השינוי ההיסטורי יתחיל בשנת 2029, והוא יעצב מחדש את קשרי ישראל וארה"ב. מעצמת העל תלך ותקטין בהדרגה את היקף הסיוע הישיר שהיא מעניקה לחברתה המזרח־תיכונית. במקומו, שתי המדינות יעברו למסגרת מוסכמת של הסכמים לשיתוף פעולה.
מהצד האמריקני מעורבים בשיחות מייקל נידאם, היועץ הבכיר של מרקו רוביו, וכן השגריר מייק האקבי. את הצוות הישראלי מובילים מנכ"ל משרד הביטחון אמיר ברעם והשגריר בוושינגטון, יחיאל לייטר. כפי שפרסמנו השבוע, נתניהו הנחה את אנשיו להשלים את ההסכם לפני הבחירות כאן ושם.
ההיקף הכלכלי של ההסכמים החדשים הללו נדון בימים אלה, אך יש להניח שהמסגרת הכלכלית החדשה תגיע לפחות לסכומים הקיימים. כלומר, 3.8 מיליארד דולר בשנה. ייתכן שיותר. כך אומר גורם אמריקני שעודכן בפרטים.
לדבריו, יש סיכוי גבוה שהשת"פ בין המדינות אף יעמיק ויתרחב הרבה מעבר להסכם המסגרת החדש. אחרי הכל, הממשל הנוכחי הוא זה שהגדיר את ישראל כבעלת ברית למופת. בחצי השנה האחרונה בכיריו וראשי מערכת הביטחון האמריקנית גם ראו מקרוב את הביצועים הישראליים, וגם גילו שישראל היא המקום הכי בטוח לשכן בו את המטוסים שלהם. סביר להניח שהם יסיקו מסקנות בהתאם.
לכן בשנים הבאות עלינו לטובה ייתכן שנראה בסיסי קבע אמריקניים שיוקמו בישראל, ואף מחסני ענק שבהם יאוחסנו תחמושת ואלמנטים נוספים עשויים לצוץ. גם היבטים כאלה נדונים בשיחות שיצאו לדרך לפני כמה שבועות.
ראשיתו של השינוי באחת הפגישות בין טראמפ לנתניהו בבית לבן. ראש הממשלה עדכן את הנשיא כי החליט להמיר את המענק הביטחוני בן 50 השנים במסגרת של הסכמים לשיתופי פעולה. טראמפ הופתע. הוא רגיל שאנשים מבקשים כסף, לא שהם מוותרים עליו. "ביבי, למה אתה עושה את זה?" שאל.
אך נתניהו קורא נכונה את הלכי הרוח בארה"ב. הוא מבין שאי אפשר באותה נשימה גם להכריז שישראל מעצמה צבאית וכלכלית, וגם לקבץ נדבות. זה לא עושה שכל, כמו שאומרים באמריקנית. ואכן, גם בלוגרים בדלנים בימין, ועוד יותר מכך בכירים במפלגה הדמוקרטית, יצאו נגד הסיוע שארה"ב מעבירה לישראל. על הדה־לגיטימציה הזו נוסף האמברגו דה־פקטו שממשל ביידן הטיל בעיצומה של המלחמה. הוא צרב בתודעה הישראלית הכרח לשנות את המצב מן היסוד.
ואם למישהו עוד היה ספק בכך - ויש רבים וטובים במערכת הביטחון הישראלית שלא משלימים עם כך שגבינת הסיוע זזה - באה ההצבעה בסנאט לפני חודשיים. רוב מוחץ של סנאטורים דמוקרטים תמכו בעצירת האספקה הצבאית לישראל, ובכלל זה של תחמושת שכבר שילמנו עליה במיטב כספנו, או בדולרים של הסיוע. אין אור אדום בוהק יותר לחומרת המצב.
הרי טראמפ לא יהיה שם לעולם. כבר בבחירות האמצע בסתיו יש סיכוי גבוה שהדמוקרטים ישיגו רוב בבית הנבחרים. לכן נתניהו מבקש להזדרז. כמו כן, הדמוקרטים עשויים לנצח בבחירות לנשיאות ב־2028. מוטב אפוא לעגן עכשיו, כשבעלי הברית הכי גדולים של ישראל מאיישים את התפקידים החשובים ביותר בממשל, את המתכונת החדשה.
שלא לדבר על כך שנתניהו שאף כבר מתחילת דרכו לשחרר את ישראל מהתלות בסיוע האמריקני, ובכלל זה הביטחוני. הוא הכריז על כך בנאומו בראשון בפני שני בתי הקונגרס ב־1996. לחץ מאסיבי של איפא"ק גרם לו אז לחזור בו. אך כעת גם בשדולה החשובה הזו מבינים שהשינוי הכרחי.
האם המתכונת החדשה תחליש את ביטחון ישראל? כנראה בדיוק להפך. למעשה, האופן שבו יעבדו שתי המדינות יחדיו קיים כבר היום. על פי ההסכם הנוכחי שנחתם ב־2016, ישראל מקבלת בכל שנה 3.3 מיליארד דולר כסיוע ישיר. סכום זה חוזר כולו לרכישת מערכות נשק אמריקניות, כלומר מוזרם למשק האמריקני.
ישראל ותומכיה לא אומרים זאת מספיק, אך למעשה מדובר בהשקעה מניבה במיוחד עבור ארה"ב. שכן מעבר למאות אלפי ידיים עובדות שמתפרנסות מהכסף הזה, ישראל היא מותג ביטחוני עולמי. כשחיל האוויר הישראלי משבח למשל את ביצועי ה־F-35, הוא מזרים ללוקהיד מרטין הזמנות ממדינות נוספות. וכאשר ישראל משביחה את המטוס החמקן באמצעות מכלי דלק נוספים שאינם מתגלים במכ"ם, היא תורמת תרומה אדירה לארה"ב עצמה. זו כמובן רק דוגמה אחת לתועלת שצומחת לאמריקה מ"הסיוע" שהיא מעניקה לנו.
תחשיבים זהירים אומרים ש־3.3 מיליארד דולר שארה"ב מעבירה לישראל שווים לה 15. תחשיבים נדיבים יותר מגיעים אפילו למספר 48 מיליארד. אבל כל זה לא ישכנע את ברני סנדרס. הסנאטור היהודי הקשיש העוין והקומוניסטי הפך להיות ממליך המלכים במפלגה הדמוקרטית. הוא ימשיך לדרוש את עצירת הסיוע לישראל, ולעזאזל המשק האמריקני.
אם כך, מה עושים? עוברים למודל של שיתופי פעולה במקום הזרמה תקציבית ישירה. כיצד עושים זאת? מרחיבים משמעותית מתכונת שכבר קיימת. מאז 2018 ישראל וארה"ב מפתחות יחד ומייצרות יחד מערכות משותפות להגנה מפני טילים. למשל, טילי החץ או קלע דוד. לתוכניות אלה ארה"ב מזרימה כחצי מיליארד דולר בשנה, וגם ישראל משתתפת בהוצאות. ככל שיחלפו השנים, כך המסגרת של הסכמים כאלה תגדל, בעוד הסיוע הישיר כאמור יקטן, עד לאפס בשנת 2039.
על זה עובדים הצוותים. כלומר, בסוף הדרך, או זו לפחות ההנחיה של נתניהו, לא יהיה כלל סיוע ישיר. כל הכסף שארה"ב מקצה לישראל יופנה לתכניות המשותפות של פיתוח וייצור מערכות נשק חדשות עבור שתי המדינות. פרויקטים אלו לא יוגבלו רק לתחום ההגנה מפני טילים, כפי שנעשה כיום, אלא יורחבו לענפי פעולה נוספים.
במילים אחרות, הסכום של 3.3 מיליארד, שחלקו עדיין הכרחי עבור עסקאות נשק שכבר נחתמו, ילך ויצטמצם על פני העשור הבא. כנגד ההקטנה הזו, נראה עוד ועוד פיתוחים משותפים וייצור משותף של מערכות חדשות, כיד הדמיון הטובה. זו המסגרת. צריך כמובן ליצוק לתוכה תוכן, לדון מה יפותח יחדיו, להחליט איך מתחלקים בהוצאות וברווחים וגם לקבוע מה ישראל יכולה למכור למדינות אחרות, בלי שארה"ב תטיל וטו כפי שקרה בעבר.
אגב, כדי להבהיר שלא מדובר ב"סיוע", השם של ההסכם ישתנה. עדיין לא ברור בדיוק כיצד ייקרא, אך בצד הישראלי מדברים במונחי "מסיוע לשותפות". בסופו של דבר, שיקולי תדמית הם אלה שמחייבים את השינוי, ולכן גם השם ישתנה.
מעבר לאינטרסים הלאומיים קיימת גם הפוליטיקה. ערב בחירות האמצע בארה"ב והבחירות הכלליות בישראל, ההסכם החדש יעשה טוב גם לטראמפ וגם לנתניהו. אפשר כבר לדמיין את השניים חוגגים אותו יחדיו, אולי בשולי העצרת הכללית של האו"ם בספטמבר.
טראמפ יְרַצה את הגרעין הבדלני של תומכיו, ובכלל את הציבור שם, עם ההכרזה שאצלו המיסים של האזרח האמריקני כבר לא מממנים מדינה זרה. הוא גם יוכל לומר ששוב עשה משהו שאיש מקודמיו לא העז. נתניהו מצידו יכריז על שדרוג הקשר עם ארה"ב, אך גם על עצמאות חימושית של ישראל. דקה לפני הבחירות בארץ הצהרות כאלה ומעמד כזה בהחלט יועילו לו פוליטית.
מה שבטוח, עם חתימת ההסכם היחסים בין ישראל לארה"ב יעברו לשלב חדש. אחת המשקולות הכבדות תוסר. הזיקה הפוליטית שהלכה והשתלטה שם על מה שקרוי "סיוע אמריקני", תנותק. אלה יהיו הסכמים נקיים, ביטחוניים־כלכליים־טכנולוגיים, לתועלות האינטרסים ההדדיים של שתי המדינות. יישומם לא יהיה קשור לשאלה מי בשלטון ועד כמה הוא אוהד או עוין את ישראל.
בעיני הישראלים מדובר בעליית מדרגה של הקשר בין המדינות. שכן לראשונה ייאמר לא רק מה אמריקה עשתה בשביל ישראל, אלא גם מה ישראל עושה למען אמריקה. מהזווית שלנו התלות תקטן. כיום אנו מחויבים לרכוש מערכות נשק אמריקניות בלבד. בלי ה"סיוע" נהיה עצמאיים יותר הן בייצור והן הרכש. תהליכים אלה, שהשתיקה יפה להם, כבר נמצאים בשלב מואץ, אך הם וההסכם החדש ישנו מן היסוד את דפוס הקשר בין המדינות.
כי אמנם אמריקה היתה ותישאר ענקית ואילו ישראל זעירה, אבל כמו בסיפור הידוע, לפעמים העכבר הוא זה שמחלץ את האריה מהמלכודת, מה שהופך היחסים ביניהם ליותר שוויוניים.
יום הבוחר
אם כבר מדברים על הבחירות כאן ושם, אזי תיאורטית עדיף היה להצריח את התאריכים בינם לביננו. זה כמובן בלתי אפשרי.
הבחירות לכנסת ה־26 ייערכו לכל המאוחר ב־27 באוקטובר (ט"ז בחשוון). שבוע לאחר מכן, ב־3 בנובמבר, יתקיימו בארה"ב בחירות האמצע, שבמסגרתן כל חברי הקונגרס ושליש מחברי הסנאט מתמודדים מחדש.
כיום לרפובליקנים יש רוב בשני הבתים, ואולם ייתכן בהחלט שהם יפסידו לפחות את בית הנבחרים. בסוגריים, יש הטוענים שבגלל הבחירות האלה טראמפ עצר את המלחמה באיראן. למרות דבריו השבוע כי "לא אכפת לי מבחירות האמצע. אנשים מבינים שלאיראן לא יכול להיות נשק גרעיני", גורם אמריקני מעורה מאוד סבור שלטראמפ דווקא מאוד אכפת.
הפסד בשני הבתים יהפוך את טראמפ לנכה פוליטית, שכן הקונגרס יקשור את ידיו על כל צעד ושעל. המלחמה אינה אהודה בארה"ב, ובפרט מזעזעת את הכלכלה שהיא השיקול הראשון במעלה של הבוחרים. טראמפ חייב למזער נזקים - כלכליים ופוליטיים - עד לאחר המידטרם. לכן, להערכת אותו גורם, עד הסתיו הוא לא יחדש את המלחמה נגד איראן. אחרי בחירות האמצע הסיפור האיראני ייפתח מחדש.
בחזרה לענייננו, לשאלה מי ינצח בבחירות שם יש משמעות רבה פה. כל עוד טראמפ והרפובליקנים שולטים בקונגרס, נתניהו הוא האיש הנכון במקום הנכון. הם אוהבים אותו, הוא אותם, ואין מנהיג ישראלי שיכול לחלץ מהם יותר.
מנגד, אם הדמוקרטים כובשים את בית הנבחרים ו/או את הסנאט, ועל אחת כמה וכמה אם יחזרו לבית הלבן ב־2028, אין דמות שנואה עליהם יותר מאשר בנימין נתניהו. מעבר להשמצות הנוראיות שלהם נגד מדינת ישראל, כאילו ביצענו רצח עם והרעבה, נתניהו אישית הפך עבורם להיות מוקד של שנאה.
זה לא קורה רק באמריקה, אלא גם במדינות ערב. נתניהו היה הפרטנר של מדינות ערב להסכמי אברהם. החזון והמעשה שלו חוללו את השינוי ההיסטורי של המפה האזורית. ואולם בגלל המלחמה דמותו הפכה רעילה. הרי ברחוב הערבי והמערבי לא יודעים מי זה נפתלי בנט או גדי איזנקוט. דווקא משום כך, הם יכולים להיות בני שיח בעתיד. נתניהו, מנגד, הפך להיות ממש השטן. בגלל שהוא חזק ומוכר כל כך, אין שום דרך להעביר הסכם איתו כיום ברחוב המוסלמי.
כלומר, בהיבט המדיני מול אמריקה, כל עוד טראמפ שם והדמוקרטים במיעוט, נתניהו טוב ליהודים. מנגד, מול מדינות ערב תדמיתו מהווה מכשול, וכך גם אם הדמוקרטים יתפסו עמדות שלטוניות. העניין הוא שאת כל השיקולים האלה הבוחר הישראלי לא יכול להביא בחשבון.
כי הבחירות בישראל יבואו לפני שתתבהר מפת הקונגרס הבא. ואם הממשלה הבאה תשרוד עד ינואר 2029, הרי העומד בראשה יהיה בר השיח של הנשיא הבא. מי הוא יהיה ומאיזו מפלגה יבוא, מובן שאין שום דרך לדעת בטרם נלך אנחנו לקלפיות.
המטרה: אמריקה
ייִלדירמאן (Yıldırımhan) - כך נקרא הטיל הטורקי החדש, שעד לפני שלושה שבועות איש בעולם לא ידע קיומו. המהירות המקסימלית של ה"ברק", אם לתרגם לעברית את השם, היא 25 מאך, כולל יכולות תמרון היפר־סוניות.
היעדים שבהם פגע הטיל הטורקי בסרטון ההשקה הם תחנות הכוח, מתקני הנפט ובסיס של חיל האוויר האמריקני בארה"ב. לארדואן, מתברר, יש שאיפות נסתרות
משקל ראש הנפץ, לדברי הטורקים, עשוי להגיע ל־3 טונות, והטווח עומד על 6,000 ק"מ. כלומר אמנם הוא טרם נוסה, אבל לכאורה מסוגל להגיע לכל בירה במערב, ואין צורך לומר ישראל.
אך גורמים ערניים בארה"ב שמו לב לדבר נוסף, והוא הסרטון הנלווה להצגת המודל הפיזי של הטיל בתערוכת נשק לפני שלושה שבועות. לא הקריה נראתה בו, וגם לא הקרמלין, הביג בן או הפירמידות - לטורקיה לא חסרים אויבים היסטוריים.
לדעת כל מי שצפה בסרטון ההשקה, היעדים שבהם פגע הם תחנות הכוח, מתקני הנפט ובסיס של חיל האוויר האמריקני בארה"ב. כן כן, לאנשיו של רג'יפ טאיפ ארדואן, החבר הכי טוב של דונלד טראמפ, יש - כך מתברר - שאיפות נסתרות הזהות לאלה של הרפובליקה האסלאמית. רק שבניגוד לאיראנים, הם לא צועקים בקול "מוות לאמריקה". בינתיים.
