ב"נתן ועמוס", אסף ענברי מחליף את הביקורתיות בפיקנטריה ביוגרפית

אסף ענברי הוא סופר שקורץ, במידה מסוימת, מאבק כוכבים: שד משחת, מכשף של מילים, אמן של קצב ושל דחיסות. הוא יודע לרתק את הקוראים במשפטים קצרים, מהירים, עמוסים בפעולה ובאינפורמציה. הוא לא מניח לקוראים לנוח, להפך - הוא שומר אותם דרוכים ומתוחים באמצעות פרקונים קצרים, תכליתיים, כמעט צבאיים בדיוקם. זה לא מקרה, אלא דרך כתיבה מכוונת ואידיאולוגית. מבחינת ענברי, העברית והספרות העברית אינן שדה של הרהור איטי, אלא זירה של פעולות, הכרעות ותנועות. אלא שאליה וקוץ בה: הסגנון החסכני, הדיווחי והשנון שלו בא לא פעם על חשבון הרגש הפואטי.

ענברי הוא גם היסטוריון וגם סופר, ובמובנים רבים זוהי זהותו הבסיסית. הוא אוהב לשלב בין התחומים הללו באופן שכמעט מזמין קריאה פוסטמודרנית. ספריו נוטפים פיקנטריה ורכילות, במובן הטוב של המילה, אבל תמיד אפשר לקרוא אותם גם בקומה נוספת: כספרים של דקונסטרוקציה, של פירוק תבניות היסטוריות ותרבותיות. כך עשה ב"הביתה", שבו פירק את מיתוס הקיבוץ שממנו בא, אפיקים; כך עשה ב"הטנק", שבו פירק באמצעות רשומון את מיתוס הגבורה הצה"לי סביב הטנק שעצר את הסורים בדגניה; וכך עשה ביתר חריפות ב"הספר האדום", שבו הגחיך באמצעות העובדות עצמן את שלוש דמויות המנהיגות של השמאל הישראלי - יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה.

בספרו החדש, "נתן ועמוס", הוא מבקש לעשות מהלך דומה לא עם מנהיגים פוליטיים, אלא עם שני גיבורי תרבות עמוקים בהרבה - נתן אלתרמן ועמוס עוז. בספריו, הוא מסדר מחדש את העובדות מתוך מגמה לפרק את החברה ואת המיתוסים שמהם הוא בא. אלא שהפעם, ב"נתן ועמוס", המהלך הזה עובד פחות טוב.

הסיבה לכך פשוטה למדי. עמדת המספר של ענברי אומרת תמיד, במובלע: הראשונים אינם בני אלים אלא בני אדם, והמיתוס ראוי להיחשף גם בנעלי הבית שלו. הוא מבקש להחזיר את הדמויות הגדולות לממד האנושי, הקטן, היומיומי. אלא שבמקרה של אלתרמן ועוז, נדמה שאהבתו והערכתו אליהם מקשות עליו לגייס את כוחות ההגחכה והפירוק שאפיינו את ספריו הקודמים. במקום פירוק תרבותי חריף, מתקבלת כאן פעמים רבות פיקנטריה בלבד. וכך - לעומת "הספר האדום", למשל - "נתן ועמוס" הוא ספר חלש יותר.

כדי לפצות על היעדר הפירוק, היה צריך להופיע ממד אחר של עומק: הרגש הכותב. אלא שכאן מתגלה מגבלה מסוימת של ענברי כסופר. הוא סופר מבריק, חד, אינטליגנטי מאוד, אבל הרגש אינו תמיד החוזקה הגדולה שלו. הוא לא יודע לכתוב רגש מתפרץ כמו אלתרמן, ואף לא רגש מאופק, מדויק ומחלחל כמו נתן זך. יש לו קושי במעבר הישיר בין רגש למילים, ולכן הוא נוטה להסתתר מאחורי העובדות ההיסטוריות המעניינות ומאחורי הלשון השנונה. כל עוד הוא כותב מתוך ביקורת כלפי הדמויות והמצבים, זה עובד היטב. אבל כשהוא כותב כפי שהוא כותב כאן, על דמויות שהוא מעריך עד סף אהבה - החסר הזה נעשה בולט.

גם במישור המבני הדבר מורגש. ענברי בונה את הספר בפרקים מקבילים: כמה פרקים על אלתרמן, כמה על עוז, ואז שוב אלתרמן ושוב עוז, עד שבסופו של דבר, בפרק האחרון ממש, השניים נפגשים פיזית בבית קפה בתל אביב, מתיישבים זה מול זה ומברכים זה את זה לשלום. לכאורה, כל הספר נבנה לקראת הרגע הזה, כאילו יש לפגישה הפיזית הזאת משמעות דרמטית מכרעת. אבל בפועל, התחושה היא שהשיא הזה לא מצדיק את המהלך כולו.

הבעיה העמוקה יותר היא שהדיונים של ענברי ביצירות עצמן - אם ב"כוכבים בחוץ" ו"עיר היונה" של אלתרמן ואם ב"מקום אחר" ו"מיכאל שלי" של עוז - לא מצליחים להעביר את הקסם הגדול של שני מכשפי המילים האלה. אי אפשר להסביר את קסמו של קפקא רק דרך יחסיו עם אביו, כמו שאי אפשר לפרש את "מיכאל שלי" רק דרך התאבדותה של פניה עוז, אמו של עמוס, או דרך אנקדוטות אקטואליות שעומדות במרכז ספר זה. בסופו של דבר, הפסיכולוגיזם והסוציולוגיזציה נותרים שטחיים מול הספרות עצמה.

וזה לב הבעיה: ענברי מצליח לשרטט היטב את ההקשרים הפוליטיים, החברתיים והביוגרפיים של אלתרמן ושל עוז, ואף לייצר הקבלה מעניינת בין מסלולי חייהם האידיאולוגיים. אבל כל אלה הם משניים ביחס למה שבאמת חשוב אצלם: הכישרון הנדיר, השירי והסיפורי הטמון ביצירתם. אולי משום כך הספר הזה, על אף מעלותיו, נותר חלש מספריו הקודמים. ואף על פי כן, יש בו קטעים יפים שיש בהם רמז לעוצמה שענברי עדיין יודע לייצר.