המשפט הישראלי מציג: צועקים "דמוקרטיה", ומחילים אותה על צד אחד

בשנת 1215, באחו רטוב באזור ראנימיד, התכנסה חבורה של ברונים אנגלים חמושים וכועסים. ודאי לא מועמדים טבעיים לפרס מפעל חיים בתחום זכויות האדם. הם לא באו להגן על החלש, הזר, היהודי או הטרנסג'נדר.

הם באו מפני שנמאס להם ממלך בשם ג'ון שהתייחס לאנגליה כאל הארנק שלו. האצילים לא באו לבקש יפה. הם באו עם חרבות וסוסים, והם הכריחו את ג'ון לחתום על קלף - המגנה כרטה, שלימים יהפוך לאחד המסמכים המכוננים בהיסטוריה המערבית.

לא היה שם שוויון במובן של שיעורי אזרחות, אבל מתוך העסקה הפיאודלית בין מלך חמדן לאצילים אנוכיים נולד אחד הרעיונות המועילים ביותר שהמערב יצר: גם השליט כפוף לחוק. בתוך המסמך המעמדי, האינטרסנטי, הונח דבר גדול: פרוצדורה. חירות וקניין לא נלקחו עוד רק מפני שהריבון קם עצבני. החוק התחיל לקבל מקום. סדר. מסלול.

אחר כך, כמובן, התפתח המשפט המקובל, ואז הליך הוגן. ואחר כך מושבעים ושוויון בפני החוק. הדרך היתה ארוכה, בוצית, מלאה תככים, חרבות, גלימות ופאות מגוחכות. אבל הסמל נשאר פשוט. אדם עומד מול כוח, ואומר לו: עד כאן. לא מפני שהאדם טהור, ולא מפני שהכוח רע תמיד. אלא מפני שכשהכוח מחליט גם מה החוק, גם מתי החוק וגם על מי החוק - לא נשאר חוק, נשאר רק כוח.

הסעיף המפורסם דיבר על "no free man". אדם חופשי, במונחים של 1215, היה פיאודל. ב־1354 שינו את הניסוח ל"no man of whatever estate or condition". ואז המגנה כרטה חצתה את האוקיינוס האטלנטי עם המתיישבים, וכך אותו סעיף פיאודלי, שנולד כדי להגן על ברונים עצבניים מפני מלך בזבזן, התגלגל אל תוך החוקה האמריקנית. "לא יישללו מאף אדם חיים, חירות או קניין, אלא בהליך משפטי נאות". שתי מילים קטנות: "no person". יודעים למה? כי אכיפה בררנית היא רשע.

והנה - קפצנו בזמן 800 שנה של התפתחות משפטית והגענו לישראל 2026. מדינה מלאה אנשים שמפגינים בשם שלטון החוק. שצועקים "ד-מו-קרט-יה" בגרונות ניחרים. מדינה עם פוסטרים של היועמ"שית. מדינה ששומרי הסף שלה הם לא ברונים אנגלים עם חרבות, אלא פרקליטות, יועמ"שית ובתי משפט.

וככה הגענו מהתמזה לירושלים. כביש חסום בהפגנה מול הכנסת. אדם מבוגר בשם אייל יפה, פעיל מחאה ותיק, עמד עם דגל ומגפון. היתה קצינת משטרה שניסתה לעשות את עבודתה. וראינו את הסרטון, בלי פרשנים. רק גופות ותנועה. הקצינה כפופה מעט, ומאחוריה גבר שמכופף את ברכיו ונצמד אליה וזז איתה. שוטרת אחרת מתערבת ומרחיקה אותו. כולנו ראינו בעיניים. ראינו את החיכוך. למוחים היה תירוץ: "הקשר". "כאוס". "זווית צילום". "קשיים ראייתיים".

כתב האישום של הפרקליטות התחיל במעשה מגונה. אחר כך בחנו. אחר כך בחנו שוב. פריים אחר פריים. כך למדנו שגם האמת, כמו סרטים ישנים, תלויה במהירות ההקרנה. בסוף נמחק סעיף המין. יפה הורשע בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו. השופטת קבעה שהוא לא התחכך, הוא "חצץ". ארבעה חודשי מאסר על תנאי. 8,000 שקלים פיצוי. המלך ג'ון תקע גרעפס.

הדפוס, כמובן, אינו נעצר בדיני עונשין. גם בדיני לשון הרע, המקום שבו חופש הביטוי פוגש את כבוד האדם, הבררנות היא ברירת המחדל. נדב שנרב, פרופסור לפיזיקה, הוא אדם שמכיר נוסחאות אבל כותב בפייסבוק בלי כפפות מעבדה. שנרב נתבע על ידי ג׳קי לוי ונעם דן לאחר שהגיב לפוסט של לוי על אלימות משטרתית בגידופים "סייעני חמאס על מלא" ו"חלאות שמאלניות מתועבות". מילים רעות. מילים לא טובות. מילים מכוערות. אמת.

בית המשפט שמע. בית המשפט פסק. לשון הרע. 8,000 שקלים לכל אחד. עוד 1,000 הוצאות. הביטוי "סייעני חמאס על מלא", קבע בימ"ש השלום בתל אביב, חורג מגבולות חופש הביטוי. תגידו, אולי בצדק, כך לא מדברים. מדינה בלי גבולות היא לא מדינה. אממה, מוזר שהגבול הזה מתגלה תמיד רק מצד אחד. ובית המשפט הוא פעיל פוליטי בוטה.

השאלה היא אם ההקשר הוא עיקרון או פריבילגיה. אם הספק הסביר הוא זכות אזרחית או פרוטקציה. שלטון החוק נמדד דווקא ביום שבו הוא נדרש להעניק את אותו ספק, אותו כבוד ואותה הגנה לאדם הלא נכון

כי נעם דן איננה רק תובעת פגועה - היא גם פעילה פוליטית שמאלנית. דוברת בהפגנות. והיא גם אמרה דברים איומים על נתניהו והממשלה. "רוצח המונים". "מר הפקרה". "נוטש החטופים". "דם החטופים על הידיים שלכם". "קואליציה מגואלת בדם". ועוד ועוד. אלו לא מילים של תה מנחה באנגליה - אלו מילים כבדות. הן לא מייחסות רק טיפשות או רשלנות - הן מייחסות דם. הן מייחסות רצח. הן מייחסות זדון ורשעות. הן הסתה פרועה.

וזה, בסופו של דבר, לב העניין. השאלה איננה אם מותר לדבר בחריפות. ודאי שמותר. השאלה איננה אם מותר למחות, או אם למערכת המשפט מותר להבחין בין מקרים, לשקול נסיבות, להתחשב בהקשר. ודאי שמותר. השאלה היא אם ההקשר הוא עיקרון או פריבילגיה. אם הספק הסביר הוא זכות אזרחית או פרוטקציה.

שלטון החוק לא נמדד ביום שבו אתה תופר את היריב הפוליטי שלך, או להפך, מחפף לו התחככות. זה קל. בשביל זה לא צריך מסורת משפטית של 800 שנה או את המגנה כרטה. בשביל זה מספיקים שבט, מדורה וחבורה של אנשים שהמציאו לעצמם את האדם הסביר. שלטון החוק נמדד דווקא ביום שבו הוא נדרש להעניק את אותה זהירות, אותה פרוצדורה, אותו ספק, אותו כבוד ואותה הגנה לאדם הלא נכון. לאדם שמרגיז את השופט כשהוא צופה בטלוויזיה.

המגנה כרטה ביקשה מהמלך דבר צנוע: להפסיק להיות החוק עצמו. בישראל 2026, נדמה שאנחנו זקוקים לגרסה מקומית ופחות חגיגית של אותו רעיון. אמנה חדשה, שבה המערכת תתחייב להפסיק להתנהג כאילו החוק הוא מסמך אוניברסלי בבוקר ותפריט טעימות פוליטי בלילה. לא מהפכה. לא אנרכיה. לא קץ הדמוקרטיה. לא מדינת הלכה. רק בקשה פיאודלית עתיקה, הייתי אומר אפילו מנומסת, של צמית. כשאתם מדברים אלינו עם המילים החגיגיות והגדולות - חוק, שוויון, כבוד, חופש ביטוי, הליך הוגן, כן? פשוט תקרצו.