הטרגדיה של שושנה סטרוק נחשפת: "זו היתה רכבת הרים"

בשם הבת

"בילדותה ובנערותה היא היתה כלילת המעלות", סופדת השרה אורית סטרוק לבתה שושי. זרם המנחמים לא פוסק בבית ההארחה "אשל אברהם", בלב היישוב היהודי בחברון. באים שכנים וחברים, אנשי התיישבות ופעילי ציבור, ח"כים ושרים, עובדי משמר הכנסת וגם חברות של המנוחה. חלקן הכירו את שושנה במוסדות שבהם התאוששה אחרי כל משבר. רבים מהבאים הולכים מאולם המנחמים אל מערת המכפלה, לזרוק כמה מילים אצל האבות והאימהות. אחרי הכל, למי אין על מה להתפלל בימים אלה.

כאן באולם חגגה כל השנים משפחת סטרוק הענפה את שמחותיה. השבוע, הרב אברהם סטרוק, אשתו אורית ועשרת ילדיהם הנותרים ישבו שבעה על האחות שבגיל 19 חלתה בנפשה. עד אז, "כאמא לא יכולתי לבקש יותר. היא היתה טובת לב באופן קיצוני, עוזרת לכל מי שיכלה. היא היתה מוכשרת בכל דבר שנגעה בו. לימודים, אמנות, יצירה. הכל", מספרת סטרוק.

סיפור חייה בקווים כלליים הוא שכבר בתחילת הדרך המחלה הביאה איתה ניסיונות אובדנות. את ההורים, כמו שקורה אצל כל כך הרבה משפחות של תשושי הנפש, המהפך היכה בהלם. הילדה המוצלחת, שכל החיים היו לפניה, הפכה למתמודדת נפש. אחרי השוק הראשוני הם הפנימו, ומאז שמרו עליה מכל משמר. הכלל היה שלא משאירים אותה לבד, ולכל הפחות נמצאים איתה בקשר טלפוני ככל הניתן.

גם שושי מצידה לא ויתרה. "היא נאחזה בחיים, ואחרי כל משבר קמה מחדש. היא סיימה את שנת השירות, השלימה תואר ראשון בהצטיינות. נרשמה והתקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה. אפילו היה לה חבר כמה שנים. בחור מקסים", משחזרת האם השכולה.

אלא שבעולמם של החולים, הנפש השסועה שולטת בהם ולא להפך. "זו היתה רכבת הרים", מסכמת סטרוק 14 שנים שבהן היא, בעלה וילדיה קרעו עולמות כדי להציל את שושי. מי שחשוף לעולמם של החולים יודע היטב במה מדובר. דאגה תמידית. היעדרויות. סיפורים שנשמעים אותנטיים, אך לא היו ולא נבראו, וסיפורים אותנטיים שקשה להאמין שקרו.

טלפונים בשעות, ימים ומצבים בלתי אפשריים. אין חגים, אין שבתות. בזמן שהחיים השגרתיים נמשכים - ובמקרה של אורית סטרוק מדובר בחיים ציבוריים מאוד עמוסים - יש דאגה תמידית לחולה, שבכל רגע עלול להיפגע או לפגוע בעצמו.

"היא החליטה לנסוע לאוסטרליה, למרות שאחיה הצעיר, שאותו מאוד אהבה, התחתן. ניסיתי לשכנע אותה לחזור לחתונה, אבל היא אמרה שתתקשר באותו יום. מגיע יום החתונה והיא לא מתקשרת. בחופה אני עם הטלפון בכיס למקרה שהיא תצלצל. בסוף היא התקשרה מאוחר בלילה ממספר זר שלא הכרתי", נזכרת סטרוק.

השיחה ההיא היתה קו פרשת המים. שם, באוסטרליה, סוחר סמים יפני פיתה אותה והתעלל בה. בזמן שמשפחתה חיתנה את הבן הצעיר, שושי נמלטה ממנו ואפילו הטלפון שלה נשאר אצלו. חג ראש השנה, שחל למחרת, הפך במשפחת סטרוק למבצע הצלה של הבת האובדת. בדרך־לא־ דרך נמצאה שם אישה שפרשה עליה חסות, לקחה אותה לבית החולים והתלוננה עבורה במשטרה.

היא שבה איכשהו לארץ, ובכוחות־על הצליחה לחזור לסוג של חיים. אלא שנפשה הרדופה, וכעת גם הפגועה, המשיכה לתעתע בה. את מה שספגה מהנרקומן היפני השליכה בזה אחר זה על סבה שנפטר בינתיים, על הוריה, אחיה וחבריה. כשהכחישו, מחקה אותם מחייה - בעידוד תמוה, אגב, של מטפלת מקצועית.

ההורים, כמובן, לא ויתרו גם במצב הזה. פעם אחר פעם חילצו אותה, לעיתים כשידעה ולעיתים כשלא, מהמצוקים במכתש רמון, מאבו דאבי, מסיני, מאיטליה. במקרה האחרון, ממש לפי כמה חודשים, סטרוק האם, שכל חייה לא יצאה מהארץ מסיבות דתיות, טסה להציל את שושי, כולל הוצאת דרכון דיפלומטי תוך חילול שבת. שם ברומא היא שוב איימה להתאבד.

מכיוון שאורית סטרוק הפכה בינתיים לשרה בממשלה והאיומים מאיראן גברו, גדל גם החשש שמצבה של הבת ינוצל על ידי גורמי טרור. לכן גם גופי הביטחון עודכנו והתערבו

כיוון שאורית סטרוק הפכה בינתיים לשרה בממשלה והאיומים מאיראן גברו, גדל גם החשש שמצבה של הבת ינוצל על ידי גורמי טרור. לכן גם גופי הביטחון עודכנו והתערבו. כל השנים מאות מעורבים שמרו על דיסקרטיות. שהרי מי שיש לו שתי עיניים, מעט שכל וטיפה לב, מבין שבמקרה כזה נדרשות חמלה, רגישות, מקצועיות, וצנעת הפרט. לכן, למען האמת, סיפור חייה של שושי גם לא צריך היה להיכתב פה. בעולם נורמלי אין בו עניין לציבור.

השותקים

אלא שאת מצוקתה של שושי, לא להאמין, ניצלה בחודשים האחרונים קבוצה של אנשים לא שפויים, כדי לקדם אג'נדה פוליטית. ביניהם עו"ד איילת השחר סיידוף, שניסתה לא מזמן להביא אותה להעיד בפומבי בכנסת. סיידוף מגדירה את עצמה כ"עורכת דין, אשת תיאטרון, עסקים ורוח. ימנית שמאלנית קיצונית. מייסדת וראש תנועת אימהות בחזית".

למעשה, היא פעילה פוליטית. החשבונות שלה ברשתות החברתיות מלאים בנאצות כלפי הממשלה, העומד בראשה ובני משפחתו. היא התגאתה בכך ש"זרעה פילוג בציבור החרדי", כפי שחשף ישי פרידמן בערוץ 14. היא גם פרשנית בטלוויזיה לעת מצוא. או כפי שהגדיר אותה עיתון "הארץ" - "דמות מוכרת בארגוני המחאה".

דבר אחד סיידוף לא. היא אינה אשת מקצוע בתחום בריאות הנפש או מומחית לפגיעות מיניות. ובכל זאת, על פי עדותה שלה, סיידוף "שוחחה איתה (עם שושי) רק ביום שישי ארוכות", כלומר כיממה לפני ששלחה יד בנפשה. המעשה שאוהביה של שושי הצליחו במשך שני עשורים למנוע, התרחש כשאנשי המחאה פרשו עליה את חסותם.

האם יש קשר בין השיחה של סיידוף עם שושי לבין הסוף הטרגי של חייה? האם זה רק מקרי שמשפחת סטרוק הצליחה לשמור את הבת בחיים, ואנשי המחאה לא? אם לחקור את הדברים או לא, המשפחה תחליט אחרי השבעה. מה שבטוח, המשפחה בהחלט חששה שזו תהיה התוצאה.

לכן, אפילו המילים ניצול ציני לא מספיקות כדי לתאר מה שקרה כאן. שימוש באישה לוקה בנפשה, במטרה לנגח פוליטית אם שכולה. גם ההיסטוריה הפוליטית של ישראל לא מכירה אכזריות כזו.

סיידוף לא היחידה. עשרות "פעילי מחאה", בפוסטים ובהודעות, הבהירו שהם "מאמינים לשושנה". חקירת המשטרה ובדיקות עיתונאים גם מצד שמאל של המפה, לא הספיקו להם. ממרחק המקלדת הם כבר ידעו מה קרה ומי אשם. כל ההומאניות והנאורות שבשמה כביכול הם פועלים, התנדפו. מה שהיה פעם "מחנה השלום", הפך למחנה השנאה.

יש, אגב, מי שכן ניחמו את סטרוק בהודעה אישית. חברי הכנסת מירב בן־ארי, מרב מיכאלי, אלון שוסטר, נאור שירי, אורית פרקש, רם בן ברק ואלעזר שטרן מהאופוזיציה עשו זאת. כך גם השרים לשעבר איילת שקד ומתן כהנא, וראשי מועצות אזוריות שהיא בקשרי עבודה איתם, מכל הקשת הפוליטית.

לעומתם, נפתלי בנט למשל, שעבד בצמידות עם סטרוק במשך שנים, לא אמר דבר, לא פרטית ולא ציבורית. במקום לגלות אנושיות, להראות שיש אחווה שמעבר ליריבות פוליטית, או למנף את הטרגדיה להגברת מודעות למצוקתם של תשושי הנפש, בנט, יאיר לפיד, האב השכול גדי איזנקוט, השכן אביגדור ליברמן - כולם מילאו פיהם מים, לפחות עד סגירת הגיליון. ברורה להם האמת. החשבונות הפוליטיים כנראה גוברים.

פרשיית הניצול של שושנה סטרוק שוברת את שיאי השפל של הפוליטיקה הישראלית. המסקנות ברורות.