ביוני 2025, כאשר מטוסי חיל האוויר הישראלי המריאו אל משימת התקיפה של אתרי הגרעין האיראני, הרצל מקוב שמע את פעמי ההיסטוריה והבין טוב מאחרים את המשמעות. סיפור חייו שילב באופן מופלא מרכיבים רבים, שצירופם הוליד את המערכה להשמדת האיום הגרעיני מצד משטר הטרור של האייתוללות.
תחילה, כקצין חיל האוויר בשנות ה־70 וה־80, מקוב נטל חלק במבצע אופרה, להשמדת הכור העיראקי. שנים אחר כך זכה לסגור מעגל: להקים ולנהל מרכז מורשת לזכרו של מנחם בגין, המנהיג ששלח אותו למבצע, אחרי שהגה את התפיסה שלפיה ישראל לא תאפשר לאויבי המדינה היהודית לפתח את אופציית האטום. ואם בהנחלת מורשת עסקינן, הרי שהמערכה רבת השנים של בנימין נתניהו למניעת הצטיידותה של איראן בנשק גרעיני, ששיאה במבצע עם כלביא ובמבצע שאגת הארי, מוכיחה כי דוקטרינת בגין הוטמעה היטב, ואף שוכללה.
הרמטכ״ל: “מטוסי חיל האוויר מוכנים לתקיפה מיידית – גם באיראן” // דובר צה"ל
"מה שמכונה כיום דוקטרינת בגין מורכבת משתי קביעות", אומר הרצל מקוב. "האחת: כשאויב של העם היהודי מכריז שהוא מתכוון להשמיד או אפילו לפגוע בנו - האמן לו, ועשה כל שביכולתך כדי למנוע זאת. השנייה: לא נאפשר לאויב של העם היהודי להצטייד בנשק להשמדה המונית. ואכן, כאשר בגין הגיע לשלטון, למד על הפעילות הגרעינית בעיראק ושמע את הצהרותיו של סדאם חוסיין על כוונתו להשמיד את תל אביב, הוא פתח בתהליך של קבלת החלטה בממשלה - אגב תהליך סדור ויסודי שראוי שיילמד בקורסים לקבלת החלטות - והוביל להחלטה בקונצנזוס להשמיד את הכור הגרעיני בעיראק".
ההחלטה, כידוע, הובילה לביצוע מבריק על ידי צה"ל בפיקודו של האלוף דוד עברי, מהמפקדים הדגולים של חיל האוויר. גם מקוב השתתף במבצע, אם כי, בדרכו המצטנעת, הוא מגדיר את חלקו כ"פסיבי".
"במהלך המבצע היה מתח רב כי כולנו ידענו מה מוטל על הכף, עד שנשמע בקשר הקוד 'צ'רלי', שפירושו 'המטרה הושמדה, שלום לכוחותינו'", נזכר מקוב. "כל המשתתפים חשו את המשקל הכבד הנח על כתפיהם ואת המשמעות ההיסטורית של התקיפה בפרט לביטחון ישראל ובכלל לעולם, כי היתה זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה הותקף מתקן גרעיני".
דוקטרינת בגין הפכה לאחד מיסודות תפיסת הביטחון של ישראל, וראשי הממשלה שבאו אחריו היו מחויבים אליה, משוכנע מקוב - ומזכיר את הפעולה להשמדת הכור הגרעיני בסוריה בשנת 2007, וכמובן את הפעולות נגד פיתוח הגרעין באיראן. ואם בגין הפעיל את הדוקטרינה שלו בניגוד לעמדה האמריקנית דאז, נתניהו רתם למערכה את ארה"ב. "אין עוררין שמבצע שאגת הארי הוא אירוע היסטורי - בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל אנחנו לוחמים כתף אל כתף עם כוחות אמריקניים במשימה משותפת. שיתוף הפעולה עם המעצמה הגדולה בעולם הוא הישג אסטרטגי של ראש הממשלה נתניהו שהצליח לרתום את הסנטימנט וראיית העולם של הנשיא טראמפ באופן חסר תקדים. את ההישג הזה צריך לראות גם על הרקע ההיסטורי שבו ארה"ב היתה עד כה הכוח המרסן והמונע פעילות ישראלית, גם כשהפעילות היתה חיונית להבנתנו".
"מבצע שאגת הארי הוא אירוע היסטורי. שיתוף הפעולה עם המעצמה הגדולה בעולם הוא הישג אסטרטגי של נתניהו שהצליח לרתום את הסנטימנט של טראמפ באופן חסר תקדים"
למלצר לבגין
מקוב (70) נולד בנחלת ז'בוטינסקי, המושב הראשון של תנועת בית"ר, ומקום שבו מנחם בגין היה בן בית. לכן מגיל צעיר מאוד דמותו של המנהיג הנערץ היתה חלק מנוף ילדותו של הרצי הנער. "המפגש ה'אינטימי' הראשון איתו היה בהיותי בן 15, כאשר שימשתי כמלצר שהופקד על שולחנו של בגין באירוע בר־מצווה. אני זוכר איש חם ולבבי, עם כריזמה שופעת. לא היתה פנייה או בעיה שהיתה קטנה מכדי שהוא, האיש הגדול, יטפל בה אישית".
מה היו התכונות החזקות ביותר שלו כמנהיג?
"אומרים שכריזמה היא מתת האל - מנחם בגין בורך בה בנדיבות. הוא החזיק בתפקידי הנהגה מגיל צעיר מאוד והיה מתורגל בעמידה בראש, כמספר אחת, כך שאחריות ויכולת לקבל החלטות היו מבחינתו שרירים מתורגלים. גם דוקטרינת בגין נובעת מהשקפתו הכללית ומאופי המנהיגות שלו. בגין היה יהודי גאה. הוא לא חשב שאנחנו צריכים להתנצל על קיומנו ולהוריד ראש בפני האויבים. הוא ידע שהעולם אשר בו אנו חיים מכבד עוצמה וכוח ולא ייצא להגנת מדינת היהודים, כך שאנחנו לעצמנו. באופיו בגין היה יוזם ופרו־אקטיבי, הוא לא חיכה לאירועים, האמין בעיצוב המציאות ולא בניהולה, ונהג להציב מטרות שאפתניות, גם כשהן נראו לא מציאותיות. לצד זאת אפיינה אותו צניעות. מזכירים הרבה את צניעותו החומרית, אבל היה גם ממד של צניעות אינטלקטואלית־רוחנית. הוא תמיד התייחס אל עצמו כאל תלמיד של זאב ז'בוטינסקי, וכאל יהודי פשוט. מאפיין נוסף של מנהיגותו הוא הדבקות בערכים. המניע לפעילותו הציבורית היתה מערכת הערכים שאותה ינק בבית הוריו ותורת בית"ר, שהבסיס לה הוא מחויבות לנצח ישראל. אי אפשר שלא להזכיר את היושר והיושרה שלו. כחצי מאה של קריירה ציבורית - ואין איש שיכול לומר שבגין שיקר לו, עבד עליו או עשה טריק כזה או אחר".
לצד כל אלה היו גם חולשות?
"הייתי אומר שהיתה בו נאיביות מסוימת. למרות שהיה עסקן ציבור עשרות שנים (אגב, הוא אמר שעסקנות היא מקצוע נשגב, שכן אתה יכול לסייע ולשרת את בני האדם), אחד שראה והבין את כל נפתולי הפוליטיקה, הוא לא ממש הצליח להפנים שיש כאלה שלא אומרים אמת, או לא מתכוונים למה שהם אומרים ואומרים את מה שהם לא מתכוונים, כפי שהעיד פעם שמחה ארליך ז"ל על פוליטיקאים".
"לצד הצניעות והכריזמה היתה בבגין נאיביות מסוימת. למרות שהוא היה איש ציבור עשרות שנים, למרות שראה והבין את כל נפתולי הפוליטיקה, הוא לא הצליח להפנים את העובדה שיש כאלה שלא אומרים אמת"
נַפָּח ושמו ציון
רצה הגורל, ודווקא עם בגין לא זכית לעבוד, אבל נבחרת לשמש כמנהל לשכתו של יורשו בתפקיד ראש הממשלה.
"העבודה עם יצחק שמיר היתה אחת החוויות המכוננות בחיי. אם חיל האוויר היה 'התואר הראשון' שלי בבית הספר לחיים, בלשכת ראש הממשלה עשיתי דוקטורט. זה הצומת שכל עניין משמעותי במדינה עובר דרכו, אך גם הרבה רעש ועניינים לא משמעותיים מתרכזים אליו, ולכן הצורך הראשון הוא לסנן ולברור מה עיקר ומה טפל, כי הרי המשאב היקר ביותר הוא הזמן של ראש הממשלה. הזכות הגדולה היתה לעמוד לצד שמיר, לסייע בידו ולקבל השראה. בעיניי יצחק שמיר הוא המודל של החלוץ, ההגשמה של רעיון השירות. אין לו אגו, אין לו שאיפות אישיות, הכל מוכוון לשירות האומה, או כפי שניסח זאת זאב ז'בוטינסקי: 'ביום שירות אני כמוט נחושת, כגוש ברזל בידי נפח ושמו ציון. חרשני כרצונך: מגל, גלגל חרושת, או חרב ופיגיון'. כל חייו הוא מילא את התפקיד הזה.
מה היה מיוחד באופיו של יצחק שמיר?
"היתה לו יכולת לאבחן אנשים במבט. היום יש אנשים שעושים קריירה מחוש 'רנטגן' שכזה. שמיר השתמש בזאת לגיוס אנשים ולהפעלתם. דוגמה אחת היא אולי בדרך שבה בחר אותי לתפקיד ראש הלשכה. הוזמנתי לראיון אצל ראש הממשלה ביום שישי בצהריים. "מה העניין?", שאלתי את יוסי אחימאיר, ראש הלשכה שקדם לי. 'היו עשרה מועמדים, הצוות עשה ניפוי ראשוני ושני מועמדים עולים לראיון אצל ראש הממשלה', השיב. בדקתי לגבי המועמד הנוסף, וראיתי כי על פניו נתוניו מתאימים יותר לתפקיד. הגעתי ללשכת ראש הממשלה והוכנסתי לחדרו. 'ראש הממשלה, אתה מכיר את הרצי מקוב', אני שומע את יוסי מציג אותי. 'לא', אומר שמיר שיושב מאחורי עיתון פתוח המסתיר את פניו, 'אני לא מכיר אותו, הכרתי את אבא שלו בקן בית"ר'. אני הרי יודע שהוא מכיר אותי, ואומר לעצמי שהוא מנמיך ציפיות. שמיר סוגר את העיתון ושואל 'מה אתה יודע לעשות?'. איך עונים לשאלה הזאת? עניתי שיש הרבה דברים שאני חושב שאני יודע לעשות, אבל בוודאות אני יודע לעשות דבר אחד: 'בנות. יש לי ארבע בנות'. שמיר מחייך, שואל עוד שאלה, ואז שאלה נוספת: 'תגיד, למה יש לך זקן? בארץ יש זקנים למי שדתי או למי שבוהמיין, מה אתה?'. 'אני קצת מזה וקצת מזה', עניתי, ובזה הראיון הסתיים. יצאתי ואמרתי לעצמי שכנראה שמיר כבר החליט ללכת על המועמד השני. אלא שביום ראשון בבוקר הודיעו לי שהתפקיד שלי".
האם אתה מסכים ששמיר הוא ראש הממשלה שאינו מוערך מספיק על ידי הציבור?
"חולשה אחת של שמיר כראש ממשלה היתה יחסו ליחסי ציבור. הוא פשוט לא החשיב את התחום הזה, לא עסק בזה כמעט ולא העסיק את סביבתו. העיסוק בקידום עצמי והעמדת עצמו במרכז היו זרים לכל ישותו ולכל אורח החיים שאותו אימץ. זה כמובן פגע בו במהלך כהונתו וגם מעיב על האופן שבו הוא נתפס בידי הציבור. לעניות דעתי, יש שני ראשי ממשלה אשר השאירו לבא אחריהם מדינה במצב מצוין, אך לא זוכים לקרדיט על כך - לוי אשכול ויצחק שמיר. כל אחד מהם היה מעשי מאוד והגיע לתפקיד אחרי כהונה של ראש ממשלה מכונן וכריזמטי. מן הסתם, גם זה משפיע על תפישת מורשתם".
למקוב הזדמן להכיר מקרוב עוד ראש ממשלה, אחרי שנקרא על ידי בנימין נתניהו לנהל את החוג לתנ"ך בבית ראש הממשלה. חוג התנ"ך בבית ראש הממשלה נוסד בידי דוד בן־גוריון, אשר היה לו יחס מיוחד לספר הספרים. את החוג חידש מנחם בגין, אבל אחריו הנוהג ללמוד תנ"ך במשכנם של מנהיגי ישראל פסק.
"לאחר פטירתו של שמואל בן ארצי, אביה של רעיית ראש הממשלה שרה נתניהו, שהיה תלמיד חכם ואיש שהתהלך בתנ"ך ועם התנ"ך, עלה הרעיון לחדש את החוג בבית ראש הממשלה ולהקדישו לזכרו", מסביר מקוב. "לוח הזמנים של ראש הממשלה בימינו הוא מטורף לחלוטין, ועל אף זאת ראש הממשלה השתתף בכל מפגש במשך כמה שעות. כאשר ניסיתי לסיים את המפגש בהתאם לזמן שהוקצב, נתניהו דרש להמשיך. ראית שהוא ממש נהנה מחוויית הלימוד והעיון. הוא לא היה פסיבי - הוא חידש, העיר והאיר. ראיתי בו ממש התרוממות רוח. יש לנו ראש ממשלה שאוהב את התנ"ך בפרט, וטקסטים וספרים בכלל. הוא יודע לגשת לטקסט, לנתח אותו בהקשר היסטורי, ספרותי ופילולוגי. לצערנו, בקדנציה הנוכחית לא חזרנו ללמוד, כנראה בגלל אילוצי זמן ובגלל השיפוצים הנמשכים בבית ראש הממשלה".
אחדות המעשה
ב־1998 נבחר מקוב לעמוד בראש מרכז למורשת מנחם בגין, שהיה רק בגדר רעיון. עד אז הספיק לשרת כראש ההנהגה של תנועת בית"ר ולהביא אותה לנקודת השיא. עם זאת, האתגר של הקמת מוסד ייחודי לזכרו של בגין היה לא פשוט. "כאשר יצאנו לדרך, קבענו שאנחנו רואים את מורשת מנחם בגין באופן הרחב ביותר שלה, ומציבים מטרת־על של הנכחת ההשקפה הלאומית־ליברלית בשיח הישראלי", מבהיר מקוב. "למען האמת, לא הערכתי את עוצמת הקשיים ועד כמה גדולה ההתנגדות וההדרה לסיפור שלנו באקדמיה, במערכת החינוך, בתקשורת ובמערך החינוך של צה"ל. החדירה אל כל אחד מהמערכים האלה היתה קשה יותר אפילו מן האתגר של חיבור הדור הצעיר לעבר".
על אף הקשיים, המרכז למורשת בגין הפך תחת ניצוחו של מקוב למוסד מוביל בישראל. הוא מתעקש לציין שיש לייחס את ההצלחה קודם כל למושא ההנצחה, מנחם בגין, שזוכה לאהבה ולגעגועים של ציבור גדול, אבל אין ספק שגם למקוב עצמו יש מניות רבות בעיצוב המורשת ובהפיכתה לרלוונטית לימינו.
כעת, עם פרישתו לגמלאות, מקוב מבקש לשנן את קריאתו של מנחם בגין: "מלחמת אחים - לעולם לא" - ולא לתת למחלוקת לפגוע באחדות המעשה.
"השיח הפנים־ישראלי אופיין תמיד במחלוקות עמוקות ובוויכוחים קשים וגלש לא פעם לאלימות", הוא מזכיר לכולנו. "מנהיגי התנועה הלאומית ז'בוטינסקי, בגין ושמיר ותלמידיהם היו יעד להסתה וגידופים, וגם לאלימות. השמאל אמנם טען שהאלימות מאפיינת את הימין, אבל זה נובע בעיקר מזיכרון קצר ומפיתוח סטנדרט כפול. בדור שקדם לנו אנשי הימין היו בבחינת נעלבים שאינם עולבים. מה שהשתנה הוא שיש בקרב הימנים החדשים כאלה שאימצו את הלשון הגסה ואת הפגיעה האישית שאפיינו את השמאל. הם לא מוכנים להבליג וגילו את יתרונות ההסתה. מובן שכשאנשי שמאל משתמשים באותם ביטויים חל עליהם עקרון חופש הביטוי, וכאשר הם נוקטים פעילות אלימה, זוהי הפרעה לציבור הנדרשת למחאה אפקטיבית. על כל הצדדים להרגיע ולהחיל על עצמם את הכללים שהם מצפים מיריביהם. על מנהיגי הציבור, כל אחד במחנהו, להסתייג מדברי הסתה ומפעולות אלימות".
"השיח הפנים־ישראלי אופיין תמיד במחלוקות עמוקות ובוויכוחים קשים וגלש לא פעם לאלימות", הוא מזכיר לכולנו. "מנהיגי התנועה הלאומית ז'בוטינסקי, בגין ושמיר ותלמידיהם היו יעד להסתה וגידופים, וגם לאלימות. השמאל אמנם טען שהאלימות מאפיינת את הימין, אבל זה נובע בעיקר מזיכרון קצר ומפיתוח סטנדרט כפול. בדור שקדם לנו אנשי הימין היו בבחינת נעלבים שאינם עולבים. מה שהשתנה הוא שיש בקרב הימנים החדשים כאלה שאימצו את הלשון הגסה ואת הפגיעה האישית שאפיינו את השמאל. הם לא מוכנים להבליג וגילו את יתרונות ההסתה. מובן שכשאנשי שמאל משתמשים באותם ביטויים חל עליהם עקרון חופש הביטוי, וכאשר הם נוקטים פעילות אלימה, זוהי הפרעה לציבור הנדרשת למחאה אפקטיבית. על כל הצדדים להרגיע ולהחיל על עצמם את הכללים שהם מצפים מיריביהם. על מנהיגי הציבור, כל אחד במחנהו, להסתייג מדברי הסתה ומפעולות אלימות".
