בקרוב תוכרע העתירה נגד שר המשפטים, יריב לוין, בעניין כינוס הוועדה לבחירת שופטים. אם שום מלאך לא יירד משמיים, והצפוי מכל יקרה - שוב יכפה בית המשפט את כינוס הוועדה, בניגוד לעמדת השר.
החלטה כזו עומדת אמנם בניגוד ללשון החוק, הקובעת במפורש כי השר הוא הגורם המחזיק בסמכות הבלעדית לכינוס הוועדה, אלא שהחלטה מעין זו התקבלה כבר בסיבוב הקודם, שבמסגרתו נבחר יצחק עמית לנשיא העליון.
כינוס כפוי כזה של הוועדה לא יסתיים אמנם בבחירת שופטי עליון בניגוד לעמדת שר המשפטים, שכן לצורך כך נדרש רוב של שבעה חברים מתוך תשעה, ולוין - יחד עם השרה אורית סטרוק וח"כ יצחק קרויזר מהקואליציה - משמשים כאן גוש חוסם. אלא שבחירתם של שופטי שלום ומחוזי דורשת רוב של חמישה חברים בלבד, ובמובן זה לוין איבד לחלוטין את השליטה בוועדה. היא תתכנס כשהעליון יחליט שתכונס, וייבחרו בה מי ששופטי העליון, ואיתם נציגת האופוזיציה וחברי לשכת עורכי הדין הסרים למרותם, יחליטו לבחור.
פסיקה כזו היא אסון. אבל ממש לא רק ללוין, ואפילו לא רק לכל שר משפטים שיבוא אחריו (אא"כ בג"ץ ידחה את העתירות נגד שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים).
היא אסון לשיטה. משמעות הדבר היא שליטה בלעדית של שופטי העליון במינויים לבתי המשפט השלום והמחוזי, כפי שמעולם לא התקיימה לפני כן בכל שנות קיומה של הוועדה. שופטי העליון החברים בוועדה, אם יחושו צורך מיוחד להיתפס כמנומסים, עשויים לנהל משא ומתן למראית עין עם כל שר משפטים עתידי, אלא שהסכמתו של זה לא תידרש עוד עבורם. הרוב האוטומטי מובטח לעליונים, ומפתחות כינוס הוועדה יהיו מעתה והלאה בכיסם. על רקע שליטתם המוחלטת המסתמנת של שופטי העליון בבחירת שופטי השלום והמחוזי, שווה להתעכב על סיפור מופתים שנשמע לאחרונה במחוזותינו.
מקץ 20 שנה
בכנס "עתיד לישראל" שהתקיים לפני שבועיים, סיפר נשיא ביהמ"ש העליון בדימוס, אהרן ברק, כי בתקופת כהונתו ביקש לקדם רפורמה מקיפה במערכת המשפט. ולא סתם רפורמה, אלא כזו המגדירה מחדש את סמכויותיו של בית המשפט הגבוה לצדק, שבמסגרתו נידונות עתירות לפסילת חוקים והחלטות שלטוניות.
בג"ץ, הסביר ברק, הוא יצירה מנדטורית שנועדה לרכז את העתירות בביהמ"ש העליון, שבו ישבו שופטים בריטים, ולהימנע ממצב שנושאים קרדינליים מוכרעים בבתי משפט שבהם כיהנו שופטים יהודים וערבים. ברק, לעומת זאת, בכהונתו כנשיא, הציע לפרק את המונופול של העליון. "כל בית משפט צריך להיות בג"צי", טען ברק, והתייחס בכך להצעה שהגה לפני יותר מ־20 שנה, שכן "הטיפול בקונסטיטוציה שלנו צריך להיות חלק מהקונסטיטוציה של כל שופט ושופט". סיפור יפה, רק שהוא טיפה רחוק מהמציאות.
למעשה, דווקא ביחס לסמכות החשובה ביותר של בג"ץ - פסילת חוקים - ברק היה לאורך השנים מאוד עקבי בדעתו כי יש להשאירה בידיו של ביהמ"ש העליון בלבד, ולמנוע מבתי משפט השלום והמחוזי לעסוק בה. כבר בשנת 1976, כשכיהן עדיין כיועץ משפטי לממשלה, והרבה לפני שבג"ץ בראשותו החל לקיים ביקורת חוקתית מהסוג המוכר לנו, ביקש ברק לייצר סמכות בג"צית שכזו לפסילת חוקים, אך התנה זאת בכך שהעליון יהיה הגוף היחיד שמוסמך להפעילה.
בצורה כזו, הסביר ברק, "לא יהיו שום החלטות סותרות של בתי משפט נמוכים, וייחסך הזמן השיפוטי של בימ"ש השלום וביהמ"ש המחוזי". כנשיא העליון ברק לא שינה את עמדתו וחזר עליה שוב ושוב בכתובים. גם במאמר שפרסם בשנת כהונתו האחרונה כנשיא העליון, הסביר ברק כי "הדגם הצנטרליסטי", שבמסגרתו פסילת חוק נידונה אך ורק בביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ, הוא "הראוי". מדוע ברק מבקש כעת לשכנע ברעיון הפוך מזה שהאמין בו לאורך שנים?
כהגנה על ברק אפשר לומר שההיסטוריה של מערכת המשפט מעולם לא היתה תשוקתו הגדולה. הארכיטקטורה שלה, לעומת זאת, דווקא כן. במשך עשרות שנים בלט ברק ביכולתו לעצב את מבנה הכוח המשפטי.
הוא מינה וקידם, הרכיב ופירק, עד שהשיג בכל פעם את מבוקשו. אלא שמקץ 20 שנה, המוסד שעיצב כבר אינו אותו מוסד. העליון האקטיביסטי של שנות ה־90 וראשית שנות האלפיים משנה כיום את פניו, והתנועה השמרנית מרכזת סביבו את עיקר מאמציה. האידיאולוגיה המשפטית שברק הוביל מצויה כיום בנסיגה, ותוצאות שפעם ניתן היה להשיג בביטחון יחסי באמצעות בג"ץ - אינן מובטחות עוד לשנים קדימה.
אלא שלצד התמונה הקודרת, מזהה כעת ברק גם נקודת אור: חוסר הרלוונטיות של שרי המשפטים, וכנגדה - שליטתם המוחלטת המסתמנת של שופטי העליון בבחירתם של כלל שופטי השלום והמחוזי. וברק, כמו ברק, מנסה לעשות את מה שתמיד עשה בכישרון ארכיטקטוני רב - לעצב את המערכת מחדש. הפעם באמצעות סיפורים על תוכניות עבר שמעולם לא יצאו אל הפועל, ושאינם מתיישבים בקלות עם העמדות שפרסם לאורך השנים.
שופטי העליון אינם עוד ערובה מבחינתו לשמירת מבנה הכוח שיצר בשנות ה־90. הם הרי עלולים להיבחר מתוך השפעה של נציגי הממשלה והקואליציה. ומה יותר מתבקש, בנסיבות החדשות שנוצרו, מלקבוע כי כל שופט מחוזי ושלום, שהממשלה איבדה את האחיזה האפקטיבית בהליך בחירתו, יחזיק מעתה בסמכות בג"צית? מישהו מהם הרי בוודאי ישיג תוצאה מוצלחת עבור המחנה האקטיביסטי.
ארכיטקטורה של כוח
פרופ' רן הירשל מאוניברסיטת טורונטו, שנפטר בשבוע שעבר, עסק במשך שנים בצילומי רנטגן של מערכת המשפט. בספרו "לקראת יוריסטוקרטיה" שיצא בשנת 2004, דחה הירשל את התפיסה הרומנטית שלפיה העברת סמכויות מהרשות המחוקקת והמבצעת לבית המשפט נובעת ממחויבות נשגבת לזכויות אדם או בשל חשש מפני עריצות הרוב.
פרופ' רן הירשל תיאר את המהפכה החוקתית של ברק בשנות ה־90 כתהליך, שבמסגרתו קבוצות שאחיזתן במוקדי הכוח הפוליטיים התערערה, ביקשו להעביר חלק מההכרעות לזירה אחרת, שבה השפעתן גדולה יותר. במקום לנצח בקלפי, הן החליטו לשנות את כללי המשחק
הירשל היה מהראשונים שהסבירו, בארץ ובעולם, כי מאחורי המהלכים של העצמת כוחו של בית משפט עומדת לא פעם ברית בין אליטות פוליטיות, כלכליות ומשפטיות, המבקשות "לבצר את העדפותיהן הפוליטיות מפני תהפוכות ההכרעה הדמוקרטית". "הכוח השיפוטי אינו נופל מן השמיים", הוא הסביר, הוא "נבנה פוליטית".
אחד ממקרי המבחן המרכזיים של הירשל היה ישראל. הוא תיאר את המהפכה החוקתית של ברק בשנות ה־90 כתהליך שבמסגרתו קבוצות שאחיזתן במוקדי הכוח הפוליטיים התערערה, ביקשו להעביר חלק מההכרעות לזירה אחרת, שבה השפעתן גדולה יותר.
במקום לנצח בקלפי הן החליטו לשנות את כללי המשחק, ולהפחית את מחירו של ההפסד בדעת הקהל. במקום לשכנע את הרוב - להעביר את ההכרעה לפורום "מבודד מלחצים פוליטיים עממיים". הירשל הזהיר כי לעיתים הרפורמות החוקתיות מסתירות "סדר יום אינטרסנטי לחלוטין", וכי שיח הזכויות שאותו מעלים לא פעם על נס, עשוי להפוך לכלי במאבקי כוח בין אליטות.
וקשה להתעלם מן האירוניה. שלושה עשורים אחרי המהפכה החוקתית, דווקא מי שביקש פעם ועוד פעם לרכז את הכוח בביהמ"ש העליון - חושש כעת שהעליון של היום כבר לא מצליח לספק ערובה לביצור מבנה הכוח שיצר. לכן הוא מבקש לבזר את סמכויות הבג"ץ לכל שופט בישראל. לא משום שהוא מאמין שסמכות מהסוג הזה צריכה להתפזר. אלא שהכוח שריכז במוסד אחד - כבר לא מבטיח לו בוודאות את התוצאות הרצויות לשיטתו. זו אף פעם לא היתה תיאוריה של זכויות. זו היתה ונשארה ארכיטקטורה של כוח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו