כל הלילה שבין 24 ל־25 ביוני 1986 ישבו שרי הקבינט על המדוכה. עשרה שרים. חמישה נציגי המערך וחמישה נציגי הליכוד. שלושה מהם כונו "מועדון ראשי הממשלה": ראש הממשלה המכהן, שמעון פרס, ושני קודמיו, יצחק רבין ויצחק שמיר. לצידם היו, בין השאר, אריק שרון וחיים ברלב. פורום ביטחוני מאוד, שבו העבר הביטחוני היה מכנה משותף דומיננטי יותר מן ההווה הפוליטי.
היועץ המשפטי החדש, השופט לשעבר יוסף חריש, שהחליף את פרופ' יצחק זמיר, ידע כי מונה על מנת להכשיר את הפנייה הממשלתית אל נשיא המדינה, האלוף במיל' חיים הרצוג, בבקשה לחון את ראש השב"כ אברום שלום וכמה מראשי השב"כ, למרות חלקם בפרשת "קו 300", שבה חוסלו מחבלים לאחר שצולמו בריאים וכבולים.
הדיון הלילי התקיים לאחר שבועות ארוכים שבהם עסקו ראשי המדינה בשאלה איך אפשר למנוע העמדה למשפט של קבוצת אנשים, אנשי ביטחון שהיו מעורבים בפעולה בלתי חוקית בעליל, והעלילו על מפקד צבאי את עשיית המעשה. החשש היה מפתיחת תיבת פנדורה, ומכך שהמשפט יחשוף פעולות שב"כ בעייתיות מן העבר.
הרעיון לחון את אנשי השב"כ ללא משפט ולהסתפק בהתפטרותם, היה של עו"ד רמי כספי, והוא הצליח לשכנע את חריש לאמצו. כספי גם השתתף בישיבת הקבינט כדי להסביר את המהלך התקדימי. כיוון שעד אז מעולם לא הוענקה חנינה כדי לבטל משפט, וכיוון שעד אז גם לא התערבה הממשלה בשיקול הדעת הנשיאותי - היו חברי קבינט שהתלבטו אם לתת את ידם למהלך בוטה כל כך, חסר תקדים וספק־חוקי.
הייתי אז מזכיר הממשלה, ושיחות ארוכות עם פרופ' יצחק זמיר שכנעו אותי שתהיה זו טעות קשה להעניק חנינה ללא משפט. זמיר ביקש זמן־מה קודם לכן לסיים את תפקידו, אבל כשהתגלתה הפרשה, החליט לחזור בו. הוא דרש מראש השב"כ אברהם שלום להתפטר מתפקידו, ומשסירב, הוא הורה למשטרה לפתוח בחקירה נגדו ונגד אנשי שב"כ נוספים. על רקע זה החליטו "ראשי הממשלה" שלא לקבל את שובו של זמיר לתפקיד, והוא נאלץ לסיים את תפקידו. מובן שקולו לא נשמע בישיבה הלילית. בסופו של דבר קיבל הקבינט את הצעת כספי־חריש, והוחלט לפנות אל נשיא המדינה בבקשת חנינה.
הצהרת נתניהו לאחר בקשת החנינה // צילום: לשכת רה"מ
כמופקד על הקשר בין הממשלה לנשיא, הייתי אמור להציג בפני הרצוג את ההחלטה. ביקשתי ממשרדי לקבוע לי שתי פגישות עם הנשיא, בהפרש של שעתיים ביניהן, וכך היה. כשהגעתי אליו, שאל אותי הרצוג לפשר שתי הפגישות. השבתי לו כי הראשונה היא בין יוסי לוויויאן (כינויו של חיים הרצוג בצבא הבריטי), והשנייה תהיה בין מזכיר הממשלה והנשיא, ובה אציג בפניו את החלטת הממשלה.
אמרתי לו שכיוון שכל האירוע לא כתוב בשום ספר, ושום דבר אינו מתרחש כפי שצריך היה להתרחש, הרשיתי גם לעצמי לחרוג מתפקידי הרשמי, ולהזהיר אותו מפני קבלת הבקשה שאיתה אגיע אליו בעוד שעתיים. בין השאר אמרתי לו שאם יעניק חנינה בטרם משפט, יהיה זה תקדים מסוכן, שאין לדעת מי ישתמש בו. חנינה בטרם משפט לאנשים שאמורים לעמוד לדין על רצח וטיוח היא טעות קשה, ועל כולנו - כל אחד בתפקידו, הסברתי, תרבץ אשמה נוראה. הוא האזין לי ושתק בשלב זה.
כשהגעתי לפגישה השנייה היתה המדשאה במשכן הנשיא מלאה באנשי תקשורת מן הארץ ומן העולם. נשאלתי מה, לדעתי, יעשה עכשיו הנשיא, ולא השבתי, כמובן. מסרתי להרצוג את החלטת הקבינט, הוא עיין בה בכובד ראש, כמי שמודע היטב למשא שהוטל באותו בוקר על כתפיו. אחר כך קם, אחז בי בשתי ידיו, ואמר: "יוסי, נדמה לי שאני יודע מה חולף עכשיו בראשך. אל תתפטר. בלי חנינה לא יהיה לישראל שב"כ".
כך נולד התקדים.
