן פגע בזיכרון העד, ושיש לו אינטרס תעסוקתי. אותו עד בדיוק מבוקש כשנראה שיפליל, פסול כשזיכה. הבדיקה רדפה אחרי התוצאה.
זה תיק אחד. יש שני. בשבוע שעבר חשף נטעאל בנדל ב־ynet את תמלילי החקירות של א'. קצין שב"כ בכיר, סגן ראש מחלקה, יותר מ־20 שנות שירות, שחזר לשירות מילואים אחרי 7 באוקטובר. א' הדליף מסמך פנימי, שממנו עולה כי רכזי שב"כ הופעלו נגד השר בן גביר בסיכום סודי בין היועמ"שית לרונן בר. מסמך שני שחשף פער בלתי נסבל בין התחקיר הפנימי על 7 באוקטובר לבין ההודעה לציבור.
הערכה שחמאס מורתע, תמיכה בהקלות כלכליות לעזה. בדיוק הפוך מהנרטיב שהאשים את הדרג המדיני בלבד.
שתי הפרות קשות. אחת של הגבול בין שירות חשאי לחקירה פוליטית, והאחרת, החובה לומר אמת על הכישלון הגדול בתולדות הארגון ולא לשחק במגרש הפוליטי. מה קרה למי שהפר? כלום. מה קרה למי שחשף? נעצר בערב פסח, בפתח המתקן. נחקר בלי סנגור, בחקירה ביטחונית. ישב בתנאים קשים.
הכלי שנועד למחבלים, הופעל על קצין שחשף מסמך. לא על מי שכתב את המסמך, על מי שהצביע עליו.
ויש מידה גם לזה. לפי הנחיית היועצת המשפטית עצמה, ולפי בג"ץ משנת 2022, בעבירות הדלפה זכות הציבור לדעת "מטה את הכף דווקא אל עבר אי־מיצוי האפיק הפלילי". המדיניות, כלשונה, "זהירה ומצמצמת". זה הכלל, וכתבה אותו אותה לשכה. ומה הדליף א'? חשד לטיוח של הכישלון הגדול, וחשד להפעלת רכזים נגד שר. אם יש מידע שלציבור יש זכות לדעת, זה בדיוק מידע כזה. לפי המידה הזאת, התיק כמעט אינו נפתח. הוא נפתח כחקירה ביטחונית, בחשד לפגיעה בביטחון המדינה. המידה קיימת. רק שהיא הופעלה הפוך.
כלומר, אותה הפרה עצמה היא "הגנה על הדמוקרטיה" כשהמדינה שבתוך המדינה עושה אותה, וכתב אישום כשמישהו מצביע עליה. זו לא צביעות, זו שיטה.
מסמך חסוי שעוקף את חברי הוועדה. עמדה שמתהפכת לפי מה שיועיל. עד שמבוקש כשהוא מפליל, ופסול כשהוא מזכה. מעצר של מתריע בלי סנגור. אלו כלים של משפח, לא של משפט.
שני תיקים, מהלך אחד. השאלה לעולם אינה המעשה, העבירה. השאלה היא הייחוס. משלנו או לא משלנו. הוא שקובע אם תיחקר או תאותרג. תיעצר או תקודם. החוק של המדינה שבתוך המדינה אינו גבול שחל על כולם. הוא שבטי. הוא מעמדי. הוא פוליטי כמו השירות החשאי שלנו, שנולד כך ומעולם לא נגמל מכך.
שני תיקים, מהלך אחד. השאלה לעולם אינה המעשה, העבירה. השאלה היא הייחוס. משלנו או לא משלנו. הוא שקובע אם תיחקר או תאותרג. תיעצר או תקודם. החוק של המדינה שבתוך המדינה אינו גבול שחל על כולם. הוא שבטי. הוא מעמדי
השקרים, התפירות הגסות, הבוטות של הצפצוף על החוק, הן כר פורה לקונספירציה. את התיקים על רצח קסטנר הם לא משחררים עד היום באותו נימוק שבו נחקר א', פגיעה בביטחון המדינה. אין זכות לציבור לדעת, כי מי ששולט במה ייחשף, שולט גם במה ייחשב לאמת.
וזה כמובן מביא אותנו ל"שמפניה". החבר של יגאל עמיר. לפני 30 שנה הפעיל שב"כ את אבישי רביב בתוך הימין הקיצוני. הסוכן זרק אבנים, החשיד אנשים, צילם סרטים על מחתרות מומצאות. לא חשד לעבירות. עבירות. מה עשתה המערכת? הגנה עליו.
בפרוטוקול מ־1996, בלשכת היועמ"ש, רשם נעם סולברג, לימים שופט העליון, את הדברים. נציג שב"כ מסר שפרקליטת המדינה דורית ביניש נתנה אישור שהסוכן "יחשיד אדם אחר כדי שייתפס".
כלומר, החלטה מנהלית לתפור אשמה לחף מפשע. פרקליט המחוז לדור אמר שיש לסגור את התיק "מחוסר עניין לציבור", והוסיף באותה נשימה שהעמדה לדין "עלולה לפגוע קשות בשב"כ". הנימוק הרשמי והנימוק האמיתי, זה לצד זה.
היועמ"ש בן יאיר אמר שהוא עצמו היה מגיש כתב אישום, אז הוא אמר, ונמנע. פרקליטת המדינה עדנה ארבל התנגדה להעמיד את רביב לדין, מטעמי ראיות. אין ראיות? היתה כתבה בטלוויזיה. אותה פרקליטות בדיוק. כשהשיוך בחוץ, היא יודעת לייצר פגם יש מאין. כשהשיוך שלנו, היא יודעת למצוא בדיוק למה לא. אותו היגיון, וקטור הפוך. החוק משרת את ההפעלה, לא את המעשה.
שנים יעברו, ובראיון לרונן ברגמן ב"ידיעות אחרונות" יספר המפעיל של רביב כיצד טופלו תיקיו הפליליים: "פנינו לדורית ביניש שתסגור אותם, באופן חכם, כדי לא לעורר חשד".
ומי שאישרה להחשיד חף מפשע ישבה כעבור שנים בראש ביהמ"ש העליון. נשיאה. איזה ייחוס. לא כישרון, לא יושר, לא מה שעשית בחדר, אלא מאיפה באת ומי שלח אותך. כבר לפני 30 שנה ידעה המערכת את מי לשמור ואת מי לתפור.
מדדו ייחוס וקראו לזה טוהר. ובמידה שמדדו - בה ימדדו להם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו