הימין צדק, השמאל חזק - והמערכת נקרעת

לרגעי מבחן יש נטייה לחלץ את האמת שערפל היום־יום מסתיר. ומהי האמת המתבהרת? הימין צדק, השמאל חזק. רפרוף היסטורי על 140 שנות ציונות מלמד כי העמדות שביטא הימין במחלוקות הגדולות בין הצדדים התבררו כנכונות על ציר הזמן. השמאל, מאידך, התברך בכושר עשייה.

רעיון "קיר הברזל", שכתב ז'בוטינסקי המוחרם, אומץ ברבות הימים על ידי בן־גוריון (שמעולם לא הודה בכך). "קיר הברזל" הוא עד היום היסוד המכונן של ביטחון ישראל. הימין דגל בשוק חופשי ולא בכלכלה ריכוזית מבית השמאל (שלא לדבר על ההערצה לסטלין ולקומוניסטים במחנה האדום) כאמצעי לשגשוג כלכלי. גם כאן, אין צל של ספק מי צדק.

השמאל התנער בעשורים האחרונים מחיבור למקורות, בעוד הימין צידד בזיקה למסורת. כיום ברור לכל, כי בלא יהדות אין לנו זהות וגם לא סיבה להיות בארץ הזו. גם הכישרונות התרבותיים הענקיים - אלתרמן, עגנון, קישון, שמר - התייצבו בימין. הגות ימנית כמעט שאינה קיימת בארץ. לא נתנו לה לגדול.

הימין הזהיר מאוסלו ומההתנתקות - וצדק (ולא, לא "הימין" חולל את ההתנתקות אלא אריאל שרון, שהיה מפא"יניק דחוי). הימין גם התנגד להסכם השילומים עם גרמניה, אך ייתכן שבמבחן ההיסטורי הזה טעה.

הימין הוא זה שהביא לארץ את זכויות האדם ואת עליונות המשפט. בגין התנגד, כזכור, עוד בשנות ה־50 לממשל הצבאי על ערביי ישראל, וכמובן טבע את הפתגם "יש שופטים בירושלים". בגין, בתמימותו, גם האמין בשלטון הפקידים. הוא לא העלה בדעתו ששני אלו, הפקידים והמשפטנים, יעקרו למעשה מתוכן את הניצחון הפוליטי שהשיג אחרי שלושה עשורים באופוזיציה.

שכן 46 שנים לאחר המהפך ההיסטורי של 1977 אף שהליכוד ושותפיו המשיכו לנצח בחירות אחר בחירות, השלטון עדיין לא בידיהם. באמצעות המשפט, הפקידות, הממסד הביטחוני, האקדמיה, התרבות, רוב התקשורת וחלק מהמשק - מוקדי הכוח של מדינת ישראל המשיכו דה פקטו להישלט על ידי דוקטרינות שמאל (הידעתם למשל שאגודות תרבות שאיש לא זכר את קיומן דרשו בשבוע שעבר מחבריהן להתבטא נגד הרפורמה?). כמעט לא היה חשוב מי יושב בלשכות השרים. ייתכן שהחרותניקים גם לא ידעו לשלוט, אך גם כשידעו הממסד מרד.

הימים האלה מזקקים לעיני כל את המבנה המעוות הזה. שכן אפשר להתווכח על טיב הרפורמה של לוין ורוטמן, אולם אי אפשר שלא לראות את התגייסות מוקדי הכוח נגדה. בתוך המערכות אתה יכול להיות מתנגד של הרפורמה או נייטרלי, אבל מי שיעז בבנק, באוניברסיטה, בצבא, בתרבות וכן הלאה להתבטא בזכותה - יסומן. הטענות ל"דיקטטורה" הן רק התירוץ שבאמצעותו מניעים את ההמונים.

המדינה זה אני

סוגיית הסרבנות מדגימה היטב את היחס הכפול כלפי מי שהם "משלנו" ומי שהם "לא משלנו". קציני מילואים שהעלו את המילה "סירוב" על דל שפתיהם בקיץ 2005 קיבלו מכתב שחרור מצה"ל בו במקום.

הממסד, כלומר הפקידים, התגייסו בעד ההתנתקות ונגד הסרבנות כמיטב יכולתם. את המסרים הדהדה תקשורת השמאל, שהיה ברור באיזה צד היא עומדת. אישי ציבור שדיברו על סרבנות אוימו בזימון לחקירה. הממסד ובעלי הכוח יישרו קו עם הממשלה. הנסיגה מעזה התאימה להם.

גנץ ואנשיו הם היחידים במחנה החוץ־ממשלתי שמגלים אחריות ופועלים לפשרה. אבל גנץ זוכר את החוויה שעבר כשנכנס לממשלת נתניהו עם פרוץ הקורונה. הפוסט־טראומה עדיין לא עזבה אותו

ומה קורה בחורף 2023? הגינויים לסרבנות רפים, ההבנה והסובלנות כלפיה רבה. פתאום סרבנים הם "מלח הארץ". הצבא לא זורק אותם, המשטרה לא חוקרת על המרדה, והתועמלנים המחופשים לעיתונאים נושאים את המסר ההפוך. הפעם הסרבנים גם גיבורי האומה.

חמור בהרבה, ועדיין לא בתקשורת אך בהחלט בחדרי חדרים, עולות אפילו הצדקות להתערבות דמויית הפיכה צבאית. ולא בהכרח כמטאפורה. השמאל המוביל את ההתנגדות לרפורמה גם מודה בפה מלא כי הוא נמצא בעמדות הכוח שמאפשרות לו "לשרוף את המדינה". זיקק את הדברים אייבי בנימין, חבר מפלגת "יש עתיד" וממובילי המחאה נגד נתניהו.

"המחאה מתקדמת בכמה צירים", הסביר בציוץ בטוויטר. "הפגנות... ריסוק הכלכלה... ריסוק המילואים... והציר הרביעי שיכריע בנוק־אאוט, בידוד בינלאומי וסנקציות אמריקניות. ביחד ננצח", חתם בנימין את הציוץ.

כלומר, חבר מפלגתו של יאיר לפיד מבהיר כי הוא מתכוון לפגוע במדינה ככל יכולתו ומתיימר לחשוב שיש לו את היכולות לעשות זאת. חזון הניצחון שלו הוא ריסוק המדינה, שחור על גבי טוויטר. אלה שורפי האסמים. מבחינתם, אם אני לא המדינה אז שתישרף המדינה.

שכן מאיש ימין לעולם לא הייתם מקבלים אמירות כאלה. הימניים הקיצוניים ביותר בתקופת ההתנתקות הודיעו על ניתוק מהמדינה. הם הפסיקו להתפלל לשלומה ואולי עזבו את שירות המילואים, אך הם לא העלו בדעתם לחבל אקטיבית ביסודותיה, במוסדותיה או בנכסיה.

ודאי וודאי שלא עלתה על שפתותיהם בדל מחשבה לנצל את עמדות הכוח שעמדו לרשותם - בצבא, בכלכלה, במשפט או בתקשורת - כדי לכפות את השקפת עולמם.

אך בשמאל הקיצוני, שחלקים בו התייצבו בחזית המחאה, יש מי שמדברים על החרבת הבית. והשמאל־מרכז שנמצא במוקדי הכוח כנראה לא ממש תומך בקיצונים, אבל מבין ואוהד אותם. לפיד, אגב, עד לרגע זה, לא הסתייג מהפוסט המסית של בנימין.

רוב הציבור מתנגד לחלוטין לדיבורים על עזיבת הארץ, פגיעה במדינה או סרבנות. רוב העם גם סבור שיש לרסן את בית המשפט. זהו רק הכוח העודף שיש לשמאל בעמדות ההשפעה שמאפשר לו לכפות את דעתו על הרוב. או לכל הפחות - לקלקל לנציגי הרוב במידה כזו שלא תהיה להם ברירה אלא לעצור.

בלי בג"ץ ובלי בצלם

מי שהבינו מראש את כל זה הם יריב לוין ושמחה רוטמן. השניים אולי לא צפו את עוצמת ההתנגדות לרפורמה - וכאן צריך לומר שהיה ביכולתם וביכולת עמיתיהם למתן אותה בהסברה נכונה - אבל בהחלט ידעו שהניתוח הזה יכאב במיוחד. לכן גילו מהרגע הראשון קשיחות קיצונית.

"אצלי לא אהיה דני פרידמן", התעקש לוין. כלומר, הוא לא ייפול בפח תרגילי ההשהיה והמריחה, שתומכי האקטיביזם הכשילו בו את שרי המשפטים הקודמים שניסו לקדם רפורמה. בראשם איש השמאל המדיני, המשפטן פרופ' דניאל פרידמן, נציגו של לא אחר מאהוד אולמרט (עוד איש ממסד שמאיים במלחמת אחים).

על מה בונים מתנגדי הרפורמה? על כך שהימין שוב ייבהל, ייעצר ויתפשר. ואכן, שני אוהלי מחאה גדולים ניצבים בקריית הממשלה מול בית המשפט העליון. האחד מתנגד לרפורמה, השני קורא לאחדות בעם. 

אין פה מקריות. הימין צדק, השמאל חזק. אך גם כשהוא בשלטון הימין עדין, חושש, זהיר, חסר ביטחון עצמי, ונתקל בהתנגדות קשה כאשר מדובר במהלכים מז'וריים - מהשמדת הכור בעיראק, שבגין כפה על חיל האוויר, ועד הפצצת תשתיות הגרעין באיראן שנתניהו לא הצליח להעביר במערכת הביטחון. מתוכנית הריבונות ביו"ש, שטורפדה על ידי בני גנץ ואנשיו, ועד הרפורמה המשפטית שכעת כל המערכות מגויסות נגדה. הימין, ונתניהו כנציגו, נותרו אאוטסיידרים.

השמאל, מאידך, לא חושב פעמיים. בהזדמנויות הספורות שהגיע לשלטון מאז 77' הוא לא איבד זמן ודהר קדימה. שום דמוקרטיה לא עניינה אותו. יצחק רבין הרי טבע את האמירה "בלי בג"ץ ובלי בצלם". על חודה של עסקת מיצובישי מושחתת הוא העביר את הסכם אוסלו ב'. רבין גם חוקק כזכור את פסקת ההתגברות, כדי לרצות את שותפיו הפוליטיים. כל זה לא הפריע אז לא לבג"ץ ולא לתומכיו.

כנ"ל שרון, שהפר כל הבטחה ונורמה דמוקרטית בדרך להתנתקות. הוא הדיח רמטכ"ל מוצלח ומינה חבר של הבן שלו במקומו. כיצד הגיב הבג"ץ הנאור? בשתיקה מפוארת ובמעצר ילדות בנות 14 עד תום ההליכים, כמפורט במאמרי עמיתיי בעיתון זה. גם ממשלת בנט־לפיד נהגה בדורסנות ורק עקב קוצר ימיה והמבנה שלה לא הספיקה לקלקל הרבה.

כל זה קורה כי ביסודו של דבר הוויכוח אינו על ה"מה", אלא על ה"מי". לפיד, שמתנגד לאקטיביזם השיפוטי ושידע כשצריך לדלג מעל עמדת היועמ"שית, הרי התכוון להעביר בעצמו רפורמה. הוא גם היה מוכן לקבל אריה דרעי לחיק ממשלתו, לו הדבר היה מסתייע פוליטית. אך זו הנקודה. הניצחון של הימין, כלומר ההפסד של השמאל בבחירות, הם הדלק למחאה ולנכונות להרוס את המדינה בדרך. המחנה שיצא לרחובות, ושסבור שדמוגרפית כבר לא ינצח אי־פעם את הבחירות, מפוחד מהחרדים, מהמתנחלים ומנתניהו.

כל עוד, לתפיסתו, בג"ץ פיצה על ההפסדים הפוליטיים, הם יכולים היו לבלוע זאת. כעת, משהממשלה מבקשת לאזן את היחסים עם בית המשפט, כל השדים, החרדות והשנאות מתפרצים. הרפורמה היתה רק הפותחן שחילץ אותם מהבקבוק. כאומה נצטרך תהליך ריפוי עמוק אחרי הרפורמה, כדי להתגבר על שברי החודשיים האחרונים.

מה רוצה נתניהו?

אך האם תהיה רפורמה? את התשובה נדע די מהר. כנס החורף של הכנסת מסתיים ביום ראשון, 2 באפריל, כלומר בעוד שלושה שבועות בלבד. לוין קבע את המועד הזה כתאריך האחרון לאישור חלקה הראשון של הרפורמה ואת העיקרון שהחקיקה לא תיעצר. כיוון שמדובר במשא ומתן פוליטי, אפשר להיות סמוכים ובטוחים שהשיחות יימשכו עד הרגע האחרון. הנשיא הרצוג וכל הפוליטיקאים והמומחים שבקשר איתו ינסו לגבש מתווה המוסכם על נציגים של האופוזיציה, אך קשה להאמין שיצליחו.

בני גנץ ואנשיו הם היחידים במחנה החוץ־ממשלתי שמגלים אחריות ופועלים לפשרה. ברגע האמת ספק גדול אם יצרפו את חתימתם, או את ברכתם, למסמך שיריב לוין חתום עליו. כי אם יעשו זאת, יומטרו באש ארטילרית מצד המחנה שלהם. וגנץ כבר עבר את החוויה כשנכנס לממשלת נתניהו עם פרוץ הקורונה. הפוסט־טראומה עוד לא עזבה אותו. על כן סביר בהרבה שהממשלה תניח מיוזמתה רפורמה מדוללת. זו גם היתה כוונתה המקורית.

אלא שכדי שזה יקרה נדרשת כמובן הסכמתו ותמיכתו של רה"מ. יש מי שסבורים שהוא שנתניהו לא היה במיטבו בשבועות האחרונים. אחרים סבורים אחרת. "הוא עדיין האדם הכי חד בחדר גם ב־3 לפנות בוקר", אומר גורם בסביבתו.

זה כנראה מצב הרוח שלו שלפחות היה ברצפה. גם במסגרת המגבלות שהטילה עליו היועמ"שית הוא יכול היה לדבר לציבור יותר או לעודד את שרי הליכוד לעשות זאת. לא מובן מדוע אינו עושה זאת. אנשיו מבטיחים שהוא יתגבר, כפי שקרה במשברים גדולים בעבר. נראה שגם יש לו סיבות לאופטימיות.

גורמים המעורים במשפט נתניהו מעריכים כי הסיכוי לביטול אשמת השוחד בתיק 4000 גבוה למדי. פרקליטיו של אלוביץ' כבר הגישו בקשה ל"הגנה מן הצדק". סביר שעורכי דינו של ראש הממשלה יצטרפו אליהם, שכן הראיות המרכזיות בתיק קרסו או הושגו בניגוד לחוק.

אם אשמת השוחד אכן תבוטל, נתניהו, המערכת הפוליטית והציבוריות הישראלית יהיו במקום אחר לגמרי. הרבה מאוד אנשים, שחלקם נמנים כיום עם מובילי המחאה, יצטרכו לענות על הרבה שאלות מאוד קשות.

בסופו של דבר, אפשר לומר בזהירות כי כל ההרעשה של הימים האלה היא שירה של ברבור גדול, חזק ויפה, שחושב כי חייו הגיעו לקיצם. אבל אחרי פסח, כשיגיעו חגיגות העצמאות ה־75, הרפורמה תהיה בתוקף, וישראל תמשיך לשגשג - ולהיות דמוקרטית יותר. גם הברבור, שהוא בסך הכל די מפוטם, יראה שאינו נלקח לשחיטה. ובא לציון גואל.