מעשה האב סימן לבן? מה שמסתתר מאחורי סאגת חנינת נתניהו

רק בעידן מחנאי כמו שלנו, החלטה מהסוג שניפק השבוע בית המשפט - ביטול המגבלה על הפגנות בהיקף של 150 מפגינים בזמן סכנה למתקפת טילים - עשויה לזכות לתמיכה אוטומטית מצד חוגים פוליטיים מסוימים. עבורם, כל פסילה של החלטת ממשלה היא הרי סיבה למסיבה. גם כשהיא מתקבלת ללא חוות דעת מקצועית תומכת מצד פיקוד העורף, גם כשהדבר נעשה באופן חריג במהלך השבת, וגם כשהנימוקים כמעט מתעקשים להזכיר דיסטופיה אורווליאנית שבה הכנסת מאות מפגינים למעגל הסכנה חוסה תחת הכותרת "פיקוח נפש".

החלטה כזו מצד בית המשפט לא צומחת לה ככה סתם, ובניגוד לטענות המבקרים - היא ממש לא התקבלה בחופזה. היא צמחה לאורך שנות דור של הזנחה פושעת וחוסר טיפול בבעיות שנוצרו בבתי המשפט. היא פריה המאוחר של התעלמות ארוכת שנים. וזה לא שלא היה מי שעמד בשער וזיהה בזמן אמת את הכיוון המדויק שאליו צועדת המערכת. מרבים להזכיר בהקשר זה את נשיא העליון לשעבר השופט משה לנדוי, והוא אכן זיהה במדויק, וכמעט באופן נבואי, את מהלך הדברים. אלא שהיה נשיא נוסף שעמדתו ביחס למערכת המשפט ולכיוון הבעייתי שבו היא צועדת כמעט נשכחה.

בשבוע הבא ימלאו 29 שנים לפטירתו של נשיא המדינה השישי, חיים הרצוג. בסוף ספרו האוטוביוגרפי "דרך חיים", הנשיא תיאר את נטייתו החדשה (בשעתו) של בית המשפט "לחדור לתחומים שונים שהיו שייכים", לפי דעתו, "לרשות המחוקקת או לרשות המבצעת". הרצוג תקף את "טענתם של כמה שופטים שכל דבר במדינה שפיט", ובכך ביקר באופן גלוי את המהלך שהוביל נשיא העליון לשעבר אהרן ברק. הוא זיהה נטייה מצד שופטים אקטיביסטים כאלה "לפגוע בעצמאותה של הכנסת". הנשיא הסתייג מהכיוון הזה הרבה לפני שהדבר נוסח כפסקאות מוכרות במצעיהן של מפלגות הימין. הוא ציין בעצב כי התערבות בית המשפט שחקה את הקו המפריד בין הרשויות, וכי בכך ננטש המודל שהיה הרצוי בעיניו, שבמסגרתו "הממשלה היתה אמורה למשול, השופטים היו אמורים לשפוט".

חיים הרצוג לא הסתפק בניתוח ההווה של אחרית נשיאותו - הוא גם ניבא באופן מדויק את הכיוון החדש וההרסני שאליו מובילה מערכת המשפט. "בסופו של דבר", כתב הנשיא, "תתעורר תגובה חריפה מצד המגזר הפוליטי, והדבר ישפיע בטווח הארוך על מעמדו של ביהמ"ש העליון".

בנו, יצחק הרצוג, מכהן כנשיא המדינה בקצה המהלך ההרסני שחזה אביו, והוא זה שאמור להתמודד כעת עם אותה תגובה פוליטית חריפה. אלא שבצד המשימה ארוכת הטווח הזו, אולי עוד לפני יום העצמאות, הרצוג הבן ייאלץ להתמודד עם אתגר נקודתי שהמערכת הזו גלגלה לפתחו: בקשת החנינה של נתניהו.

סכנה לבסיס הדמוקרטיה

כחבר כנסת לשעבר במפלגת העבודה, חיים הרצוג זכה בנשיאות כמועמד השמאל, וזכייתו באה על חשבון שופט העליון לשעבר וחביב מפלגות הימין מנחם אלון, שביקר בחריפות את הכיוון שבו פסע בית המשפט של ברק. אלא שהרצוג, על אף שיוכו הפוליטי, חשש גם הוא מהשתלטותו של בית המשפט על כל חלקה שלטונית. והחששות האלה לא תקפו אותו במקרה. בפרשת קו 300 הנשיא חש על בשרו את התעצמותה החריגה של מערכת המשפט.

בפרשת קו 300 והענקת החנינה לאנשי שב"כ - ממש כמו עכשיו ביחס לבקשת החנינה של נתניהו - הדיון הציבורי בגילוי העריות הרעיוני המוכר שבין מערכת המשפט לבין עולם התקשורת ביקש לגזול מהרצוג האב את סמכותו הקבועה להעניק חנינה לפי שיקול דעתו. כיום, המתקפה על סמכות הרצוג הבן לחון את נתניהו מתמקדת בכך שראש הממשלה לא מודה בביצוע העבירות המיוחסות לו. אז תקפו את הרצוג האב בטענה שהוא חסר סמכות לחון בטרם הסתיים המשפט. הטענות משתנות מעט, אבל איכשהו התוצאה המיוחלת תמיד נשארת אותה תוצאה. הנשיא רשאי לחון רק את מי שמערכת המשפט תאשר לו לחון.

הרצוג האב נכווה מכך קשות, לא סלח ולא שכח. בספרו הוא כתב בביקורת קשה: "ברק היה השופט היחיד בכל ההיסטוריה של ביהמ"ש העליון בישראל שחלק אי־פעם על סמכותו של הנשיא להעניק חנינה מראש". העובדה שברק סבר שמעשי החנינה של הנשיא הם שפיטים, ושבית המשפט מחזיק בסמכות לפסול חנינה שניתנה מצד הנשיא, כפי שהוא מחזיק בסמכות לפסול כל החלטה מצד הממשלה, הוציאה מהרצוג מילים קשות. "הגישה הזו", טען הנשיא, "מסכנת במקרים מסוימים את בסיס הדמוקרטיה, ובראש ובראשונה את תקפות העיקרון של הפרדת הרשויות".

מדהים לראות גם עד כמה ההיסטוריה חוזרת על עצמה. "95%-90% מן ההתבטאויות בעיתונות ובכלי התקשורת האלקטרוניים היו נגדי", סיפר הרצוג האב בספרו, ונדמה שהוא משרטט עבור בנו את דרך הייסורים שיעבור גם הוא בקרוב, ככל שיחליט להעניק חנינה לנתניהו.

ואלה לא רק האתגרים שדומים בעיקרם - לעיתים אלה ממש אותן הדמויות. השופט לשעבר יצחק זמיר, למשל, שבקו 300 היה היועץ המשפטי המתפוטר, ושכיום מכריז כי חנינה שתוענק מצד הרצוג הבן לנתניהו, בלי שתלווה בהודאה מצד ראש הממשלה, "אינה חוקית" - הוא זה שלפני 29 שנים כתב עליו הרצוג האב, ביחס להתנהלותו בנוגע לחקירת אנשי שב"כ, כי "בעיקשותו, נשא באחריות לא מעטה להסתבכות הפרשה".

אקט אנטי־מנהיגותי

הרצוג, לפני הכל ואחרי הכל, הוא בנו של אביו. הערצת אב עוברת במשפחה הזו בתורשה. וזו רק סיבה אחת שבגללה אני מעריך שהוא ילך על מתווה חנינה כזה או אחר, גם ללא הודאה מפורשת וגם ללא פרישה, וגם בניגוד לעמדה הקובעת בחוגי התקשורת. חלק מזה הוא המורשת של אביו של עשיית הדבר הנכון כנגד הלחצים שיופנו כלפיו, וחלק מזה הוא מה שמסתמן כגישה משפטית דומה.

הרצוג הבן, כמו הרצוג האב, לא אוכל מהפירורים שנושרים משפמי המשפטנים. פנייתו לאחרונה למחלקת החנינות של משרד המשפטים, לצורך קבלת הבהרות והשלמות לחוות דעתם החסרה בעניין בקשת החנינה של נתניהו, היא אולי מנומסת - אבל מתחת לשכבה העליונה נחשף בה יותר מאשר טפח.

ניכר כי הוא לא מקבל את התזה שלפיה הוא חסר סמכות לקבל את ההחלטה הנכונה בעיניו בנוגע לבקשת החנינה של נתניהו. לא בשל כך שנתניהו מסרב להודות, ובוודאי לא בשל כך שהמשפט טרם הגיע לסיומו. אביו ידע זאת, והוא יודע זאת. אלא שהרצוג הבן הולך להתמודד עם אתגרים שאביו לא התמודד איתם.

חנינה לנתניהו היא אולי הדבר הנכון לעשות, בתנאים מסוימים, כדי לסיים את הפרק המפלג שמדינת ישראל יודעת בשנים האחרונות - אבל לפי סקרים שונים מחצית הציבור מתנגד לה. בפרשת קו 300 חיים הרצוג נהנה מתמיכה עממית רחבה במהלך החנינה.

גם הייעוץ המשפטי - שבתקופת הרצוג האב תמך במתן החנינה לאנשי שב"כ, אף שזו ניתנה בטרם הרשעה וללא כל הודאה שצורפה לבקשות החנינה - מתנהג כיום באופן שונה מאוד. יוסף חריש אינו גלי בהרב־מיארה. הראשון בירך את הנשיא חיים הרצוג על החלטתו. האחרונה מצטנפת בשתיקתה, ובאקט אנטי־מנהיגותי שולחת את מנהלת מחלקת החנינות לצעוד במקומה בשדה המוקשים של בקשה החנינה, בשעה שהיא לא משחררת כבר חודשים את עמדתה המשפטית ביחס למהלך.

הרצוג הבן לא יוכל לחמוק מהנתיב שסימן לו אביו. כבנו של חיים הרצוג, הוא עשוי להפתיע את מי שמבקשים לדחוק אותו לפינה השמאלית ושמצפים ממנו למסור את שיקול הדעת הרחב שלו למערכת המשפט. אלא שהתנאים שבהם יקבל את ההחלטה קשים בהרבה. ברור כי ברגע ההכרעה זו לא תהיה עוד שאלה של פרשנות משפטית, אלא של מנהיגות. דמות האב תעמוד ברקע כמצפן, אך הבחירה תהיה של הבן: האם להצטרף למגמה שמרוקנת מתוכן את סמכות החנינה, או להזכיר שיש בישראל יותר מרשות אחת שמוסמכת להכריע?

בקרוב יתברר אם ממש כמו הוראות פיקוד העורף בנוגע להפגנות - גם החנינה תהפוך לעוד החלטה המתקבלת בפועל במערכת המשפט, או שאולי שוב יש נשיא בישראל שמבקש לשמש כוח מאזן לקלקולים שנפלו באותה מערכת.