בשנת 900 לפנה"ס בערך, אסא מלך יהודה הזמין את מלך ארם להיפטר מבעשא מלך ישראל. אסא קיבל את מבוקשו, וקיבל גם בונוס של דור שלם של מלחמות מצפון, נביא אחד בכלא ומחלה קשה ברגליים. בשנת 1519 הצטרפו הטלקסקלנים לקורטז הספרדי כדי להיפטר מהאצטקים שנואי נפשם, ומאז דרום אמריקה מדברת ספרדית. בשנת 1655 הזמינו אצילים פולנים, השלכטה (איזה שם מדהים), את שבדיה להיפטר מהמלך שלהם עצמם. אז גוסטב בא עם הצבא. התוצאה? "המבול" - ככה קוראים לזה עד היום בפולין. שליש מהאוכלוסייה נהרג, ורשה נשרפה עד היסוד, וזה נגמר בחלוקת פולין וב־123 שנה בלי מדינה. הצורך להיגאל בידי מישהו גדול יותר הוא כנראה קבוע אנתרופולוגי, ומה שמשתנה מדור לדור הוא רק צורת התחינה.
והנה - הגענו לעצומה הדיגיטלית שפתח פרופ' משה כהן־אליה לנשיא טראמפ, ובעקבותיה סערת ערוץ 14. אני מכיר את משה כהן־אליה, מעריך אותו, מחבב אותו ומסכים איתו בהרבה נושאים. ולפני שניכנס ללוז העניין ולמחלוקת המהותית - שיהיה ברור: אני חושב שיש למשה מקום בערוץ 14, ואני חושב שהפרידה הכפויה היא טעות.
ועכשיו לביזנס. תקופה ארוכה עקבתי אחר קמפיין העצומה של פרופ' כהן־אליה, מתוך סימפתיה והבנה. אומר זאת כך: אני מרגיש בבטן את התסכול ואת הכעס על התנהלות החונטה המושחתת והרקובה (אני זה שהתחיל לדבר כאן על דיפ־סטייט, אכיפה בררנית זה רשע, וכו' וכו'). אני בהחלט מבין איך אדם רציני, חכם, שבעצמו לא גדל בערוגות הימין הקלאסי, מגיע למסקנה שנגמרו הכלים הלגיטימיים. שאם לא מצליחים בדרכים המקובלות, החוקיות, כי המערכת כל הזמן משנה את גודל השער - אולי צריך לחץ מבחוץ. אולי זה הדבר היחיד שהם מבינים.
אני חושב שיש למשה מקום בערוץ 14, ואני חושב שהפרידה הכפויה היא טעות. אני בהחלט מבין איך אדם רציני, חכם, שבעצמו לא גדל בערוגות הימין הקלאסי, מגיע למסקנה שנגמרו הכלים הלגיטימיים. שאם לא מצליחים בדרכים המקובלות, החוקיות, כי המערכת כל הזמן משנה את גודל השער - אולי צריך לחץ מבחוץ. אולי זה הדבר היחיד שהם מבינים
בעקבות סערת ההשעיה, ד"ר לימור סמימיאן־דרש ויערה זרד כתבו מאמר תמיכה בעצומה. הן כינו את הטיעונים ההיסטוריים נגדה "פסבדו־היסטוריה". זו מחמאה הדורשת בירור. המילה "פסבדו" מניחה שקיימת היסטוריה אמיתית, שמולה הראשונה מזויפת. לא לגמרי ברור לי איזו היסטוריה. האם שריפת ירושלים בידי טיטוס היא פסבדו? האם כניסת פומפיוס לקודש הקודשים היא מדע בדיוני? זה חשבון ארוך, והוא שולם במטבע של בשר ודם, לא בזמן אוויר בפאנלים.
בשנת 63 לפנה"ס, במלחמת האחים בין אריסטובולוס ליוחנן הורקנוס, שני הצדדים פנו לפומפיוס הרומי. הם ביקשו הכרעה. הם קיבלו הכרעה. פומפיוס כבש את ירושלים, נכנס לקודש הקודשים, הרג 12 אלף יהודים ביום אחד ולקח את אריסטובולוס בשבי לרומא. בזה נגמרה העצמאות החשמונאית. רומא שמה על ישראל מלך ממוצא אדומי - דהיינו ערבי - הורדוס. ואחרי הורדוס, נציבים רומאים שעם ישראל בעצמו ביקש כדי להיפטר מהורדוס ומצאצאיו. ואחריהם, המרד הגדול והחורבן. רומא לא קיבלה הזמנה חד־פעמית מהחשמונאים ואמרה "תודה רבה, היה מקסים, נחזור הביתה". רומא באה, רומא ראתה, רומא ניצחה. הזר שהזמנת פנימה כדי לפתור סכסוך משפחתי מכוער נכנס במגפי צבא מלוכלכים בבוץ ודם ומתיישב לך על הכורסה בסלון.
אבל נניח לרגע שההיסטוריה אינה מוכיחה דבר. נניח שאסא, פומפיוס, ורשה וקורטז הם אגדות לפנסיונרים. נותרה בעיה אחת, טכנית לגמרי: נשיא ארה"ב מתחלף בכל ארבע שנים. אם טראמפ יטיל מחר סנקציות על יצחק עמית ועל גלי בהרב־מיארה - באיזה טיעון נתנגד ליום שבו יישב בבית הלבן מישהו פחות ידידותי, והוא יקבל עצומה משמאל הדורשת סנקציות על שרי אוצר ימנים, על מתנחלים, על קצינים בצה"ל? נגיד שזה שונה? שזה סיטואציוני, לא עקרוני? ברגע שיצרת מנגנון, איבדת את הזכות להתלונן על הפעם הבאה שבה מישהו ישתמש בו. זו לא שאלה של ערכים - זו שאלה של הנדסת מנגנונים.
מאחורי העצומה יש ייאוש אמיתי, ולא ציניות. אפשר לחלוק על כהן־אליה, אך אסור לזלזל באמונה שמניעה אותו ובניתוח שלו. אבל כאן בדיוק מתחילה הבעיה: דיאגנוזה נכונה אינה מבטיחה מרשם נכון. זו לא מחשבה מטורפת - זו מחשבה מיואשת, ויש הבדל. דווקא מפני שהיא נולדת מתוך ייאוש אמיתי, צריך לומר עליה את האמת: זה רעיון מסוכן. מסוכן מוסרית, מסוכן פוליטית, מסוכן היסטורית, ובעיקר - מסוכן מפני שהוא מעניק רגע של קתרזיס זמני במחיר של תקדים ארוך טווח. הפתרון לא יכול להיות יבוא ריבונות מחו"ל. ריבונות לא מזמינים מאמזון.
ייאוש הוא יועץ גרוע. הרעיונות הכי מסוכנים אינם תמיד אלה שנולדו מרשעות. לעיתים הם נולדים מייאוש ומעייפות. והעייפות של הימין הישראלי ידועה מזמן. השמאל יצא בכל שבוע לרחוב קפלן עם 100 אלף איש, בגשם ובשרב. אנחנו נשארנו בסלון, עם במבה מול "הפטריוטים" ותירוצים. שינוי לא נולד מציוצים כועסים באישון לילה, והוא בטח, אבל בטח, לא נולד מעצומות אלקטרוניות שמתחננות להתערבות של כוח זר. אז מה כן? מה שאמרנו תמיד: צאו מהבית. לא עצומה לטראמפ, לא ציוץ זועם, לא תקווה שהבריון הגדול יבוא ויסדר לנו את הדיפ־סטייט.
ב־1655 הזמינו אצילים פולנים את שבדיה להיפטר מהמלך שלהם עצמם. אז גוסטב בא עם הצבא. התוצאה? "המבול" - ככה קוראים לזה עד היום בפולין. שליש מהאוכלוסייה נהרג, ורשה נשרפה עד היסוד, וזה נגמר בחלוקת פולין וב־123 שנה בלי מדינה
הפתרון, משעמם ככל שיישמע, הוא פנימי. המאבק הוא על האנשים, ולא רק על המוסדות. להגן על זיני בראש שב"כ. לעמוד על הרגליים האחוריות בשביל גופמן. להילחם על עצמאות מבקר המדינה. לדרוש חוק פוליגרף לפרקליטות. ומעבר לזה - לצאת לרחוב. מיליון איש מול בית הנשיא שקוראים לחנינת נתניהו יעשו למערכת את מה שאף מכתב לוושינגטון לא יעשה.
ב־1655 חגגו האצילים הפולנים ניצחון. כמה חודשים אחר כך ורשה בערה. ב־63 לפנה"ס חגגו החשמונאים הכרעה. 130 שנה אחר כך עלה העשן מן המקדש. ההיסטוריה מזמינה את החותמים על עצומות מהסוג הזה מהר, ומשחררת אותם לאט. מי שחושב שהפעם זה יהיה אחרת - מוזמן לחזור לפסקה הראשונה של הטור הזה ולספור.
כי בסוף, ההיסטוריה לא סולחת למי שמזמין את הרומאים "רק הפעם" - היא שואלת מי יגרש אותם עכשיו. כי הבריון שלנו צריך להיות אנחנו. וזה, לא פסבדו־היסטוריה - זו פשוט ההיסטוריה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו