הוא שכל את בנו במלחמה. את הכוח להמשיך מצא במקום לא צפוי

"יש הרבה תובנות מתוך הכאב. קודם כל, למדתי שאפשר לעבוד את השם בשמחה מתוך כאב. אפשר להתקדם בחיים, למרות הכאב. אתה לא בוחר מה אתה עובר בחיים, אבל אתה תמיד צריך ויכול לבחור להתנהל באופן הכי טוב. התורה אומרת 'ובחרת בחיים'".

רעש מחריש אוזניים מרעיד את חלונות ביתו של דורון פרץ ביישוב הפסטורלי יד בנימין. בזמן שהוא פותח בפניי את כאבי ליבו וטלטלות חייו, מבסיס תל נוף הסמוך ממריאים הטובים לטיס אל איראן הרחוקה. פרץ, רב בהכשרתו, מקשר מייד בין חג הפסח המתקרב לבין השמחה בישראל מהפגיעה באיראן והתקווה שמשטר הרשע ייפול בקרוב.

"אתה לא טועם את החירות אם לא טעמת את המרור ואת המצה. לכן כתוב 'על מצות ומרורים יאכלוהו'. המצה היא גם הלחם של החטופים, של העניים. מי שלא אומר 'עבדים היינו לפרעה במצרים', אלא רק את החלק השני, 'ויוציאנו משם', לא אמר שום דבר. הלכתית, אתה חייב בליל הסדר לספר על הניסים, אבל גם על האובדן והסבל. החיים שלנו מלאים בדיוק בתבנית הזאת".

הרב פרץ (55), נשיא ההסתדרות הציונית, יודע בדיוק על מה הוא מדבר מניסיון אישי. כמו רבים כל כך בישראל, גם חייה של משפחת פרץ ספגו זעזוע בלתי נתפס בטבח 7 באוקטובר. שני הבנים שלו ושל רעייתו שלי - דניאל ויונתן - ניהלו באותו בוקר קרבות גבורה במרחק לא גדול זה מזה בסביבת קיבוץ נחל עוז.

יהונתן, מפקד פלוגה בצנחנים, נפצע בקרבות. באותן שעות ממש נעלמו עקבותיו של דניאל, גם הוא קצין, שפיקד על טנק מיוחד בגדוד 77 של חטיבה 7 המהוללת. וכך, במוצאי שמחת תורה תשפ"ד, דורון ושלי הפכו בבת אחת להיות הורים לבן נעדר שאיש לא יודע מה עלה בגורלו, ולפצוע מהקרבות.

אבל זו היתה רק ההתחלה של רכבת הרים בלתי נתפסת. היא נמשכה שנתיים בדיוק. ובין התקפי בכי לחיוכים מאושרים, כשמאחוריו תמונות של נכדו הראשון, מספר לי הרב דורון כיצד בשמחת תורה האחרון נסגר המעגל הקשה ביותר של חייו. צמרמורת עברה בגופי מכף רגל ועד ראש כששמעתי את החלק הזה של הסיפור.

מבצע חתונה

"עמדנו לעשות את ההקפות. באותו יום שבו חזרו כל החטופים החיים, ואמורים היו לחזור גם ארבעת החללים הראשונים. מתוך 28 החטופים החללים, דניאל שלנו היה בין אותם ארבעה. אני לא יודע למה. זה גם מדהים, כי היו עוד חיילים וקצינים, אבל הוא היה בין ארבעת הראשונים.

"פה בבית היו אנשי צבא שליוו אותנו. הם היו איתנו בסעודה של החג ופשוט עדכנו אותנו בכל שלב מה קורה. בשעה שמונה בערב היינו באמצע הארוחה, 'עכשיו זה הגיע לידי הצלב האדום'. אחר כך, 'עכשיו זה הגיע לידי צה"ל'. 'עכשיו זה הגיע למכון באבו כביר'. בשעה אחת בלילה סיפרו לנו שהם אימתו שזה דניאל".

איזה חג היה לכם?

"כל החג היה מה שדיברנו ומה שכתבתי בספרון".

"הספרון" הוא חוברת שפרסם פרץ כשנה לאחר הטבח. הכותרת היתה "קול השופר ותרועת המלחמה - הרהורים של אב שכול בציון שנה לנפילתו ולחטיפתו של בנו החייל". הוא מתאר בה במילים קורעות לב את מה שעבר עליו ועל משפחתו באותם ימים קשים מנשוא. ובעיקר, כפי שגם עשה בראיון זה, פרץ מתאר לא רק את העובדות אלא גם הלבטים והכאבים, השמחות והפסגות, האתגרים וההצלחות שמלווים אותו, את אשתו ואת משפחתו, גם ברגעים הקטנים של החיים החדשים שהם פתאום נזרקו אליהם. ושוב, אין ספק כי התיאורים שלו הופכים למילים את מה שעוברות אלפי משפחות בישראל מאז 7 באוקטובר 2023.

יונתן, הבן הפצוע, אמור היה להתחתן ב־17 באוקטובר 2023 עם בחירת ליבו, גליה, בת קיבוץ סעד. כלומר עשרה ימים בלבד אחרי הטבח, כשהעם כולו ומשפחת פרץ בפרט בתהום בלתי נתפסת, מתוכננת להיערך שמחה גדולה, שבה קצין פצוע־מלחמה מקים בית עם אהבת חייו, שגם היא גדלה בעוטף עזה.

אבל איך אפשר לחתן בן אחד כשאחיו נעדר, ואולי חטוף במנהרות של עזה?! איך אפשר לשמוח עם ילד אחד ברגע הכי מאושר של חייו, כשילד אחר אולי סובל את הסבל הכי קשה של חייו?! האם בכלל לקיים חתונה בתנאים כאלה?!

מנגד, האם לדחות חתונה בתנאים כאלה?! האם להוסיף כאב על כאב ולתת סיפוק לאויב?! האם לשלול מאח אחד, פצוע, שאחיו הנעדר הוא חברו הטוב ביותר, את רגע הנחמה וההתחזקות הנפלא ביותר שהזדמן לו?!

לבסוף "קיבלנו את ההחלטה הקשה - בעיקר בעקבות עקשנותה האמיצה של אשתי שלי - להמשיך עם החתונה כמתוכנן, למרות העובדה שהיא תתקיים עשרה ימים לאחר 7 באוקטובר. יונתן וגליה התחתנו בזמן שנקבע, אך בחתונה מצומצמת הרבה יותר ביישוב מגורינו, יד בנימין, בעוד רוב המוזמנים הצטרפו רק בזום".

"איך ניתן היה לקיים חתונה לבן אהוב בזמן שאחיו נעדר, וקרוב לוודאי מוחזק בידי חמאס? אף על פי שהרגשנו שזה הדבר הנכון לעשות, איך אפשר לעשות דבר כזה מבחינה רגשית? איך אפשר לחגוג באמת בחתונה של יונתן, כשדניאל נעדר באופן מחריד? איך אפשר לקיים חגיגה שלמה כשאנחנו כל כך שבורי לב? לא ידעתי איך אעבור את זה", כתב פרץ על הדילמה המייסרת.

הכי סטייליסט

דורון התכונן לרגע המאושר, תוך שהוא קובע לעצמו שבמהלך החופה ינסה שלא לחשוב על דניאל. אפשרי? "מעט לפני החופה, שלי רצתה להיכנס לחדר של דניאל. דניאל היה הכי סטייליסט במשפחה, והוא קנה חליפה יפהפייה במיוחד לכבוד החתונה. היא רצתה להרגיש את החליפה שלו כדי להרגיש את נוכחותו. אני לא רציתי להיכנס. זה היה כואב מדי, ולהפך - ניסיתי להוציא אותו מהראש שלי כדי לצלוח את החתונה. בהתחלה נראה היה שהתוכנית שלי עובדת, והחתונה הרגישה שמחה ומיוחדת. הלכנו מהטיש של החתן לכיסוי הכלה ואז לחופה, והרגשנו שמחה וחיים ברגע המיוחד של חתונת בננו הראשון.

"אבל אז הכל השתנה. חברי ועמיתי מיד בנימין, הרב הלל מרצבך שסידר את הקידושים, התחיל את החופה בדמעות ואמר: 'איך אפשר להתחיל את החתונה מבלי להזכיר את האדם שלא איתנו, ושהיה צריך להיות כאן - דניאל?' הסתכלתי עליו בתדהמה - אני ניסיתי לא לחשוב על דניאל, והנה הוא בוכה ומדבר על דניאל. הוא המשיך לדבר, וכולנו פרצנו בבכי מר. אמרנו תהילים תחת החופה לשלומו של דניאל ולחזרתו המהירה. הדקות האלו היו מהכואבות ביותר בחיי. היינו חייבים להזכיר את דניאל, והיינו חייבים לבכות בכי מר כדי להרגיש את היעדרותו.

"אבל אז קרה דבר מדהים", מתאר הרב פרץ, "ניגבנו את הדמעות, ועברנו לשמחה: הגיע העת לחופה של בננו יונתן - עת לשמוח. זו היתה החופה היפה והמדהימה ביותר. אחת החברות הקרובות שלנו העידה שזו היתה 'החופה הכי קדושה, הכי עצובה, הכי שמחה והכי מעוררת השראה' שהיא אי־פעם השתתפה בה. עבור שלי ועבורי זו היתה בעיקר חתונה שמחה. צילומי המשפחה היו קשים מאוד, אבל הם עברו מהר וחזרנו לשמחה".

"תמיד חשבתי ששלמה מדבר על זמנים שונים. שהחיים
מתחלקים לתקופות טובות ורעות - זמן של שמחה, וזמן
של אבל. לראשונה בחיי הבנתי שלעיתים כל הדברים
הללו קורים יחד, בו בזמן"

הרגע ההוא זיקק אצל פרץ תובנה משמעותית, שאפשרה לו להמשיך לחיות עם הכאב. "שלמה המלך, החכם מכל אדם, מדגיש בספר קהלת ש'לכל זמן ועת תחת השמיים: עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע, עת להרוג ועת לרפוא, עת לפרוץ ועת לבנות, עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד'. תמיד חשבתי ששלמה מדבר על זמנים שונים בחיינו. שהחיים מתחלקים לתקופות טובות ורעות - לפעמים זהו זמן של שמחה וצמיחה, ולפעמים זהו זמן של אבל וחורבן. לראשונה בחיי הבנתי שזה לא בהכרח כך. לעיתים כל הדברים הללו קורים יחד, בו בזמן. החיים הם עסקת חבילה".

שתי הלוויות

המורכבות הזו, הבכי והשמחה המהולים זה בזה באותו הזמן, המשיכו ללוות את משפחת פרץ גם בחודשים הבאים. 163 ימים אחרי שעקבותיו של דניאל נעלמו, נשמעה הדפיקה בדלת. עד אז דורון ושלי ידעו שדניאל לפחות פצוע, שכן כבר ב־8 באוקטובר המדים שלו נמצאו מגואלים בדם. מאחר שלא הגיע ממנו סימן חיים, היה חשש כבד לחייו. מנגד, כל עוד לא הוכרז כחלל, התקווה שישוב כמובן לא נגוזה לרגע.

חמישה חודשים וחצי לאחר מכן גורמי המודיעין הגיעו למסקנה הסופית והחלוטה שדניאל נהרג בקרב ושגופתו נחטפה. לא היה ממצא פיזי שהוביל אותם למסקנה הזו, אלא סרטונים חדשים שהגיעו לידי צה"ל. ושוב דילמה בלתי נסבלת.

מצד אחד אין גופה לקבור, אלא רק מדים. מצד שני, מי יודע אם אפשר יהיה לקיים הלוויה צבאית אחרת שתכבד את מי שבשעות האחרונות של חייו הציל חיים רבים. דניאל הוא בין המועמדים לקבל צל"ש על תפקודו באותו בוקר נורא. הרבנים הצבאיים פסקו שיש לקיים הלוויה למדים והמליצו גם על טקס צבאי מלא. כך עשתה המשפחה. זו היתה ההלוויה הראשונה.

כמה חודשים מאוחר יותר נולד ליונתן ולגליה בן, שהוא נכד ראשון לרב פרץ ולרעייתו. אורי דניאל שמו. בימים כה שחורים היתה זו נקודת אור. אך רק במלאת שנתיים לטבח, בהלוויה השנייה, אחרי ששרידיו של דניאל הוחזרו, המשפחה יכולה היתה לסגור סופית את המעגל.

"יש משפט שאמרתי בהלוויה השנייה של דניאל, שאני מאמין בו ומעמיק בזה כל הזמן. אנחנו אולי העם הכי קטן, אבל אנחנו המשפחה הכי גדולה בעולם. לפני שאנחנו דת, ולפני שאנחנו עם, אנחנו משפחה. אבן הפינה של עם ישראל זו משפחתיות. במשפחה רבים, ולפעמים עושים דברים שלא צריך לעשות לאחים שלנו. אבל כשזה נוגע לאכפתיות, אין כמו עם ישראל".

תסביר.

"אם לא היה אדם בשם סטיב וויטקוף, לא היינו נמצאים איפה שאנחנו. אני יודע שוויטקוף התאבד על הדבר הזה (שחרור החטופים). וויטקוף איבד בן. ואני יודע מאנשים בתוך המשא ומתן שהוא צעק וקילל, ודפק על השולחן ואמר להם 'לא יישאר אף חטוף בעזה'. ואני טוען שאם לא היה לחץ צבאי של חיילי צה"ל ושל המדינה להחזיר את כולם עד האחרון, אין שום דבר. אגב, הרצי הלוי אמר לנו את זה כל הזמן. לחץ צבאי עד הסוף. ואגב, אם לא היה אדם בשם רבי בערל לאזאר, הרב של חב"ד ברוסיה... אני יודע בוודאות ששני אנשים שפוטין שחרר ללא תמורה, רוסים ישראלים, זה היה בגללו. זה עם ישראל".

בין "לָמה" ל"לְמה"

מחויבות לעם ישראל ולחיבורים שבתוכו היא ערך מנחה עבור הרב פרץ. הוא עצמו עלה לבדו מדרום אפריקה לישראל בגיל 19. עשר שנים למד בישיבות, ובמהלכן שירת בצה"ל במסלול הסדר. בשנים 2000-2014 חזר לדרום אפריקה, הפעם יחד עם אשתו, כדי למלא שם מגוון רחב של תפקידים חינוכיים וקהילתיים. מאז שבו לארץ לפני כעשור, הוא מכהן כנבחר ציבור במוסדות הלאומיים. לאחרונה נבחר להיות נשיא ההסתדרות הציונית.

"להיות איש של חיבורים זה באמת חשוב לי מאוד", הוא אומר, "גם בחיים האישיים שלי אני מאוד מאמין בחיבורים. קודם כל, צריך שאדם יהיה מחובר לעצמו, לכל החלקים של האישיות שלו. התכונה הכי חשובה בחיים היא מודעות עצמית. אני מעביר הרבה שיחות לקצינים ולאנשים מחוץ לארץ. לפעמים שואלים אותי, האם יש ספר אחד שחייבים לקרוא? אז קודם כל, אם יש ספר אחד שיהודי חייב לקרוא ולדעת זה התנ"ך, דבר ראשון.

"אבל בהקשר של מודעות עצמית והתפתחות עצמית, הספר הוא 'האדם מחפש משמעות' של ויקטור פרנקל. זה רעיון כל כך יהודי. כי ‫בסוף לאדם אין שום שליטה ‫על מה שקורה לו בחיים, ‫אבל יש לו שליטה מלאה ‫על איך הוא מגיב למה שקורה לו בחיים. ‫הרב סולובייצ'יק היה אומר שאנחנו ‫לא תמיד מבינים לָּמה דברים קורים ולָמה אנשים צדיקים, חפים מפשע, סובלים. את האמת על הסבל האנושי ועל הצדק האלוקי אנחנו לא לגמרי מבינים. ה'לָמה' אפוף מסתורין, אנחנו לא יודעים את התשובה".

אז מה אנחנו כן יודעים?

"יש תשובה אחת שהאדם תמיד יכול לענות ולפעול להשפיע, וזה 'לְמה'. עבור מה משהו קורה? כשאתה פועל בתוך הלְמה, זה לא אומר שאתה מבין את הלָמה. אני לא חושב שאי־פעם אבין לָמה דווקא דניאל היה צריך למות. לָמה זה מת וזה לא? היו ארבעה בתוך הטנק, חלק מתים, חלק חיים. הבן שלי יונתן גם נלחם בקרבות בנחל עוז ושרד, והרבה אנשים מסביבו נהרגו. איך אדם מתמודד עם זה? זה חי וזה לא, זה שרד וזה לא. אבל בכל פעם שאני מגיע לשם (לזירה שבה נפל דניאל, א"כ), ורואה את הסיפור מקרוב, אני מבין את הלְמה ואומר לעצמי שזה פשוט לא ייאמן. אלוף הפיקוד אמר לי שאם לא היה הטנק של דניאל, ואם הוא לא היה נלחם כפי שנלחם, היו עוד מאות הרוגים, אם לא יותר".

פרץ ומשפחתו לא רק ראו את הזירה שבה נלחם דניאל, אלא גם שמעו באופן חריג את קולות הקרב. שעתיים ו־16 דקות בדיוק הוא נמשך. כאמור, דניאל קיבל לידיו טנק מסוג מיוחד שכל השיחות הפנימיות בו הוקלטו בסוג של קופסה שחורה.

מנגד, בגלל הציוד המיוחד, באותו כלי היו חסרים שני מקלעי מאג, שהיו יכולים לסייע מאוד לצוות במצב הקשה שאליו נקלע. בהיעדר מקלעים, אחת ההחלטות המשמעותיות ביותר שקיבל דניאל היתה לדרוס את המחבלים. ברגע אחר, לאחר שהצוות הבין כי חיילי גולני שלידם נהרגו, הנחה את החיילים "נתקו רגש, אנחנו במלחמה". על סמך ההקלטות הללו, ובעזרת עדותו של מתן אנגרסט לאחר ששב מהשבי, ניתן לדעת דקה אחר דקה מה עשה דניאל אל מול נחשולי המחבלים שזרמו אל בסיס נחל עוז ואל הקיבוץ הסמוך.

שמעתם את ההקלטות?

"כן, בטח. את כל השעתיים ו־16 הדקות. התירו לנו להקשיב לזה. ארבע המשפחות של הטנק, כל אחד הקשיב לזה לבד. היה מאוד־מאוד קשה. יש קטעים שלא רצינו שיתפרסמו, בגלל שאלה הרגעים שדניאל נהרג, אתה שומע את זה".

פרץ ומשפחתו פגשו אפוא בשנתיים וחצי האחרונות את התהומות העמוקות ביותר של הכאב, אבל גם רגעים רבים של שמחה, השלמה, סגירת מעגלים, והבנה שאין ברירה אלא לחזור לחיים. למשל, בחופשה הראשונה שאליה יצאו כמשפחה גרעינית מאז הטבח.

"למדתי להכיר ‫שדווקא האירועים הכי משמחים טבולים ברגעים הכי כואבים. לפני שלושה שבועות ‫יצאנו בפעם ראשונה לצימר. כל כך התרגשתי, וגם פחדתי, בגלל שידעתי שדניאל יהיה חסר לי. דניאל זה מי שעשה את המנגל, שהיה הרוח החיה של כל הסיפור, והוא לא שם". שוב הבכי עולה. השיחה נעצרת. לאט־לאט האב השכול חוזר לעצמו, ואני רואה לנגד עיניי איך מנהלים משפחה במצבים כה קשים.

"יצאנו בפעם הראשונה לצימר. התרגשתי, וגם פחדתי.
בגלל שידעתי שדניאל יהיה חסר לי. דניאל זה מי שעשה
את המנגל, שהיה הרוח החיה של כל הסיפור, והוא לא שם"

"ברגע שאתה מגיע לדבר כזה מוצפים רגשות של געגוע, אבל עכשיו, מה אני עושה? לא נצא לצימר?! ברור שכן. מעכשיו לא אסדר יותר חופה וקידושים לחברים שלי?! עסקת החבילה אומרת שיש איזשהו שבר וחיסרון וגעגוע שהוא קיים. ועכשיו השאלה, מה אני עושה עם זה? אני חושב שיש פה בחירה. לפעמים אין ברירה אלא להיכנס לכאב. אני רוצה להרגיש את הכאב על החיסרון של דניאל. אני לא רוצה להתגבר על זה שהבן שלי לא פה. אני לא רובוט, אני אף פעם לא אהיה בסדר, ואני לא רוצה להיות בסדר. אבל ראיתי שאפשר לחיות גם כשלא בסדר. כשחלק אחד מהחיים שלך לא בסדר, תחיה עם זה. מה היה בסוף בצימר? אירוע מגבש משפחתי מדהים, עם רגעים כל כך כואבים. זה החיים, זה החיים".

מי אשם?

אמרת קודם "בוחרים בחיים". אבל יש אנשים שמה שקרה להם מרסק אותם.

"זה נכון ואי אפשר לשפוט אותם. אני רק אומר שתמיד יש נקודת בחירה. כך אומר לנו פרנקל, ואני מקבל את זה. אני רק יכול לדבר בעד עצמי. אני כדורון פרץ הרגשתי שהיו רגעים שאפשר לבחור להישאב לכאב, או אפשר לשאול מה אני עושה עם הכאב. לדוגמה, האם אני מוביל את הכאב למקום של כעס? אם אני לוקח את הכאב לכעס ולהאשמה, מה יוצא מזה? אני הופך לשליח של הצדק והכעס. לכן אף פעם לא התחברתי למי שאמרו ש'הפקירו את הבנים'. זו בחירה. יש אנשים שאומרים 'הופקרנו, הופקרנו, הופקרנו'. ראיתי שזה לוקח אותי למקומות לא טובים. כי כשאדם כועס הוא תמיד מאשים אחרים. זה אף פעם לא מלווה בקבלת אחריות. אחרים פישלו. נכון. הם פישלו חבל על הזמן. אבל מי פישל?"

מי פישל?

"אני שואל אותך. המפקדים של הבן שלי? אלוף פיקוד הדרום? הרמטכ"ל שכל הזמן אמר לבנים שלנו 'מצפון תיפתח הרעה'? כל החשיבה הצה"לית היתה לצפון. יומיים לפני שזה קרה דניאל עוד היה בתרגיל חטיבה ברמת הגולן, כי כל החשיבה היתה על חיזבאללה. אז מי אשם? אולי ראש השב"כ? אולי ראש הממשלה אשם, שהזרים כספים כל הזמן? אז באמת אתה הראש ואתה בסופו של דבר אחראי. אבל גם מי שאחראי מקבל כל הזמן מידע מאנשי הצבא וכל זה".

אולי זה כולם?

"שנייה, שנייה. אולי זה הרפורמה המשפטית? אולי כל הדבר הזה, שהממשלה הלכה ראש בקיר, רוצה להעביר את הרפורמה, והצד השני, ראש בקיר, אומר על אפנו וחמתנו זה לא יעבור. אולי שניהם אשמים. אולי החברה הישראלית אשמה, כי אנחנו מכורים לשקט? אולי בעצם השמאל אשם, בגלל אוסלו? אולי הימין כי הוא השולט? אולי ריבונו של עולם אשם? הרי מה, האם אני עשיתי משהו לא בסדר? האם הבן שלי רשע?! כאילו, מה?! כלומר, אין לזה סוף. גיליתי שהאשם זה תמיד מישהו אחר.

"אולי החברה הישראלית אשמה, כי התמכרנו לשקט?
אולי השמאל בגלל אוסלו? אולי הימין כי הוא השולט?
אולי ריבונו של עולם? אין לזה סוף. גיליתי שהאשם זה
תמיד מישהו אחר"

"להרבה אנשים חשוב שתהיה ועדת חקירה, וגם אני חושב שזה חשוב. אבל למה זה לא קרה? כי כל צד כבר יודע מי אשם", הוא מסביר, "כל השמאל יודע שזה ביבי. הימין יודע שביבי בוודאי לא אשם, אלא כל אלה שבקונספציה. זה יושב על כאלה שסעים בתוך החברה שלנו ועל חוסר אמון מוחלט. ועכשיו השאלה היא אם אני, דורון פרץ, שעברתי את הדבר הזה, רוצה להיכנס למשחק הזה עם כל הכעס ועם הכאב, ולהיות בין המאשימים על הדם של הבן שלי. כי קודם כל, 1,200 אנשים נהרגו והבן שלי אחד מהם. ועוד 700 חיילים נהרגו. אז אדם צריך לקבל החלטה. אני מרגיש שזה הולך למקום שלא יועיל".

פרץ מדגיש: "הרצון שלי הוא לקחת את הדברים למקום של ריפוי ואיחוי. הרגשתי כעס, כאב וכעס. יש לי פה (הוא מניח יד על הלב) שבר. ואני אומר לך, אריאל, אני לא יכול לתאר לך את הכאב הזה. אני לא יכול לתאר לך את כאב הגעגוע. אפילו כדי לדבר על זה, אני כל הזמן צריך למנוע מעצמי להתפרק. אבל בסוף אני שואל את עצמי מה נקודת הבחירה שלי. מה אני עושה עם זה".

את הגישה המחברת הזו, שדוחה את הכעס ומחפשת מה ניתן לעשות, פרץ מתכוון ליישם בתפקידו החדש כנשיא ההסתדרות הציונית. פשוט ככל שהדבר נשמע, בכוונתו לחבר את הציונים באשר הם. בתוך ישראל, בתפוצות, על כל הזרמים שלהם. וגם בין הציונים היהודים לאלה שאינם כאלה. "בשבעה לפחות 30 אנשים אמרו לנו שדניאל היה החבר הכי טוב שלהם. 30. כי הוא היה כזה. איש של חיבורים".