ניצחון האופציה הצבאית
לא זכורה לי עונה שבה מיטב המוחות עסקו בהתפלספות סביב מושג הניצחון. תמו ימי הניצחון, כתב בן-דרור ימיני. נפתלי בנט ירה את יריית הזינוק: נתניהו לא יודע לנצח. גם נחום ברנע הגה השבוע בעניין ניצחון. בערוצים הפדרליים מדברים על זה הרבה. איפה הם היו בעשרים השנים האחרונות.
ניצחון במקרה של איראן הוא התוצאה. הפסקת האש תישמר. ואחת הבעיות תישאר והיא שאין מספיק מידע אמין לגבי משמעות האורניום המועשר שבידי איראן. יכולות לפיתוח גרעיני כבר אין להם.
העובדה שנשאר מנגנון רופף שמסוגל מדי פעם לירות טיל על אזרחי ישראל או על אחת ממדינות המפרץ לא מקטינה את הניצחון. מהמדינה האיראנית לא נשאר הרבה. לפי גורם בצה"ל, חיל האוויר והגורמים המודיעיניים חיסלו עשרות רבות של מפקדי משמרות המהפכה ואלפי מחבלים של הארגון. המשימה שלשמה התכנסנו הושגה. אולי לא הושלמה. הקריטריון מאוד פשוט: האם נשארה לאיראן היכולת להתקדם להשגת נשק גרעיני, והאם נשארה יכולת של ירי טילים שיוצרת הרתעה. הרתעה באמצעות טילים פירושה שארה"ב וישראל יוותרו על האופציה הצבאית לחלוטין. היכולות הבסיסיות האלה נשללו מאיראן. הושמדו היכולות לייצר טילים, כך שפחות חשוב כמה טילים נשארו בידם. האיראנים הסכימו להפסקת אש בגלל איומי טראמפ, אבל לא נכנעו.
מה שקרה זה ששני מנהיגים ייחודיים קיבלו החלטה אמיצה. מבחינת ישראל, ההחלטה שקיבל ראש הממשלה בנימין נתניהו לצאת ל"עם כלביא" ולפני חודש וחצי לצאת ל"שאגת הארי" היא ההחלטה הנועזת והאמיצה ביותר מאז מלחמת העצמאות.
חומת הטילים האיראנית הידלדלה מאוד, וכל מערכת הייצור הגרעינית של איראן נוטרלה. גורמים רשמיים בישראל לא מוכנים לדבר על ההישגים בתחום הזה או מה עוד צריך להתבצע. אבל גם בלי לדעת מה קורה עם 450 ק"ג אורניום מועשר, בשלב הנוכחי אין לאיראן יכולת לייצר מתקן גרעיני. כל פס הייצור, כל המרכיבים והרכיבים וכל שרשרת הייצור מהמפעלים ומהמעבדות שבהם התקדמה איראן לפצצה - הושמדו. טראמפ לא מימש את איומו לחסל את מתקני האנרגיה, אבל בחסות האיומים ישראל עשתה הרבה מאוד בנושא, בעיקר השמדת התעשיות הפטרוכימיות.
ההכרזות על השמדת מתקני האנרגיה העניקו לישראל לגיטימציה לתקיפת חלק מהתעשייה הפטרוכימית. האמריקנים תקפו באי ח'ארג. זאת פגיעה קשה בהכנסות האיראניות. אי־מימוש האיום של טראמפ חוסך לעם האיראני הרבה סבל ואמור להשאיר את האזרחים בצד שלנו ההכרזות על השמדת מתקני האנרגיה העניקו לישראל לגיטימציה לתקיפת חלק מהתעשייה הפטרוכימית. האמריקנים תקפו באי ח'ארג. זאת פגיעה קשה בהכנסות האיראניות. אי־מימוש האיום של טראמפ חוסך לעם האיראני הרבה סבל ואמור להשאיר את האזרחים בצד שלנו
הדבר החשוב: שני המנהיגים פרצו את מחסום הרתיעה מהפעלת אופציה צבאית נגד איום גרעיני. פעמיים. מורשת קרטר־אובמה - אאוט. מורשת טראמפ־ביבי - אין.
מבחן פיונגיאנג
אולי הסימן החיובי והמשמעותי ביותר הוא הדיווח על התרחקות צפון קוריאה מאיראן. במשך הרבה שנים אמרו כי המרחק של איראן מהפצצה הוא מרחק הטיסה בין פיונגיאנג לטהרן. אז מתברר שהצפון־קוריאנים מתרשמים שאצל החמינאי המנוח ואצל החמינאי הכמעט־מנוח התקרה מונחת על הרצפה. בחשיבה אובייקטיבית, עניינית, צפון קוריאה ודרכה לגרעין היא המודל לבחינת המערכה האמריקנית־ישראלית המשותפת. היו מעט מנתחים בארה"ב שטרחו לנתח היסטורית את פרשת הגרעין הצפון־קוריאני. הם הזכירו את התהליך הכפול שבו הקוריאנים בין משא ומתן להסכם, בין הצטרפות לאמנה למניעת התפשטות נשק גרעיני והפרישה ממנה, זחלו לאורך שנות ה־90 של המאה הקודמת אל עבר יכולת גרעינית. הכל היה באותו סגנון שהכרנו יותר מאוחר מצד איראן. במקביל בנו הצפון־קוריאנים מסה ארטילרית אדירה, שאיימה ישירות בטווח קרוב־יחסית על בירת דרום קוריאה סיאול. החלטה על תקיפת מתקני הגרעין הצפון־קוריאניים פירושה החרבת סיאול.
בשלב מסוים הנשיא קלינטון הגיע למסקנה שצריך ללכת בכיוון הצבאי, והאמריקנים הכינו מבצע צבאי להשמדת הגרעין הצפון־קוריאני. אלא שאז נכנסה לפעולה הדמות ההרסנית של הנשיא המנוח ג'ימי קרטר. הוא ניצל הזמנה תלויה ועומדת מצד פיונגיאנג, טס על דעת עצמו להיפגש עם מנהיגי צפון קוריאה, וסגר איתם דיל. ההסכם המפוקפק שקרטר הינדס כמו צ'מברליין מודרני גרם לכך שקלינטון נסוג מהאופציה הצבאית. הסוף ידוע. בשנת 2006, בימי הנשיא בוש הבן, פוצצה צפון קוריאה את המתקן הגרעיני הראשון שלה. לפי הערכות, יש כיום לצפון קוריאה כ־50 פצצות אטום.
קרטר הפך במבצע הצפון־קוריאני שלו לסנדק של שני משטרי האימים – האייתוללות והקימים. דונלד טראמפ ובנימין נתניהו ייזכרו כמי שהחליטו ללכת בדרך הפוכה מדרכם של קרטר, אובמה וקלינטון; לגדוע את ההתעצמות האיראנית במזרח התיכון ואת דרכה של איראן לפצצה. ההתעצמות התרחשה במקביל לשנים ארוכות של משאים ומתנים, רתיעה והימנעות מפעולה צבאית, והעדפת עסקת הגרעין של 2015. ברור שנטרול גרעיני סופי של איראן יקרה רק עם החלפת המשטר. אבל גם מה שהושג זה די דיינו. מספיק בשביל מצעד יום העצמאות של מצחצחי הנעליים - נעליו של נתניהו, בהשתתפות כל משמיציו וכל תוקעי המקלות בגלגלים.
טראמפ ונתניהו ייזכרו כמי שהחליטו ללכת בדרך הפוכה מדרכם של קרטר, אובמה וקלינטון, ולגדוע את ההתעצמות של איראן במזה"ת ואת התקדמותה לפצצה, שהתרחשה במקביל לשנים ארוכות של מו"מ, רתיעה מפעולה צבאית, והעדפת עסקת הגרעין של 2015
משמרות אבודות
כל יום וכל לילה, נון־סטופ, יצאו "רכבות המטרו", כפי שהן מכונות, בנתיבים האוויריים כדי לצוד את המשגרים ולחזור ולבצע את המשימה המפרכת - לסתום את מנהרות הטילים. יש באיראן הגדולה כ־20 אתרי שיגור. רכבת המטרו מורכבת בדרך כלל מ־4 עד 12 מטוסים שזו המשימה הקבועה שלהם. בהתאם למודיעין נסגר מעגל והמשגר מושמד, או שמחוסל המאמץ האיראני לפתוח את החסימות על מנהרות העומק שבהן מוגנים הטילים.
לפי החישוב המקובל בחיל האוויר, ההספק הוא זה: כ־200 משגרים הושמדו בעין או שהשמדתם וודאה באמצעות מודיעין. 150 משגרים סגורים במנהרות וכ־150 משוטטים בחוץ, נכון לתחילת השבוע.
האמריקנים מתייחסים למספרים בסדר גודל של 5,000 טילים. ייתכן שהכוונה גם לקצרי טווח שמאיימים רק על מדינות המפרץ וערב הסעודית. מבחינת ישראל, המספר הרלוונטי הוא כ־2,000. קשה לדעת כמה מהם נורו וכמה הושמדו. ההספקים, לפי גורם בצה"ל, הם פי 10 או 20 יותר מ"עם כלביא". התחושה ששמעתי מגורם בצה"ל היא שאם טראמפ מחליט - כפי שאכן החליט - שהוא גומר את המלחמה והולכים הביתה, אפשר לחיות עם זה. המצב ערב הפסקת האש היה שמספר המטרות נבנה מחדש כל הזמן ולכאורה נשארה עוד עבודה. טראמפ, בהכרזות שלו על השמדת מתקני האנרגיה, למעשה העניק לגיטימציה לישראל שכן תקפה חלק מתעשיות האנרגיה. האמריקנים תקפו באי ח'ארג. זאת פגיעה קשה בהכנסות האיראניות. אי מימוש האיום של טראמפ חוסך לעם האיראני הרבה סבל ואמור להשאיר את האזרחים בצד שלנו.
יכול להיות שהפגיעה המשמעותית ביותר היא בכוח הפיזי של משמרות המהפכה. בשבועות הראשונים תקף חיל האוויר את מפקדת משמרות המהפכה ופגע כמעט בכל הבכירים. כתוצאה מהפגיעה הזאת המפקדים בדרגי הביניים - סרנים עד קולונלים - נפוצו לכל עבר רק כדי לא להיות מרוכזים במקום אחד. בעזרת מודיעין איכותי ביותר גם הפיקוד בדרג הביניים הזה חוסל. הם החלו לפעול תוך הסתתרות בדירות מסתור. ואז הם חוסלו בבודדת, אחד־אחד, במקומות המסתור שמהם פעלו. נוסף על ההצלחות האלה חוסלו גם אלפי לוחמים של משמרות המהפכה. הפגיעה הקשה של האמריקנים במוקדי משמרות המהפכה בסוף השבוע שעבר, בזמן החיפושים אחר הנווט האמריקני, גורמת להיחלשות משמעותית נוספת של מנגנון החושך הזה.
בסבך הלבנוני
בתחילת השבוע פרסם פרוספר אזרן, האיש מקריית שמונה, פוסט מאוד חריף בפייסבוק. המשמעות של דבריו היא כישלון של צה"ל בטיפול בחיזבאללה. אחרי יותר מחודש של פעילות נגד ארגון הטרור האיראני־לבנוני קריית שמונה ויישובי הקו היו צריכים להיות משוחררים לפחות באופן חלקי מהירי הבלתי פוסק, וקשה להבין למה זה לא קרה. בכל אופן, התוצאה היא הרבה פחות מהציפיות שיצרו בפיקוד הצפון לפני הכניסה לעימות. גם דבריו של אלוף פיקוד הצפון בשיחה עם חברי משגב עם שידרו חולשה. תחילה דיברו על כך שאין חיל אוויר. אחר כך - חיזבאללה יותר חזק ממה שחשבנו.
אבל חיל האוויר ישנו. הוא יודע להקצות את הכוח האווירי הדרוש. הרבה מאוד כלים מוקצים לצפון ויש שיתוף פעולה מצוין, אומרים בצה"ל. אלא שכדי לסכל את השיגורים יש מרחבי שיגור שצריך להגיע אליהם עם הרגליים. חיזבאללה אכן חוטף מכות מאוד קשות. בכירים ומחבלים רבים מחוסלים, והארגון במצב הכי גרוע שלו אי־פעם. ובכל זאת, הוא מתפקד ברמה שגורמת למצוקה קשה ביישובי הצפון. ישראל עדיין פועלת בשיטה של "הפעלת לחץ" ולא מבצעת מהלך הכרעה לסיום המערכה.
ייתכן שהסיבה היא החלטה אסטרטגית לא לפעול בדרך שתביא להתערבות גורמים בינלאומיים. פרשנים מחוץ לצה"ל טוענים שסבך המלכודים של חיזבאללה מונע תמרון אמיתי. ייתכן שהאיטיות מחויבת המציאות. בינתיים צצים שוב הקולות המוכרים לא רק מימי 6 באוקטובר על "הילדים של כולנו" אלא משנת 2000. הורים של לוחמים מיחידות כמו סיירת הנח"ל והצנחנים מפעילים לחץ על הפיקוד.
בלתי חוקית בעליל
דבר אחד קשה להבין אצל השופט יצחק עמית בקשר להחלטתו יחד עם כבוב וכשר לשבור את הנחיות העורף והמשטרה ולאפשר את הפגנת השמאל הקיצוני בכיכר הבימה בתל אביב. איך הוא מאפשר לארגון שמאל, שמטרתו לסייע לאויב בזמן מלחמה, להפוך את בג"ץ לנכס איראני? הוא לא מבין את זה?
עמית וחבריו חשפו היבט לא פחות חמור. למעשה, זו מסוג הפסיקות שמתבקש שהגורמים האחראיים, קרי פיקוד העורף והמשטרה, יפרו אותה בלי למצמץ כי זאת פסיקה בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליה. אלא שעמית ושופטיו סמכו על פוטנציאל האלימות של ארגוני השמאל. הם היו מודעים לכך שאם המשטרה תאכוף את החוק כמתבקש - המפגינים יגיבו באלימות; ולכן האלימות הפוטנציאלית שימשה את בג"ץ כדי להרתיע את המשטרה. יש כאן משחק הדדי בין שופט חולה שיגעון גדלות לבין ארגון שמאל קיצוני ועורכי הדין שמייצגים אותו. הוא לא סייע לחופש הביטוי במדינה, אלא לשבירת הסמכות של מוסדות הביטחון והאכיפה בישראל.
מה השתנה, בעצם
בין הספרים שיצאו לאחרונה, ההפתעה הגדולה היא ספר סיפוריו של המשורר היהודי־האמריקני דלמור שוורץ, "העולם הוא חתונה". אולי אפשר להמליץ עליו בתור הספר הנכון לימים שאחרי הפסח. לא זכורים לי סיפורים שנכתבו בשנות ה־30 וה־40 של המאה הקודמת שנקראים כאילו נכתבו היום. קשה להצליח עם שם כמו שוורץ, אבל הסופר מצליח להחיות דמויות של יהודים ולא־יהודים במעמד הלוזרים של תקופת השפל הגדול. ייתכן שהסיבה שמעטים שמעו על דלמור שוורץ, ושמהרבה בחינות הוא נחשב לסופר־משורר נשכח, היא שסיפוריו לא נכתבו במתכונת הקו המפלגתי. דהיינו, לא עמדו בתקן של עסקני הספרות של השמאל.
אחד הסיפורים, לא הכי טוב אבל אולי הכי מעניין, נקרא בפשטות "פארסה מרה". בן דמותו של דלמור, מר פיש, הוא מורה יהודי שמלמד כיתות של אמריקנים מכל פינות החברה, אבל בעיקר לבנים שהגזענות והדעות הקדומות שלהם נחשפות בצורה בוטה גם כאשר הם משתדלים להיות מכובדים, מנומסים ובעיקר סובלנים. למשל, סטודנטיות הדנות בכובד ראש בסוגיה: עם מי היית בוחרת להתחתן, כשהאפשרויות הן בין כושי (כך במקור), סיני ויהודי.
אבל השיא הוא הדיון המתפתח בכיתה של גברים על יהודים. היהודים מפוקפקים, מלווים בריבית קצוצה. "הם בוגדים באופן תורשתי כנראה", קובע אחד הסטודנטים. לאחר שפיש עושה מסטודנט אירי חוכא ואיטלולא, הוא אומר לו דבר שכדאי לזכור: "הרבה מהדברים שאמרתי עכשיו לכיתה הם סתם מלל, פלפול - שיחקתי משחק עם עובדות ועם מילים, אחרי זמן מה".
הסרט "מרטי סופרים" עוסק במוטיבים האלה של הנוכחות היהודית בלב חברה אמריקנית, שעדיין קיים בתוכה דחף להשפיל ולהטיל אימה קיומית על יהודים. בוב דילן טען ש"הזמנים משתנים". אולי לא בהכרח לטובה.
