החדשה החשובה העיקרית השבוע מבחינת נתניהו לא היתה האיחוד באופוזיציה, אלא הודעת הנשיא, באמצעות ניו יורק טיימס, על דחיית החנינה. נפלה אי הבנה מסוימת. באנגלית לדחות זה גם postpone וגם reject. הנשיא הרצוג, לא אדם שממהר להכרעות חותכות, התכוון למובן הראשון.
כמו שנכתב כאן, עבור הרצוג חלון הזמן המשמעותי ייפתח לאחר הבחירות, לעסקה כוללת. שר משפטים לשעבר אמר פעם שמאוד קשה למנות שופט אחד לבית המשפט העליון, אבל ארבעה – קל יותר. באופן פרדוקסלי, ככל שיותר מונח על הכף, קל יותר להשביע את רצון הצדדים. הרצוג נוהג באופן דומה. הוא מניח שלפשר בנושא המשפט בין היועמ"שית, ראש האופוזיציה בפועל, ובין נתניהו, יהיה כמעט בלתי אפשרי. אבל אם יוכנס לקדירה גם נושא הרכבת הממשלה וגם פשרה בנושאים המשפטיים, אולי ייצא בכל זאת תבשיל.
הסיכונים בהמתנה אדירים, לכל הצדדים. קודם כל לנשיא. טראמפ אמנם לא גידף אותו כבר כשבועיים, בכל זאת קצת עסוק, אבל לא ברור אם לאורך זמן ימשיך להסתפק בטקסטים בלבד. ועבור נתניהו ודאי שעדיפה הייתה הכרעה עכשיו. בעוד כמה חודשים הוא עלול להתפרק מכל הנכסים שמפרידים בינו לבין נאשם רגיל. הרי בקשת החנינה נשענת על הצורך שלו להתרכז כראש ממשלה בעניינים ביטחוניים ומדיניים גורליים. ואם יהיה ראש האופוזיציה?
יש מי שמנסים לשכנע את הרצוג לקחת את הזמן בכל מקרה. אם נתניהו ייבחר, ייקל עליו לקבל חנינה. ואם לא ייבחר, נתניהו יעזוב את הפוליטיקה. אולי, אבל זה גם מה שחשבו כולם ב-2021, כשנתניהו הפסיד לבנט. והנה, אנחנו עדיין כאן וסופו של המשפט עדיין לא נראה באופק.
ובעיקר, הנשיא עומד לחוות, על פי רוב הסקרים, מבחן ריסוק נוסף. אם אף מועמד לא יקבל שישים ואחת המלצות שיש בהן ממש (עם כל הכבוד למשחק, אין שום משקל להמלצה של סיעה כמו חד"ש-תע"ל שלא תשתתף בקואליציה), הוא יצטרך לקבל, ממש כמו בחנינה, החלטה חותכת בתנאים בלתי אופטימליים. האם לפעמים, רק לפעמים, הוא בכל זאת חושב שלא היה כל כך נורא אם מרים פרץ היתה מנצחת?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו