בפעם השנייה בתוך חודש חגג חמאס ניצחון בירושלים. ביטול מצעד הדגלים (או באופן רשמי: דחייתו), בנימוק של חשש מתבערה מחודשת, נתן לארגון הישג משולש: דריסת רגל בירושלים, איחוד העולם הערבי והמוסלמי סביב אל־אקצא בתמיכה בינלאומית, והרתעה משמעותית מול ישראל.
את כל אלה אמור היה למנוע מבצע שומר החומות. אחד מיעדיו המוצהרים היה לנתק כל קשר בין חמאס לירושלים. לא לתת לחמאס להפוך לפטרון של אל־אקצא - ובמשתמע לבעל הבית של הזירה הפלשתינית ולשחקן מגה־משמעותי בעולם המוסלמי - ולא להפוך את דרום הארץ לבת ערובה קבועה לכל עניין וגחמה שקשורים במשהו שקורה או לא קורה בירושלים.
בהיבט הצר הזה, ביטול המצעד היה טעות. ישראל, טענו תומכיו, צריכה להתעקש להחיל את ריבונותה בבירתה. אחרת, לא תעשה זאת לעולם משום שלנצח יהיו תירוצים למה לא. היה מי שאמר (וצדק) שגם לכבוד לאומי יש משקל, בוודאי במזרח התיכון.
אבל בחינה רחבה יותר חייבה את ביטול המצעד. לא סתם התייצבה מאחורי ההחלטה חומה בצורה ואחידה של כל ראשי המערכת הביטחונית־מדינית: שרי הביטחון והחוץ, הרמטכ"ל והמפכ"ל, ראשי המוסד, השב"כ ואמ"ן, מנכ"ל משרד החוץ, מתאם הפעולות בשטחים, מפקד מחוז ירושלים. כולם חשבו ללא יוצא מהכלל שקיום המצעד בעת הזאת יהיה מסוכן והרפתקני.
התרחישים הוצגו. הם לא חידשו דבר למי שחי כאן בחודש האחרון. המצעד היה מלהיט בוודאות את הרוחות בקרב ערביי מזרח ירושלים. בעקבותיהם, הזירה הפלשתינית כולה היתה סוערת. זה לא אומר בהכרח מלחמה בעזה או אינתיפאדה בגדה, זה כן אומר מתח בדרום ועלייה מיידית בניסיונות הפיגוע ביו"ש.
גם ערביי ישראל היו עלולים להצטרף לבלאגן, ובעקבותיהם היתה מתחממת גם הזירה הצפונית. שוב, לא משהו שלא ראינו במהלך "שומר החומות", אבל בהבדל אחד: הפעם לא היה לישראל אפילו בדל של לגיטימציה בינלאומית. לא האמריקנים, לא האירופאים, לא מדינות ערב היו עומדים מאחורינו. בשונה מהסבב הקודם - שחמאס התחיל בו ונתן לישראל את התירוץ להילחם בעילה של הגנה עצמית - כעת ישראל היתה נתפסת כמי שהתחילה, ומכאן שעליה היתה מוטלת האחריות למה שקרה.
לא להוסיף נפצים למדורה
כאשר ירושלים נדלקה בסבב הקודם, ערב מבצע שומר החומות, זאת היתה במידה רבה תקלה של המשטרה. במטה הארצי לא הבינו אז את העוצמה האדירה של אל־אקצא ואת מעגלי ההדף הבלתי נגמרים שלה.
אל־אקצא היא לא רק עניין פלשתיני. היא נמצאת בליבו של כל מוסלמי, שנושא אליה עיניים. כאשר החל הבלאגן סביב הצבת המחסומים בשער שכם, התקשורת הערבית עקבה מקרוב. הרשתות הגדולות הציבו מצלמות ושידרו לייב. בניסיון להרגיע את הרוחות, החליטה המשטרה להסיר את המחסומים. גם זה שודר בזמן אמת. את המחסום הראשון הזיז שוטר; את אלה שאחריו - השבאב שישבו על המדרגות. המסר שהועבר בשידור חי היה של פירוק ההרתעה הישראלית. יחיא סינוואר צפה בו מעזה והחליט לפעול. משם זאת כבר היתה דינמיקה של הסלמה ידועה מראש.
היו לא מעטים שטענו כי גם ביטול המצעד השבוע פגע בהרתעה הישראלית. על פניו זה נכון: חמאס הכתיב לישראל מה לעשות בירושלים, ומתי. אבל גם כאן, הבחינה צריכה להיות מעמיקה וארוכה יותר. הזמן לא עמד מלכת השבוע, ושום גורל לא נקבע סופית. נדרשת פרספקטיבה כדי לקבוע מי ניצח ומי הפסיד. מי שנכח בקבינט, התרשם שכדאי לחמאס להמתין עם חגיגות הניצחון. שריקת הסיום עוד רחוקה מאוד מלהישמע.
אבל הלקחים, גם הטקטיים, צריכים להילמד. מפליא (ומדאיג) שישראל נופלת פעם אחר פעם לאותו הבור. מלכתחילה לא היתה שום סיבה לאשר את המצעד בעיתוי הזה, במתווה הזה. עם כל הכבוד לריבונות או לחופש הביטוי, הם לא מצדיקים כל מעשה. על פי ההיגיון הזה, מצעד הגאווה יכול לעבור בשכונות מאה שערים, ולתושביה הפלשתינים של העיר מותר לעבור בתהלוכה בכותל בשם זכויותיהם השוות בעיר. לא היה עולה על דעתו של איש לאשר את אלה, ובצדק; הם היו פרובוקציה מיותרת, שהיתה תורמת רק להלהטת הרוחות (ואולי לספקי הקייטרינג שהיו נדרשים להאכיל את אלפי השוטרים שהיו נקראים לתגבור בעיר).
בדיונים השבוע הציע השב"כ שבמקום מצעד, תיערך עצרת בכותל. "שיניפו שם דגלים, שירקדו, שיעשו מה שהם רוצים", אמר מי שאמר. "זה לא יסכן אף אחד, וזה לא יחכך אוכלוסיות. כולם יידעו לחיות עם זה".
קול השפיות הזה ניצח אמנם במבחן המעשה, אבל ספק אם חלחל לציבור. כמו כל דבר, המצעד הפך לפוליטי - ועוד בשבוע פוליטי במיוחד. ולו רק מההיבט הזה טוב היה לדחותו, כדי שלא יהפוך לכלי ניגוח במאבק הרב־מפלגתי שמתקיים כעת, וערב השבעת ממשלה חדשה. גם כך, חייה יהיו קשים מכל בחינה אפשרית, פנימית וחיצונית; עדיף להניח לה להתייצב על רגליה, מבלי להוסיף לה נפצים מבית על אלה שבוודאי יחכו לה מבחוץ.
ועדיין, המצעד צריך לצעוד. רק שישראל צריכה לקבוע מתי הוא יצעד (ובאיזה מתווה) על פי החלטה מדינית, ולא על פי תועלתו של כל גורם פוליטי מזדמן. כאמור, ירושלים - או ליתר דיוק: אל־אקצא - היא חבית תמידית של אבק שריפה; הטיפול בה דורש, לכל הפחות, רגישות ותבונה, והבנה שמכלול השיקולים הרחב מחייב החלטה רציונלית ולא אמוציונלית.
סבלנות מול שרירי חמאס
על פניו, חמאס ניצח שוב. מקטרגי ביטול המצעד טענו שההחלטות על בירתנו לא מתקבלות בירושלים אלא בעזה, ולא על ידי ישראל אלא על ידי ממשלת חמאס והעומד בראשה, סינוואר, שפיתח סימני שיגעון גדלות והחל להתייחס לעצמו כאל סלאח א־דין מודרני שישחרר את פלשתין מידי ישראל.
ספק אם מומלץ לעזתים לחגוג את ההישג. לא רק ברמה הטקטית־המיידית: עזה ענייה, נצורה ועוד לא התחילה אפילו ללקק את פצעי המבצע האחרון. במו"מ שצפוי להתחיל בשבוע הבא בקהיר (כמו תמיד, הישראלים יישבו בחדר אחד, חמאס בחדר שני, והמצרים ייצאו וייכנסו ביניהם) ידרוש חמאס כסף, והרבה, לשיקום; ישראל תדרוש מנגנון פיקוח יעיל שיבטיח שהכסף שייכנס לרצועה לא יוסט להתעצמות צבאית מחודשת, ועוד לפני כן - לסגור את האירוע הכואב של השבויים והנעדרים.
צריך להיות אופטימיסט חסר תקנה כדי להניח שהעניינים האלה יסוכמו בקלות. המו"מ צפוי להיות קשוח ורווי חשדות ומתחים. הפערים עצומים, בכל סוגיה. אפשר שבאמצע גם יאתגר חמאס את ישראל צבאית בקטנה; סביר שלא ברקטות, אלא בבלונים.
ישראל צריכה לנשום עמוק ולפעול כשנוח לה. זה נכון בהקשר של שיחות קהיר, וזה נכון שבעתיים בהקשר של ירושלים. אלא שבפעם הבאה רצוי שתתחיל כשידה על העליונה. לא כתגובה כפי שקרה ב"שומר החומות", אלא ביוזמה. כשהקלפים ותמונת הניצחון המובהקת בידה. כך תחודש ההרתעה, והמצעד יוכל לצאת לדרך.