"שיחת הצעקות" ההזויה שהתקיימה השבוע בין נתניהו וטראמפ החזירה אותי לחזון ספרטה הישראלית של ראש הממשלה, ולמחשבה שאולי דווקא טראמפ – וולגרי כפי שהוא יודע להיות – צודק אל מול חזון המלחמה המתמשכת של נתניהו.
לאחר שנים ארוכות של מלחמה אשר לא הוצבה לה שום מטרה מדינית, יהיה יעדה הראשון של הממשלה הבאה לסגור את הקצוות הפתוחים. לאפשר את מימוש תוכנית טראמפ לעזה, להגיע לשלום עם ממשלת לבנון ולבנות איתה את שיתוק חיזבאללה, ולגבות את ארה"ב בהסכם שיושג עם איראן. הממשלה הבאה תצטרך להציע את "תוכנית ירושלים" כתחליף ל"תוכנית ספרטה" ששום ראש ממשלה לפניו לא העז להציע.
ראש הממשלה בישיבת הממשלה בנושא הצפון: "אנחנו נחזיר גם את הביטחון וגם את השגשוג" // רועי אברהם/ לע״מ
ליקורגוס, המחוקק האגדי, שחי במאה השביעית לפני הספירה, עיצב את חוקיה של ספרטה והתאבד כשמלאו לו 70. יורשיו הקצינו את המודל שלו. את המטרה שהציבו: לקיים את ספרטה מבלי להקים סביבה חומה, אכן הצליחו לקיים במשך שנים לא מעטות, אך המחיר היה הקמת מדינת משטרה. הם רצו להוכיח כי ניתן להתקיים גם בלי חומה, הובילו את המלחמה הפלופונסית, הדפו את ניסיונות הכיבוש הפרסיים, גברו על אתונה ובסופו של דבר הפכו לחלק מרומי, ונעלמו. בהגמוניה היוונית זכתה אתונה.
יש סימנים המעידים כי ספרטה לא היתה המקום הכי סימפטי לחיות בו. כל התינוקות הזכרים שנולדו בה עברו ועדה שהחליטה אם מצב בריאותם מאפשר להשאירם בחיים או שמא הוא "מחייב" להיפרד מהם. מי שלא נשקף לו עתיד צבאי, לא נותר בחיים. אלה שזכו בחיים גודלו בבתיהם עד גיל שבע שבו גויסו לצבא, ושירתו בו עד גיל 60. בגיל 30, קיבלו את אזרחות העיר - ומשטרה חשאית עקבה אחר התנהגותם.
לאחר שנים ארוכות של מלחמה אשר לא הוצבה לה שום מטרה מדינית, יהיה יעדה הראשון של הממשלה הבאה לסגור את הקצוות הפתוחים. לאפשר את מימוש תוכנית טראמפ לעזה, להגיע לשלום עם ממשלת לבנון ולבנות איתה את שיתוק חיזבאללה
העיר עברה משברים כלכליים, רבים עזבו אותה ועברו לערים אחרות, והכיבוש הרומי לא היה זקוק למאמץ על-אנושי כדי לשים קץ לסיפורה של ספרטה, אשר מנהיגיה האמינו כי צבא חזק, שיש לו תמיד עילות מוצדקות למלחמה הבאה, הוא חזות הכל.
אסף, נתן ועמוס בין דמיון לעובדות. נתן אלתרמן, המשורר והמחזאי, ומקורבו של בן גוריון מן הצד האחד, ועמוס עוז, הצעיר ממנו ב-30 שנה, נער הפוסטר הישראלי, הסופר הקיבוצניק, ומבקרו הקשה של בן גוריון (על התנהגותו כלפי פנחס לבון, בעקבות חשיפת "העסק הביש" במצרים), נפגשים בספרו החדש של אסף ענברי, "נתן ועמוס". דלתות רבות נפתחות בפני הקורא במהלך הספר אך הן נסגרות בפניו דווקא בעמוד האחרון, ומאלצות אותו לעשות מה שענברי עצמו עושה טוב כל כך בספריו – להשתעשע בשילוב שבין דמיון יצירתי לבין אירועים מן ההיסטוריה המודרנית שלנו, ולנחש מה התרחש בפגישה בין המשורר לסופר.
אלתרמן הקים את התנועה למען ארץ ישראל השלמה, עודד התנחלויות, והפך למבקרו של בן גוריון אשר היה מוכן לוותר על רוב השטחים כדי להגיע לשלום. עוז ביקר בחוצפה של איש צעיר את אבי האומה, אבל לאחר מלחמת ששת הימים, הפך לתומכו הנלהב, בשל אותה סיבה ממש. המחלוקת בין אלתרמן ועוז, שכמה מאמירותיהם ומאמריהם מצוטטים בספר, חוזרת על עצמה גם 59 שנים מאוחר יותר, בוויכוח על שלמות הארץ מול הבטחת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. כאילו דבר לא קרה. ודווקא לכן מומלץ כל כך לקרוא את הספר, הכתוב בסגנונו הייחודי של ענברי. האם ענברי מזדהה יותר עם עוז? האם כל מה שכתוב אכן קרה? מכל מקום, הספר כתוב מצוין, הוא מחזיר אותנו לתקופה שבה החל הוויכוח המקשה כל כך על מימוש חלום האחדות הפנימית בישראל. אל תחמיצו.
לומר לא. עכשיו מסתבר: מבחן ההתאמה של נשיא אמריקני לתפקידו, הוא יכולתו לעמוד מול ראש ממשלת ישראל ולומר לו: "לא!"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
