הצעיר עם הרעיון ההזוי לחץ את ידי: "אני ויקטור. ויקטור אורבן"

פחות משנתיים לאחר שהונגריה השתחררה מן המשטר הקומוניסטי, התבקשתי להגיע לפרלמנט המרשים בבודפשט ולהתייחס לסוגיות פרוצדורליות של בית נבחרים דמוקרטי אשר מצא עצמו, כמעט במפתיע, עובר מעולם ערכים אחד למשנהו. הנושא העיקרי שהעסיק את חברי הפרלמנט, היה טיפול בסודות מדינה המוצגים בפני ועדת החוץ. נפגשתי עם כל סיעה לחוד. ימין, שמאל ו"פידס". ערכתי פגישות עם לא מעט פוליטיקאים מבוגרים שעזבו את ארצם לאחר השתלטות הסובייטים עליה, ביניהם כאלה שהופיעו כשעל בגדיהם עיטורי אותות מלחמה ממלחמת העולם השנייה. לאחר מכן נכנסתי לחדר שהיו בו רק אנשים צעירים. רובם לבשו מכנסי ג'ינס וחולצות מרושלות, והזכירו לי את הסטודנטים שלי מסמינר בסמסטר קיץ.

אחד מהם ניגש אלי, לחץ את ידי והציג עצמו כוויקטור, ויקטור אורבן. הוא הסביר כי "פידס" מאמינה שהעתיד נמצא בידי הצעירים, שהם רואים עצמם ליברלים, ומאמינים שעל ארצם לעשות קפיצת דרך ענקית על פני השנים האבודות שבהן פיגרה אחרי המערב, ורק הצעירים, שאינם כבולים לעבר, מסוגלים להוביל קפיצה שכזו. הוא אמר, כמֵשִׂיחַ לפי תומו, כי המפלגה מוגבלת לצעירים עד גיל 35, וכל מי שיגיע לגיל זה, יצטרך לפרוש ממנה.

סיפרתי להם כי התחום האקדמי שלי הוא נושא הגיל בפוליטיקה והוספתי, בחיוך כמובן, כי אחת המסקנות המדעיות החשובות ביותר שלי, היא שאנשים מזדקנים מהר הרבה יותר משהם מתכננים. הזהרתי כי בעוד זמן קצר הם יצטרכו להתראיין בכלי התקשורת ולתרץ את העובדה שלמרות שהגיעו לגיל המופלג הזה, החליטו שלא להתפטר. אורבן הזמין אותי לביקור בפרלמנט בעוד עשר שנים כדי להיווכח שכמעט אף אחד מן היושבים סביב שולחן הסיעה לא יהיה כאן. הצעתי לו למהר ולמחוק את הסעיף הזה מתקנון המפלגה, שפורסם שנתיים קודם לכן. הוא אמר שזו גם תפישת עולמם וגם הגימיק שלהם. ב-1993 הופיע תקנון חדש ל"פידס", שבו לא נכלל סעיף הגיל כלל, בלי שמחיקת הסעיף הובאה לדיון.

נפלא ממני איך הפכו הצעירים הליברלים הללו לאחד הגורמים השמרניים ביותר באירופה. איך נעשה אורבן, שלמד באוניברסיטה שהוקמה על ידי הנדבן ג'ורג' סורוס, שונאו הגדול ביותר של היהודי-הונגרי הזה? איך דווקא הוא ומפלגתו הפנו את גבם לאיחוד האירופי ואימצו את כינוי הגנאי של פריד זקריה "דמוקרטיה לא ליברלית" כאידאולוגיה? השבוע, בגיל 62, הובס מנהיג "פידס" תבוסה מהדהדת, על ידי פטר מדיאר בן ה-45. זו ברכה גדולה לעולם הדמוקרטי, לאיחוד האירופי שטיפח את הונגריה וקיבל ממנה סטירה מצלצלת, וגם ליחסים בין ישראל והונגריה, שלא יהיו תלויים, מעתה, רק בקשר האישי בין שני אנשים שבעטו בערכיהם.

1936. מי שמתעניין בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וסבור כי חשוב ללמוד מן ההיסטוריה כדי לעמוד על הצלחות, ובעיקר – על שגיאות, מן הראוי שיקרא את ספרו של אורן קסלר, "1936 – המרד הגדול ושורשי הסכסוך במזרח התיכון", שיצא לפני חודשים אחדים בהוצאת שוקן. סיפור המרד הערבי לא זכה להבלטה בהיסטוריוגרפיה של הסכסוך, אבל הוא היה משמעותי בהבנת העוינות בין הצדדים הניצים. הוא עדיין מהדהד בשיח הפלסטיני ועלה במחיר דמים לא קטן, בעיקר לצד הערבי, אך גם הביא לאויביה של הציונות את החלטת הבריטים לחזור בהם ממחויבותם לעם היהודי בהצהרת בלפור.

היה זה עימות ממושך (בין 1936 ל-1939), ברמת אלימות שלא היה לה תקדים, שהוביל, בין השאר, לתחושה הבריטית שיש לסיים את המנדט. תחושה זו גרמה להקמת ועדת פיל, ולהצעה להקים שתי מדינות בארץ ישראל. הקשר העצוב בין דוד בן גוריון, בתקופות שונות של חייו, ומוסא אל-עלמי, שהוביל את המרד הזה, מתואר בספר בפירוט מוצדק, וראוי לתשומת לב מיוחדת. זהו ביטוי לנכונות של שני פטריוטים להידבר, ולקושי הרב להפוך את השפה המשותפת שמצאו ביניהם, לפתרון מדיני, למרות שמעולם לא ויתרו על התקווה.