ממטבח אחד במושב צמוד-הגבול בצפון, עולה ניחוח של תקווה

ערב יום הזיכרון במטבח של משיאת המשואה אורה חתן, במושב שתולה שעל גבול הלבנון. אורה פותחת שק גדול של אורז יסמין ומשרה אותו במים. מאוחר יותר היא תטחן אותו, תוסיף לו סולת וג'ריש ותכין קובה.

אני מחברת את המחשב הנייד, יושבת ליד השולחן הקטן ורואה אותה בפעולה. תוך כדי הראיון היא תעמיד סירים, תענה לטלפונים של אימהות מודאגות לחיילים, תריב עם רס"פים ("אם לא תחזירו לי את הסירים שלי לא תקבלו אוכל", היא תגיד בצחוק) ותשנע מזון לחיילים בגזרה. הכל בהתנדבות, ובקלילות של דרך אגב.

אתמול היא חזרה מהחזרות לטקס שנערכו בירושלים. בארבע בבוקר היא חזרה, והיום היא כבר על הרגליים, מכינה אוכל לגדוד. כשאני מחברת את המחשב היא אומרת: "ככה בדיוק למדתי לתואר במשפטים. הייתי מחברת כאן, איפה שחיברת, שמה זום, ובינתיים מגלגלת קובות, מגשים־מגשים, להקפאה. כל המרצים ידעו כבר מה אני עושה בזמן ההרצאות". את הקובות הקפואות היא אורזת בשקיות ומחליקה למרק המוכן. יש חיילים שמחכים לאוכל של בית.

היא בת 62, אם יחידנית לשני בנים, יהונתן ויאיר. "הבנתי את הפרינציפ מהר מאוד. מה אני צריכה מישהו על הראש שלי? אני מגדלת אותם לבד איך שאני רוצה, וברוך השם - הצליח לי, אני חושבת. הגדול בעתודה צבאית, לומד רפואת שיניים. את הקטן, יאיר, ילדתי כשהייתי בת 50. הוא עכשיו בבית הספר".

היא בשתולה מאז היווסדה ב־1969. כשהיתה צעירה, היא עבדה במשרד התעשייה והמסחר. יום שישי אחד הגיעו למושב ארבעה רכבים של מטיילים. "אנחנו משפחה גדולה. כשהם ראו את הבקבוקים ואת הסחורה ליד המטבח, הם היו בטוחים שזו מסעדה. הם ביקשו תפריט, אמרנו להם שאין תפריט, ושאם הם רעבים שיגיעו בערב". אחרי שישבו עם בני הבית ואכלו לשובע, הם ביקשו לשלם על התענוג. כשאורה הסבירה להם שזו לא מסעדה אלא בית פרטי - הם היו נבוכים מאוד. אבל לאורה היתה הארה: "אם אנשים מוכנים להגיע לאכול - הגיע הזמן לפתוח מסעדה". היא הקימה מסעדה כורדית עם ארבעה חדרי אירוח. חלוצה בתחום האירוח הכפרי.

טלפון. על הקו אמא שבנה יצא מלבנון. אורה אומרת לה "עלי", מנתקת ומתקשרת להזמין מצרכים. "עכשיו יגיעו עוד 13 חיילים, אז שלחתי מישהו להביא לי 5 ק"ג כרעיים. אני אכין להם עם אפונה". למען הסר ספק - איש לא משלם לה על טונות האוכל שהיא מכינה לחיילים. אז איך היא מממנת את מפעל החסד שלה? "קצת תרומות, מפה ומשם, אני יודעת?"

אורה חותכת בצל מעל סיר וממשיכה בסיפור. "ב־1995 פתחתי חדרי אירוח ומסעדה. ובאמת, כמו שחשבו אנשי המושב שאמרו שאני משוגעת, אף אחד לא הגיע. "אנחנו בסוף העולם כאן, אף אחד לא שמע עלינו. ואז עלה לי רעיון: כתבתי מכתב לנשיא עזר ויצמן, עליו השלום, והזמנתי אותו. אחרי שבועיים הוא הגיע, ואמר: 'מיידלע, אני בא לעודד אותך'. הוא היה מת על במיה, ובקובה האדומה אנחנו שמים במיה. אבל החיילים לא מתחברים לבמיה. לא משנה".

ואז זה היה בחדשות?

"איזה חדשות - הוא שלח לי אנשים. בזכותו באו המון אנשים לאכול, וזה עבר מפה לאוזן ותפס, זה התחיל לרוץ. קיבלנו גם את פרס ראש הממשלה ליזמות, כי היינו חלוצות בתחום". בדיוק לפני 20 שנה, בשנת ה־58 למדינה, אמה של אורה השיאה משואה בטקס הממלכתי. עכשיו בתה הגאה הולכת בעקבותיה. מאוחר יותר יגיד לי יו"ר הוועד המקומי שאורה היא הרביעית מתושבי המושב הקטן שמשיאה משואה. "התושבים כאן הם מלח הארץ", הוא יצהיר.

"אז לא היו רשתות חברתיות כמו היום, לא פרסמתי ואני לא מפרסמת", היא אומרת, קוצצת סלרי ושמה בסיר שעוד מעט יהפוך למרק קובה מהטעימים שאכלתי. "אנשים באו, אכלו את האוכל, וככה זה התגלגל. כששאר תושבי המושב ראו שמגיעים אנשים, פתחנו עוד חדרי אירוח. ובאמת, כל הגליל מלא חדרי אירוח ווילות, לול תרנגולות שהפכו אותו לווילה, בריכות, ג'קוזי מתחת לתאנה - מה לא".

"לא עוזבת"

אורה מביאה שקית ענקית של סלק עלים, מסירה את הסיבים, קוצצת ומכניסה לסיר לאידוי. בינתיים, בסיר יש קוביות סלק, בצל וסלרי ורסק עגבניות. את מלאכת הבישול קוטע טלפון מאמא שמספרת שכשהבנים בלבנון, אימהות הגדוד מחלקות ביניהן תהילים ומסיימות סבב בכל יום. "מה הכנת להם?" היא שואלת. אורה מערבבת את הירקות ואומרת: "מרק קובה, אורז וקציצות בשר". "טוב שיש אותך", אומרת האמא. "יש אמא אחת שנורא דואגת, אני אתקשר אליה ואגיד לה שלפחות הוא אוכל טוב", היא מוסיפה.

הירקות אודו, ואורה מכסה אותם מים וקצת מלח ומרתיחה. "בקיץ 23' כל הווילות והצימרים היו מלאים. היתה תקופה של שגשוג. ואז פרצה המלחמה. נהרג כאן פועל בניין מטיל נ"ט, והמושב התרוקן. בווטסאפ של המושב היו התכתבויות איזה מלון יותר טוב. התקשרו חברים ואמרו לי לבוא אליהם - לא באתי, לא עוזבת. בית לא נוטשים. זו הארץ שלי, זה הבית שלי - מה פתאום שאני אעזוב? הייתי יוצאת בכל בוקר בהתרסה מול עייתא א־שעב, לא מפחדת. שהם יפחדו ממני. בכל בוקר אני נוסעת דרך בירנית, ונפלו שם בורקנים על שמאל ועל ימין. הייתי נוסעת בין הטילים ולוקחת את יאיר לבית הספר. כן, כשנפלו פה טילים הייתי בסכנת חיים, אבל אני אישה מאמינה. אני מאמינה שמי שעושה טוב וחסד - שומרים עליו מלמעלה.

"אני יכולה להבין את מי שעזבו, עם פחד אי אפשר להתווכח. כל אחד והתחושות שלו. כשאמרו לי שאני מפקירה את הילד שלי, אמרתי להם שהציונות שאני מנחילה לו היא לדורי דורות. ציונות זה לא הפלקט עם החלוץ והמחרשה שתלוי בכיתה, ציונות זה מה שלומדים בבית. ציונות זה להיאחז בקרקע, לאהוב את הארץ, לשמור עליה, לנטוע בה שתיל, לבנות בה בית, לגדל בה ילדים".

אורה חתן: "בית לא נוטשים. זו הארץ שלי, זה הבית שלי - מה פתאום שאני אעזוב? הייתי יוצאת בכל בוקר בהתרסה מול עייתא א־שעב. לא מפחדת. שהם יפחדו ממני. על אפם ועל חמתם, הגליל ימשיך לפרוח"

המסעדה נותרה שוממה. "בין המבצעים באיראן חזרו קצת תיירים, אבל נעלמו שוב בפרוץ מבצע שאגת הארי", מעידה אורה. "מספיק לי אוטובוס בשבוע", היא אומרת, אבל לפעמים גם זה אין.

את הכישרון והאידיאלים אורה רתמה מאז לבישול לחיילים. "התקשרה איזו אמא: 'תקשיבי, אורה, הבן שלי במוצב בירנית, בבקשה תביאי לו משהו לאכול, אני אשלם לך'. איפה לשלם, מה לשלם? הכנתי ל־70 חיילים פיילה של עופות ממולאים. מאז אני מבשלת לכרמלי, גולני, שריון - מי לא. הטלפון שלי עובר מרס"פ לרס"פ. הכי מרגשות אותי הברכות מהרס"פים". היא מראה לי נרגשת את ההודעות בטלפון, הברכות הממוסגרות בסלון, זר הפרחים הענקי שחיכה לה כשחזרה אתמול מהחזרות לטקס.

כשהשרה מירי רגב, האמונה על טקס המשואות, התקשרה לבשר לה שהיא נבחרה להשיא משואה, לאורה לא היה זמן לענות לה. "עכשיו אני מכינה 150 קובות לחיילים", היא אמרה לה. "הייתי בטוחה שהיא רוצה לבקר לאכול. 'אני מתקשרת לבשר לך שנבחרת להשיא משואה'. אמרתי 'מה?!' היא סיפרה שהיו עלי המון המלצות מהצפון, על הנתינה לחיילים ועל החוסן שאני משדרת. אמרתי לה שאור קטן מגרש חושך גדול".

היא הולכת להביא את הטקסט שתקרא בטקס. "הוספתי להם כמה מילים, הייתי חייבת", היא מניחה יד על הכתף שלי וצוחקת. היא מספרת שבחזרות לטקס היא התיידדה עם השף אסף גרניט, גם הוא אחד ממשיאי המשואות, וסגרה איתו שהוא מגיע למטבח שלה ומבשל איתה לחיילים. אני מדמיינת את המפגש. לגרניט לא היה סיכוי לסרב, אורה היא לא אדם שאומרים לו "לא".

השמועה שאורה מבשלת לחיילים הגיעה לאוזני מיליונר יהודי־אמריקני, שהחליט לקנות לה מכונת קובה. המכונה מכינה 400 קובות בשעה. אורה מספרת בפירוט את התלאות בהבאת המכונה לארץ. "אבל מי משתמש בה? צריך שלושה אנשים שיפעילו אותה. אני מכינה ביד, הכי טוב". בחישוב זריז, אורה היא מכונת קובה בעצמה - בקצב של 2.5 קובות לדקה.

האוכל מוכן, אורה אורזת אותו בקופסאות לחיילים ומוזגת לי מרק בקערה גדולה. במקביל, היא ממשיכה לאיים על הרס"פ שהוא לא עוזב את הגזרה עד שהוא מחזיר לה את הסירים שלה. "אנשים מביאים לי סירים קטנים. מה נכנס פה? בקושי 100 קובות", היא אומרת ספק לעצמה, ספ"ק לחייל מעברו השני של הקו. הקובה מעלפת.

"אני רק מבקשת שלא ייזכרו בנו רק כשנופלים פה טילים. שהמדינה תיתן קרקעות בחינם, שיעזרו לשנות את המאזן הדמוגרפי בגליל. שידאגו לתנופה פה. זאת התשובה המוחצת לכל מי שעוברת בליבו המחשבה להשמיד אותנו"

כשהיא רואה שאני מרוככת לחלוטין, אורה פורסת את משנתה הפוליטית לסיכום: "הסיפור עם לבנון לא הסתיים, וחיזבאללה ימשיך לזנב בחיילי צה"ל ולהציק לתושבים פה. אבל על אפם ועל חמתם - הגליל ימשיך לפרוח, ובמקום יציאות ונפילות נשמע פה נופשים. אני רק מבקשת שלא ישכחו אותנו. שלא ייזכרו בנו רק כשנופלים פה טילים. שהמדינה תיתן פה קרקעות בחינם, שיעודדו אנשים איכותיים לבוא הנה, שיעזרו לשנות את המאזן הדמוגרפי בגליל. שייתנו הטבות למפעלים, שידאגו לתנופה פה. זאת התשובה המוחצת לכל מי שעוברת בליבו המחשבה להשמיד אותנו".

מתגעגעים לטיול

ברחוב שמתחת לביתה של אורה גרים הדר (37) ודן (36) כץ וחמשת ילדיהם. להדר יש עסק בשם "עוד טיפה", בריכה מחוממת לטיפולי הידרותרפיה. דן עובד עם עמותת "משפחה אחת", שבה הוא מלווה אחים שכולים ומעודד אותם להאמין בעצמם ולהגשים את החלומות שלהם. הם גרים בשתולה כבר 15 שנה.

הדר מספרת למה קבעו את מושבם דווקא כאן. "הגענו לפה כי פשוט התאהבנו בשתולה. חיפשנו מקום לגור בו, והמקום הזה שבה את ליבנו: הנוף, האנשים, הכנסת האורחים. פשוט פתח לנו את הלב". היא יושבת על ספה פינתית, מאחוריה נוף של יער סמיך עד האופק. היא מיניקה את בנה התינוק. שירה, אחת מבנותיה הגדולות, לצידה.

בניגוד לתושבים רבים, משפחת כץ לא עזבה את המושב כשהגבול התחמם והטילים נפלו. לפני 7 באוקטובר הם יצאו למזרח, שם היו כמעט שנתיים. לפני שנה הם חזרו, ומאז הם כאן. לדברי הדר, מי שמרגישים את המלחמה יותר מכל הם הילדים, כי רוב החברים שלהם עוד לא חזרו. שירה מספרת שביתה של חברתה הקרובה נפגע מטיל, והיא מחכה שהשיפוץ יסתיים וחברתה תחזור. "כרגע זה מאוד חסר שאין כאן הרבה אנשים. כל כולנו בכוונה להביא עוד משפחות, ששוב ייפתח גן ילדים, שיהיה נוער. כיום גרים במושב בערך 40% מהתושבים. במקביל, בתקופה האחרונה הגיעו שלוש משפחות חדשות, ובקיץ עוד משפחות מתכננות לעלות להר. אבל יש כאן הרבה בתים שמחכים שהמשפחות שלהם יחזרו", מסבירה הדר.

"אנחנו אופטימיים שיגיעו בקיץ משפחות חדשות, שייתנו את התחושה שמשהו חדש מתחיל. כשהן יבואו, יחזרו הדברים שהיו במושב לפני המלחמה: מפגשים של נשים, של בני נוער, עוד חברים, גן, מכולת. יש כאן קסם, ואני רוצה שיבואו עוד משפחות ויראו את הקסם הזה. באמונה שלנו אנחנו פה, כי כל זה יכול לחזור".

הדר כץ: "אנחנו אופטימיים שיגיעו משפחות חדשות בקיץ, שייתנו תחושה שמשהו חדש מתחיל. כשהן יבואו, יחזרו הדברים שהיו פה לפני המלחמה: מפגשים של בני נוער, גן, מכולת. אני רוצה שעוד משפחות יראו את הקסם שיש כאן"

דבר נוסף שחסר למשפחת כץ בגלל המצב הביטחוני המתוח זה שאי אפשר לטייל בסביבה. "את רואה את כל היופי הזה מחוץ לחלון?" הדר שואלת רטורית. "אנחנו מתגעגעים לטייל בו. הטבע חסר לנו. כל היפה הזה שאת רואה מהחלון ואי אפשר ללכת אליו".

היא אומרת שבזמן מבצע עם כלביא הבתים משמאלם ומעליהם נפגעו, אבל "יש נס ששורה על החלק הזה של הרחוב. זה אולי מוזר להגיד, אבל כשאנחנו בבית שלנו אנחנו מרגישים מוגנים. זאת תחושה פנימית, היא לא רציונלית". במבצע הנוכחי לא נפלו טילים בשתולה.

מאז שהם חזרו מהמזרח העסק של הדר לא פעיל, וגם יחידת האירוח שבנו ריקה. בינתיים הם נותנים אותה בחינם לחיילים, ולפעמים גם לבנות זוגן שמגיעות לפגוש אותם אחרי שבועות ארוכים בעומק השטח.

בניגוד לשיח הנפוץ בקרב תושבים רבים בצפון, בשתולה לא שמעתי תלונות ומרירות. "אין לנו מה לקטר על הממשלה. אנחנו עם העיניים קדימה, רוצים לגדל את הילדים שלנו בצורה שקטה ושמחה ובטוחה. לא יעזור לנו לקטר, אלא רק להביא טוב ואור. אין ערך בקיטורים.

"זה מקום חלום לגדל בו ילדים. כאן הם גדלים כל הילדים יחד, בקבוצה גדולה המורכבת מגילאים שונים. יש פה משהו אחר, מאוד פסטורלי. היו כאן מתנדבים ושינשינים שעשו פה פעילות לילדים בזמן המלחמה. עכשיו, כשהסתיימה המלחמה, אני לא יודעת מה יהיה".

"אפשר לרוץ בשקט"

את אברהם בן שטרית, יו"ר הוועד המקומי של שתולה, אני פוגשת ב"קפה על הגבול", עגלת קפה חמודה הניצבת בצל חומת הגבול עם לבנון. יותר "על הגבול" מזה - אין. מוצב נורית מזרחה לנו, 200 מטר מאיתנו חטפו את רגב וגולדווסר.

על החומה יש גרפיטי שציירו אמנים מהתחום, שהגיעו מחו"ל כדי לייפות את הבטון האפור. למיזם קוראים "קירות מדברים", ואברהם מבטיח שהוא ישוקם ויחודש בקרוב. לאחר חידוש הציורים, אברהם רוצה להפוך את המקום למוקד תיירות של בתי קפה ופוד טראקים. "עכשיו זה נראה זוועה, אבל בעזרת השם גם זה יחודש. יום לפני מהמלחמה היו אמורים לבוא לשפץ, והמלחמה הרימה האמברקס".

הוא בן 55, תושב שתולה, חדור מוטיבציה. במקצועו הוא מנהל פרויקטים, ואת כישוריו ככזה הוא מביא לניהול המושב בהתנדבות מלאה. "לקחתי על עצמי את התפקיד עקב המצב ביישוב מאז תחילת המלחמה", הוא מספר. "לפני המלחמה היתה פה קהילה חזקה. היו כאן גם משפחות שהגיעו לשנה בשכירות, כדי לבדוק אם מתאים להן לגור כאן ואם הקהילה תוכל לקבל אותן לחברות אחרי שנה של היכרות. אחרי השנה הזו הן היו אמורות להתחיל לבנות את בתי הקבע שלהן, אבל אז פרצה המלחמה, ורובן עזבו ולא חזרו. עד היום חזרו כמעט חצי מהתושבים, ואנחנו בצמיחה אדירה".

איך נראית "צמיחה אדירה"? בן שטרית מציג טבלאות אקסל שגיבש של ההשקעות העתידיות במקום. "לפני שאגת הארי התחילו פה פרויקטים של החטיבה להתיישבות, המועצה האזורית וקק"ל. הם עומדים לשפץ את המבנים הקיימים, וגם לבנות פה 15 קראווילות מדהימות, כל אחת 80 מטר, שיאכלסו את המשפחות שמתעניינות לעבור הנה. הן יוכלו לגור כאן בשכירות מסובסדת".

מעבר לגיוס כספים לשיקום מבני הציבור והתשתיות במקום, אברהם משקיע את מיטב זמנו במשיכת משפחות חזקות למושב. "אנחנו פונים לכל מיני סקטורים. למשל, יש כאן היטקיסטים שחלק מהשבוע עובדים בתל אביב וחלק מהזמן עולים הנה. שתולה זה כמו אפסטייט ניו יורק. יש כאלה שעובדים במנהטן, ואז יוצאים מהעיר הגדולה כדי למצוא שלווה, אוויר נקי, את המקום הרגוע שלהם. יש כאן כל מה שצריך אדם שרוצה לצאת קצת מהאורבניות, מהפקקים. יש לנו כאן קהילה נהדרת וחזקה מאוד. כל התושבים כאן הם אנשים שיודעים למה הם כאן. גם אם אין מכולת, זה לא מה שייאש אותם. כי זה באמת מקום מיוחד. יש כאן אנרגיה של רוגע ושלווה".

כדי למשוך את המשפחות הפוטנציאליות, הוא מפרסם את כל מה שמציע המושב דרך ארגון השומר החדש, דרך חברות הייטק, דרך החטיבה להתיישבות ועוד. "אנחנו לא רוצים רק אנשים שיבואו לגור כאן - אנחנו רוצים אנשים ברמה, בעלי מקצועות חופשיים, שיהיה להם מקום למצות את עצמם". כמו כן, חשוב לו לשמור על הצביון של המקום, למלא אותו באנשים טובים, ולא בכאלה שרוצים לעשות רווח על נדל"ן.

הוא מנסה לתאר לי את המהפך לטובה שעבר המקום מאז 7 באוקטובר. "לפני המלחמה הייתי רץ על הקו הזה", הוא אומר ומצביע על חומת הגבול. "היו פה שלושה מגדלים של חיזבאללה, ומחבלים היו מסתכלים עלי ויורקים. היום המחבלים אינם והמגדלים אינם. אפשר לרוץ בשקט".

אברהם מפרט בהתלהבות איך התשתיות במושב ישוקמו, איך תיבנה בו בריכת שחייה שתשמש גם בריכת טיפולים לחיילים פצועים. הוא מאמין שהשיקום והשדרוג ייתנו זריקת מרץ גם לצימרים, לווילות האירוח, לבית הקפה ולמסעדות, שיתמלאו שוב. "הכל יפרח ויגדל. יש הרבה דברים על הפרק", הוא מבטיח.

גם לו אין מילה של האשמה, אלא רק מבט אופטימי קדימה. "היה כאן גן שנסגר בזמן המלחמה וייפתח בשנה הקרובה, גן מעון. הממשלה והמוסדות הציוניים שמים פה כסף. אם זה לא היה קורה, הייתי קם וצועק וסוגר את השערים, אבל באמת שהמדינה נותנת. יותר מזה, אנחנו במלחמה. חיילים מתים, משפחות שכולות, זה לא הזמן להתבכיין. זה הזמן להגיד תודה, להתמודד, וכשהכל ייגמר - לעשות ולשקם". בכלל, הוא מלא הודיה. "צריך לעשות, לא לבכות. קודם כל להגיד תודה, תודה על זה שאנחנו חיים, שכוח רדואן לא הגיע הנה. אנחנו בתהליך מטורף. אני רואה את זה. איזו מדינה בעולם מפנה את אזרחיה למלונות ובינתיים משפצת את הבתים שלהם? זאת באמת תקומה. היינו בחידלון".

"בואו להעלות חיוך"

אף שנראה שהמושב מוקף מרחבים, מתברר שיש לו מצוקה גדולה של שטחי חקלאות. בן שטרית מודע למצוקה, וחושב איך אפשר לפתור אותה. הפתרון שלו מפתיע מאוד: "בעוטף עזה יש המון שטח. אנחנו חושבים לקחת מהם אדמות בשותפות ולעבוד יחד בחוות חקלאיות". כי באמת, באופטימיות ובראייה למרחוק של יו"ר ועד שתולה - הבעיה של המקום היא מחסור באדמות.

למרות הקרבה לגבול, אברהם מרגיש בטוח. "ניקו את ההר מהסבך, הרסו את הכפרים מהעבר השני של הגבול, בנו עוד גדר. על הגדר הישנה היו דגלים של דאעש וחיזבאללה, היום אין את זה. בכפר עייתא א־שעב הסמוך אין כלום, מעוך לגמרי. רק חיילים שלנו".

אבל עוד מעט יגיעו "ארבע אמהות" וידרשו שנצא מהבוץ הלבנוני, אני מקשה. אברהם מתקומם: "איזה בוץ לבנוני? אנחנו לא שם בכלל. אנחנו 10 ק"מ פנימה, וזהו. זה קו הגבול. פוצצנו להם את הגשרים של הליטני והם לא יכולים לחזור. ביצרנו את הקו הזה. גם מבחינה טכנולוגית התקדמנו מאז שאהוד ברק החליט לצאת מלבנון".

אברהם בן שטרית: "ניקו את ההר מהסבך, הרסו את הכפרים מעבר לגבול. על הגדר הישנה היו דגלים של דאעש וחיזבאללה, היום אין. בעייתא א־שעב אין כלום, מעוך לגמרי. רק חיילים שלנו. אנחנו 10 ק"מ פנימה, ביצרנו את הקו הזה"אברהם בן שטרית: "ניקו את ההר מהסבך, הרסו את הכפרים מעבר לגבול. על הגדר הישנה היו דגלים של דאעש וחיזבאללה, היום אין. בעייתא א־שעב אין כלום, מעוך לגמרי. רק חיילים שלנו. אנחנו 10 ק"מ פנימה, ביצרנו את הקו הזה"

ביום העצמאות צפה אברהם בטקס המשואות יחד עם תושבי המושב. "אורה היא אישה חזקה, בולדוזר, מפעל של אדם אחד, ואני מתרגש ומאחל לה רק הצלחה. ברור שכולנו נצפה, זה האובייס".

קבוצת חיילים מתיישבת בשולחן לידנו. אברהם מביט סביב. "אין פה כלום כרגע, אבל יש פה רוח. אנחנו נאחזים בקרקע. אני מזמין את כולם לבוא לבקר פה, ליהנות, ועל הדרך לעזור לעסקים. ל'קפה על הגבול', ל'שולה משתולה', לאורה. ויש כאן צימרים ווילות - שיבואו, שייתנו כוח. זה יעלה להם חיוך".