מפתה לנסות ולהעריך מה צפוי במו"מ בין ארה"ב ואיראן, על סמך הסבבים הקודמים בין הצדדים. אבל ייתכן שאפשר ללמוד דווקא מפינה אחרת של המזרח התיכון: חמאס עזה.
גם שם, כמו כאן, טראמפ התבטא באותו אופן בדיוק באשר לאויב ("לפתוח עליהם את שערי הגיהינום") וגם שם התגלה פתאום לישראל שהוא מנהל איתם מו"מ ישיר. עבור רבים, זו היתה ההוכחה שטראמפ זרק אותנו תחת גלגלי האוטובוס, שהוא לא יציב, ועוד קלישאות שחוקות.
הנשיא טראמפ: "היו לנו שיחות מועילות עם איראן"
אבל האמת היתה אחרת: לישראל של נתניהו ולארה"ב של טראמפ היו אותן מטרות - השבת החטופים ופירוז חמאס. אבל היו פערים באשר לאמצעים. ישראל דגלה בכוח צבאי כפתרון הבלעדי, טראמפ האמין שאפשר גם במגעים. נשיא ארצות הברית צדק, להפתעת ישראל. הוא השיב את כל החטופים כשצה"ל עודנו שולט ברוב הרצועה, והשאיר את הדרישה לפירוז להמשך.
מחמאסטן לטהרן
כמו בחמאסטן, כך בטהרן. יש הסכמה מוחלטת בין נתניהו וטראמפ על תמונת הסיום: בלי אורניום, בלי טילים, בלי פרוקסי ובלי שליטה במצרים. יש הבדלי השקפות אם אפשר להשיג את המטרה בשיחות באסלמבאד. אנחנו לא נערים קשיים בנושא הזה, אמר נתניהו השבוע, גם ככה מאשימים אותנו בשולי המפלגה הרפובליקנית שגררנו את אמריקה למלחמה, אז למה לגרום להם לחשוב שסיכלנו את המו"מ.
איפה בכל זאת יכול להיווצר פער? אם גם במקרה הזה חלק מהדרישות והתמורות יישמרו להמשך. למשל, הפסקת שיתוף הפעולה עם הפרוקסי, או חיסול סופי של תעשיית הטילים. במסמך 15 הנקודות כתוב, למשל, שארה"ב תסיר את כל הסנקציות בהתאם ללו"ז ולהתנהלות האיראנית, דומה מאוד לחמאס.
אלא שיש הבדל עקרוני שמקשה על התגשמות התרחיש הזה. חמאס הוא כמו החייזר מהסרט "הנוסע השמיני", שמשנה צורות ומצבי צבירה: פעם ממשלה, פעם צבא, פעם ארגון גרילה.
איראן, להבדיל, היא מדינה. אין לה יכולת או רצון לשרוד בחוסר ודאות כזה. לכן היא דורשת את התמורה כאן ועכשיו, בדמות ההבטחה שלא יהיו עוד מתקפות, שישראל לא תתקוף את חיזבאללה, שהסנקציות הכלכליות יירדו והמיליארדים יזרמו. רוצה לומר: לא חזרה ל-28 בפברואר, אלא מציאות חדשה לחלוטין. ולזה, בפשטות, טראמפ לא יכול להסכים.
הטור המלא של עמית סגל - מחר באתר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
