בנט מנופף באמירה הזו שוב ושוב – אבל מרמה בעיקר את עצמו

נפתלי בנט חזר השבוע על אמירתובדבר 80 האחוזים בציבור, המסכימים על 80 אחוזים מן הנושאים. הוא עשה זאת, כמובן, כדי להסביר אתהחבירה שלו(כאיש הימין העמוק, שהפך - לפי עדותו – עוד יותר ימני בעקבות 7 באוקטובר) ליאיר לפיד שטרח, כראש ממשלה, להופיע בפני עצרת האו"ם ותמך בכל מאודו בפתרון שתי המדינות.

כן. יש הרבה מן המשותף. ממש כמו שמבחינה גנטית אנחנו כמעט זהים לגורילות, ואף על פי כן איננו שואלים ספרים באותן ספריות. כל השאלה היא איפה נמצא האחוז המבדיל בינינו. זה נכון שיש לנו 23 זוגות כרומוזומים, ולגורילות יש 24, אבל ההבדל ה"קטן" הזה הוא כל ההבדל כולו. אין שום משמעות לאמרתו של בנט, משום שההבדלים הגדולים בחברה הישראלית מצויים דוקא ב-20% הנושאים שבמחלוקת. מאז 1967, הנושא המרכזי שעל סדר יומנו הוא עתיד יחסינו עם הפלסטינים. גבולות שביתת הנשק שנקבעו ב-1949 הבטיחו לישראל רוב יהודי יציב במדינה דמוקרטית. הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים יצר בעיה דמוגרפית: התקרבות הרגע שבו מיעוט יהודי ישלוט ברוב ערבי ממערב לירדן.

לא לכך התכוון הרצל כשפרסם את "מדינת היהודים" שלו. לא לכך התכוונה החלטת האו"ם 181, שהובילה להקמת המדינה בתוך חצי שנה. הנוף הפוליטי בישראל בדור הזה עוצב על פי ההצעות השונות לפתרון הבעיה הפלסטינית שהחריפה והלכהבחמישים ותשע השנים האחרונות. כיום אנחנו כפסע משוויון מדויק בין שני העמים, תחת שלטון ישראלי ישיר או עקיף. מי שחשב שהבעיה הזו איננה העיקר וניסה לעקוף אותה בדרכים כאלו או אחרות, חייב להבין כיום כי נעשה עוול נורא לדור הבא, אם נוריש לו מצב של מיעוט השולט ברוב. זה לא מוסרי, לא יהודי, ולא יוכל להתקיים לאורך ימים.

המערכת הפוליטית חלוקה בשאלת פתרון הבעיה, ועם כל הכבוד, זה לא עניין של בעד או נגד שיבוט, או אפילו היכן להקים את נמל התעופה הבא. אלה הם חיינו. מי שמספר לנו שאפשר להניח לנושא מפני שיש לנו מכנה משותף רחב בנושאים אחרים, מרמה את עצמו ומבקש לרמות אותנו. מפלגה שתרוץ לבחירות, ואשר כל מה שיהיה לה לומר לנו הוא כי זה איננו הזמן לעסוק בשאלה הפלסטינית, לא תהיה ראויה לאמון הבוחר. מפלגה המתיימרת להיות מפלגת שלטון חייבת לנצל את החודשים הקרובים כדי לעצב את מדיניותה בנושא זה, ולא להידמות לאותו ילד העוצם את עיניו, והסבור כי כך אין רואים אותו.

רובה להחלפת שלטון

רבי חנינא, במסכת אבות, הקדים את תומאס הובס, כאשר קבע כי "אלמלא מוראה של מלכות – איש את רעהו חיים בלעו". אנחנו זקוקים לשלטון כדי למנוע תוהו ובוהו, אבל מתקשים לקבוע כיצד מסיימים את כהונת העומד בראש. במשטר מונרכי עובר השלטון מאב לבן, והעם צריך הרבה מזל כדי לא ליפול בידיו של מי שכלל אינו מתאים לתפקיד. במשטרים צבאיים נוטל לעצמו המפקד הצבאי את השלטון ומחזיק בו, בדרך כלל, ככל שהדבר ביכולתו. אחד מן המאפיינים החשובים ביותר של הדמוקרטיה, הוא שהציבור הרחב בוחר, לעיתים מזומנות, את מנהיגיו בקלפי. מי שאינו נבחר מקבל עליו את הדין, גם אם אינו מאושר מתבוסתו, מאחל הצלחה למחליפו, נפגש איתו כדי להעביר לו את הנושאים שעל סדר היום ונפרד ממנו בלחיצת יד.

הניסיונות הבלתי פוסקים להרוג מנהיגים שנבחרו בבחירות דמוקרטיות, לא פסחו עלינו, וגם לא על מדינות דמוקרטיות אחרות (כמו שוודיה, למשל). השבוע זה קרה בוושינגטון, ולשמחתנו – ללא נפגעים. האנושות טרם מצאה משטר ראוי יותר מן הדמוקרטיה, אך עצוב לראות, פעם אחר פעם, עד כמה היא שברירית.