פירוז והרכבה
"אף אחד לא הופתע", אומר פקיד בכיר בממשל. לא, הוא לא מדבר על איראן - אלא על עזה.
חצי שנה מאז הסתיימה המלחמה שם, ושבועות ארוכים לאחר שחלף "התאריך האחרון" שבו חמאס היה אמור להתפרק מנשקו, האמריקנים, ישראל ומועצת השלום מבינים שאין יותר למה לחכות. היה להם די ברור שנגיע לרגע הזה. אבל כבר קרו דברים שלא ייאמנו בחזית עזה, ולכן הם המתינו. כעת מוסכם עליהם שצריך להחליט מה עושים.
ביום שלישי נתניהו נועד לישיבה ראשונה עם מנכ"ל מועצת השלום, ניקולאי מלאדנוב, ובכירי הממשל האמריקני. "החדשות הטובות הן שכולם הסכימו על המטרות", אומר הבכיר האמריקני על תוכן הדיון. כלומר, צריך להתקדם על פי סעיפי תוכנית 20 הנקודות, לפרק את חמאס ולמסור את עזה ל"ממשלת המעבר הפלסטינית", שבישראל מכובסת בשם "ועדת הטכנוקרטים". איך עושים את זה? שאלה טובה.
כשהסתיימה הישיבה אצל נתניהו, הצוותים המקצועיים נכנסו לסדרת התייעצויות ראשונה. למחרת התכנסו שוב. אין שורה תחתונה. למעשה, נראה שרק עכשיו מתחילים לחשוב מה ואיך לעשות.
"יש מדינות חדשות שהביעו לאחרונה נכונות להצטרף לכוח הייצוב הבינלאומי", מגלה הבכיר האמריקני. עם זאת, ה־ISF, כפי שהוא נקרא באנגלית, לא אמור להיות זה שיילחם בחמאס. אם כך, כיצד תיעשה העבודה השחורה? "יש רעיונות מחוץ לקופסה ולא הורדנו שום דבר מהשולחן", משיב הבכיר.
הוא הכחיש את הדיווחים על סגירת המפקדה הבינלאומית בקריית גת, אבל הבהיר שייערכו בה התאמות. "עד עכשיו תפקידה היה להזרים את הסיוע לעזה ולפקח על שמירת הפסקת האש. עכשיו המשימות שלה ישתנו".
כל זה לא יקרה מהר מדי. טראמפ וג'יי.די ואנס, שבתחילה עקבו אחרי כל פיפס בעזה, לא מתעניינים. גם נתניהו - זה הרושם, לפחות - עסוק בצרות אחרות. כל זה עדיין רחוק מאוד מ"הניצחון המוחלט" ומה"דה־חמאסיזציה" שהובטחו לנו.
אפשר להתנחם בכך שבכירי חמאס נזרקו מקטאר ולא יחזרו אליה כל כך מהר. הם מטיילים בין קהיר לאיסטנבול, בלי יכולת להתמקם או לשקם את המפקדות שלהם בחו"ל. זה לא קרה משום שקטאר מסתייגת פתאום מהטרור נגד ישראל, אלא משום שחמאס לא תמך בה בעת שספגה טילים מאיראן. לפחות יש תוצאה חיובית אחת למבצע "זעם אפי".
אל תוך החזית הנשכחת
הציבור הישראלי כמעט לא מכיר אותו, אך עבור התקשורת הזרה בארץ הוא היה הפנים של המדינה. במשך יותר משנתיים כיהן סגן־אלוף נדב שושני כראש ענף תקשורת בינלאומית ביחידת דובר צה"ל. כלומר, הוא היה זה שתפקידו לשכנע את הגויים שם בחוץ בצדקת דרכנו. משימה לא פשוטה, בלשון המעטה, כשכל העולם נגדנו.
"ברמה הצבאית, ברוך השם, אנחנו גוליית. היה קשה לדמיין את זה אחרי 7 באוקטובר, אבל אנחנו הכוח החזק ביותר במזרח התיכון. אך בעולמות התקשורת והרשתות החברתיות, אנחנו עומדים מול ענק. יחסי הכוחות אפילו לא קרובים. כמות האנשים, הכסף והחשבונות שיוצאים נגד ישראל - אנחנו אפילו לא קרובים להתחרות. המערכה קשה. יש הרבה דברים שבלמנו, אבל נכון שהתמונה היא הגרועה ביותר זה שנים רבות, ואולי בכלל. ועדיין, זו לא סיבה להגיד 'בוא נתייאש', אלא בדיוק להפך - נשנס מותניים. נקום עם רבאק ונילחם עוד יותר. וזה מה שאני אומר לאנשים שלי בכל בוקר" - כך אומר שושני ל"ישראל השבוע" בראיון לרגל סיום התפקיד.
ב־6 באוקטובר, כמשוחרר טרי משנים רבות של שירות קבע, הוא בדיוק פתח את העסק הפרטי שלו. ב־7 באוקטובר דניאל הגרי קרא לו לעזור. כמה חודשים לאחר מכן, הוא ביקש ממנו לקחת על עצמו את ענף התקשורת הבינלאומית.
"בעוד שנה זה ייגמר", דו"צ הקודם שידל אותו. "אתה יודע שזה יימשך הרבה יותר", השיב שושני, ובכל זאת ענה בחיוב. מבחינתו זו הציונות שלו. "החברים שלי קפצו לעוטף להילחם, לי אין פרופיל קרבי", הוא חצי מתנצל.
כמי שעמד שנים רבות מול התקשורת העולמית, שושני ידע בדיוק לאן הוא נכנס, מה מצפה לו, ומה יהיו המחירים האישיים. בשנתיים האלה הוא ועשרות אנשיו - רובם חיילים בודדים שעלו מחו"ל מטעמים ציוניים - התראיינו אלפי פעמים בשמונה שפות, השיבו לעשרות אלפי שאילתות והעלו ברשתות תכנים שזכו למאות מיליוני צפיות.
שושני עצמו תדרך מדי יום את עשרות הכתבים הזרים הנמצאים בארץ. היו תקופות שבהן מספרם הגיע למאות רבות.
גורמים מקצועיים אומרים שלובשי מדים לא צריכים להיות הפנים של ישראל בחוץ, כי זה מחזק את הרושם של מדינה לוחמנית. מה דעתך?
"אני חושב שמטבע הדברים, מלחמות צריכות להיות מדובררות על ידי לובשי מדים. אתה רואה, למשל, שבארה"ב גנרל קופר ואדמירל קיין עושים את זה. אבל מעבר לכך, אנחנו מדינה מסודרת. בכל מקום שבו גוף מדיני יאמר שהוא מוביל, אני אלך אחורה. והיו מקרים כאלה. קרה שנקבע לי ראיון בכלי תקשורת מסוים, אבל גורם מדיני ביקש להיות זה שמדבר. מייד ביטלתי, ונתתי את הבמה לגורם האזרחי. במשטים לעזה צה"ל תפעל את האירועים, אבל משרד החוץ עמד בפרונט התקשורתי. ככה שאם יבואו גופים אחרים, אנחנו נדע לקחת צעד אחורה. אבל בכל מקרה, השאלה אם מאמינים יותר לאנשי צבא או לאזרחים משתנה בין המדינות. יש כאלה שבהן מאמינים יותר לגורמי צבא. סקרים גם הראו שיש יותר אמון בהם מאשר בפוליטיקאים".
ביקורת נוספת ששמעתי לאורך השנים היא אי־שיתוף של הגורמים האזרחיים במידע. למשל, לגבי אונר"א, וגם במקרים נוספים, הטענה של גורמי ההסברה האזרחיים היתה "לצבא יש מידע אבל הוא שומר אותו לעצמו".
"קודם כל, בנוגע לאונר"א, אני אישית כדובר אמ"ן העברתי מידע לשגריר ישראל באו"ם, וזה דבר שקרה המון פעמים. כתפיסה וכמדיניות, מעולם לא ראיתי שמישהו לא שחרר חומר כי לא רוצים לתת לגופים האזרחיים. מעולם לא ראיתי שמנעו חומרים מהדרג המדיני. בדיוק להפך - זכורים לי מקרים שמפקדים דפקו על השולחנות ודרשו למצוא חומר ולתת אותו לגורמים האזרחיים. אני עצמי עשיתי הכל כדי לתת מידע".
דיברנו על כך שבמערכה על התודעה, ישראל היא גמד מול ענק. בכל זאת, האם יש צעד אחד שהיית נוקט כדי לשפר את מצבנו?
"הדבר הכי חשוב הוא לדבר בקול אחד ואחיד. הרבה פעמים ישראל עשתה את זה נכון. על כל תקלה שכן התרחשה היו 19 מקרים אחרים שמנענו. אבל הרבה פעמים יש מי שאומר דבר לא נכון. זה קורה בכל הגופים ובכל הדרגים, כולל חיילים בשטח - כמו במקרה של הפסל של ישו בדרום לבנון. לפעמים אנשים אומרים משהו בעברית, ולא מביאים בחשבון שזה יתורגם ויציג אותנו כבריון השכונתי".
עדיין במדים, שושני לא רוצה ולא יכול לתקוף נבחרי ציבור. אבל ברור שכוונתו לפוליטיקאים, שבאמירה או במעשה פזיז אחד מורידים לתהום מאמצים של שנים. למשל, עוגת המוות של איילה בן גביר, או האמירות של בוגי יעלון ויאיר גולן שטפלו על ישראל "טיהור אתני" ו"הרג תינוקות". הם, כמוה, מבאישים שם בחוץ את שמה של ישראל. את הריח הרע שהם מפיצים גם אלף שושנים לא יצליחו להפיג.
ברייקינג באד
אם כבר מדברים על תקשורת בינלאומית, ביום רביעי נפטר בשיבה טובה טד טרנר. כמייסד רשת החדשות CNN, טרנר הפך את העולם ל"כפר גלובלי", כפי שניבא שיקרה חוקר התקשורת מרשל מקלוהן עוד ב־1959. הערוץ שלו היה הראשון ששידר חדשות 24 שעות ביממה, מכל העולם, בקצב שנחשב אז מהיר. CNN החדירה לעולמנו את המושג "ברייקינג ניוז", וכפועל יוצא - את ההתמכרות לחדשות, את הלחץ הנפשי ואת שאר הרעות החולות שהיא מביאה איתה.
אנחנו, הישראלים, הפכנו את זה למחלה לאומית. כי לאמריקנים יש CNN אחד, ואילו בארצנו הקטנטונת פועלות חמש תחנות שמשדרות חדשות רוב שעות היממה. זה קשור כנראה גם לגניוס היהודי, שמיוצג בשיעורים גבוהים מאוד ברשת האמריקנית.
מה שבטוח, המגפה הזו לא מיטיבה עם אף אחד. חוץ מאשר מיליארד שקלים על התאגיד והפסדים של מאות מיליונים לערוצים האחרים, התחרות הפרועה רק מלחיצה, מרדדת, מרוקנת מתוכן את המושג "עיתונות", ולכן מזמן הורידה לתהום את האמון בתקשורת. ומובן שהיא גם מקצינה את השיח הפוליטי.
CNN נחלשה בשנים האחרונות ועברה קיצוצים קשים. אצלנו, כל עוד הציבור מצביע דרך השלט - אין דרך להחזיר את השפיות.
