הגיע הזמן להפסיק לשקר ולומר את האמת על המערכה בצפון

איראן.

אף אחד לא יודע להגיד אם המשטר באיראן ייפול בסופו של דבר. ואם ייפול, אף אחד לא יודע להגיד מתי ואיך זה יקרה. האופן שבו משטרים קורסים, בוודאי באזור הזה של העולם, הוא אניגמה: ישראל טעתה בכל פעם שחשבה שזה יקרה, וטעתה בכל פעם שחשבה שזה לא יקרה.

קחו את סוריה. בישראל העריכו שימיו של אסד ספורים כשפרץ האביב הערבי, וגם אחר כך כשהמורדים היו בפאתי דמשק. הוא החזיק בשלטון עוד עשור, וכשקרס בדצמבר 2024 - אף אחד לא ראה את זה בא (בדיוק כפי שלא ראו את האביב הערבי כולו בא). יש לזה הרבה הסברים: מהקושי לחזות תנועת המונים ואת עוצמת המשטר, ועד לצורך להיות צנוע ולדבר בסימני שאלה במקום בסימני קריאה.

ישראל היא מדינה לא צנועה בעליל. היא היתה כזאת בעבר, ונגמלה באדיבות מנהיגיה. איי הצניעות היחידים שנותרו בה הם דווקא במערכת הביטחון. לו המדינה כולה היתה מתנהלת כפי שמנוהל כעת חיל האוויר, או אגף המודיעין, היא היתה טובה בהרבה. ולא שבצה"ל מתעלמים מהבעיות שלהם: ההפך הוא הנכון. דווקא ההכרה בהן, על רקע הכישלון העצום של 7 באוקטובר, מאפשרת את הביצועים המרשימים של מה שקורה מאז, ובעיקר של מה שקורה כעת באיראן.

גם לצה"ל אין מושג אם המשטר בטהרן ייפול. הוא מנסה לייצר את התנאים לכך -  בחיסולים, בפגיעה השיטתית בתשתיות השלטוניות, בתעשיית הנשק. כל מה שמחזיק את משטר הפחד האיראני נמצא עכשיו על הכוונת, ועדיין לא ברור אם זה יספיק. 47 שנות מהפכה הן זמן ממושך כדי להשריש את המשטר, ואת שלוחיו, בכל עיר ושכונה, ולעיתים בכל בניין ודירה. לוקח זמן לתוקף לפרק את כל אלה, לוקח זמן לאזרח האיראני להבין שהם לא קיימים עוד.

נבחרת הכותבים של "היום" | קראו עוד

• הגבול הישראלי החדש - אם טראמפ יאשר | עמית סגל
  
  
• לא רק בגלל המשפטנים: למה ישראלים מבקשים סיוע מטראמפ | עירית לינור
   
• "אומרים שאתה מת": סרטון נתניהו והבריסטה - פרטים ותיעודים חדשים | משה קלוגהפט

זמן היה ונותר הרכיב הקריטי במערכה גם בסיום השבוע השלישי שלה. טראמפ (שוב טראמפ, הכל מתחיל ונגמר בטראמפ) אמר השבוע שהיא תימשך לפחות עוד שבוע, אולי יותר. יכול להיות שזה נכון, ויכול להיות שלא. הוא גם אמר שכל הצי האיראני הושמד; זה לא מנע מחיל האוויר להשמיד כמה ימים אחר כך ספינות איראניות בים הכספי. הוא גם אמר שתקיפת אתר הגז בדרום פארס לא היתה מתואמת בין המדינות; יש עדויות שדווקא כן.

טראמפ מנהל את המערכת הזאת בקפריזיות האופיינית לו. יש שיאמרו שגם בחפיפניקיות האופיינית לו. הוא מצפה שכל העולם יתיישר: השבוע הוא הביע פליאה מהולה בזעם על כך שנאט"ו והמדינות המרכזיות באסיה לא מצטרפות למערכה נגד סגירת מצר הורמוז. כמו במשחק הילדים הנושן "הרצל אמר", טראמפ מצפה שיעשו בדיוק כפי שציווה. מי שלא נוהג כך - פסול.

על ישראל לוודא שהיא לא נפסלת. קשה להסתיר את להיטותה להספיק עוד, בטרם טראמפ יודיע שנגמר. אפשר להבין אותה: ספק אם תהיה הזדמנות נוספת כזאת בעתיד הנראה לעין. ועדיין, עליה לוודא שהיא לא אוכלת יותר מכפי שביכולתו של טראמפ לעכל. תקיפת אתר הגז היתה דוגמה טובה: אם היא תוביל לתקיפת־נגד נרחבת של תשתיות אנרגיה במפרץ - וכפועל יוצא מכך לעלייה במחירי הנפט והגז, ולהגברת הלחץ של המפרציות להפסיק את המלחמה - נזקה יעלה על תועלתה המקווה. טראמפ אמנם הזהיר שכל שערי הגיהינום ייפתחו על איראן אם זה יקרה, אז אמר. מבחינת המשטר האיראני, הגיהינום פתוח כבר מאז 28 באוקטובר; המטרה היא לשרוד אותו.

פרופ' דוד מנשרי, מהמומחים הגדולים לענייני איראן בישראל (וגם בעולם), הזכיר השבוע שאיראן צלחה לא מעט אתגרים חיצוניים בגלגוליה השונים לאורך ההיסטוריה הארוכה והמפוארת שלה. מי שחושב שתרכין ראש כעת, טועה. ככל שתוכל, היא תגביר את הברוטליות שלה בניסיון לשרוד. כל אופציה אחרת תקרב את קיצו של המשטר. ייתכן שמה שהיא עושה לא יספיק לה: ייתכן שמה שעושים תוקפיה לא יספיק להם.

בצה"ל מבינים את זה. המאמץ הוא לשלול מאיראן כמה שיותר יכולות, כך שגם אם המשטר ישרוד - הוא יתקשה להשתקם, בוודאי כשבמקביל נשמרות סנקציות משתקות שמקשות עליו להתקיים. התקווה היא שתחת החולשה הזאת יצבור העם האיראני מספיק אנרגיה כדי לצאת שוב לרחובות ולהשלים את מחאת ינואר.

התוכנית הזאת מחייבת להציף שתי כוכביות. הראשונה נוגעת לגרעין. כל עוד האורניום המועשר לדרגה גבוהה נשאר באיראן, היא במרחק דילוג מפצצה. וכל עוד גבו אל הקיר, בוודאי אחרי מלחמה כה ארוכה וקשה, המשטר בטהרן עלול לבחור במהלכים קיצוניים כדי להבטיח את שרידותו. יש בעולם מי שיסייעו לו בכך, ע"ע שותפו מצפון־קוריאה שסידר לעצמו חסינות למרות איומי טראמפ (בקדנציה הראשונה שלו).

הכוכבית השנייה נוגעת לשיקום. גם בסיומה של מלחמת 12 הימים, ביוני אשתקד, ישראל היתה משוכנעת שהיא פירקה את תוכנית הגרעין, ופירקה את תוכנית הטילים, ופגעה קשות במשטר, והניחה את התשתית לעם האיראני לצאת לחופשי. המציאות הוכיחה אחרת; איראן השתקמה מהר מכפי שציפו. רצוי ללמוד מכך לקח כפול: לא לזלזל באיראנים, ולצמצם בנאומי הניצחון.

לבנון.

הוא הדין לגבי לבנון. כשנגמרה המלחמה הקודמת, בנובמבר 2024, הובטח שקט לדורות. ספרו את זה עכשיו לתושבי הצפון, ששוב שומעים הבטחות שהפעם זה יקרה, שהמלאכה תושלם, שהאיום יוסר - בעודם יושבים במקלטים עם סכנה קבועה של רקטות וכטב"מים ועם אפס זמן התרעה.

המלחמה בלבנון לא תסתיים בהכרעת חיזבאללה. מי שאומר זאת, משקר. צה"ל יכול לפגוע בחיזבאללה קשות - הוא כבר עושה את זה - אבל מי שבידיהם לשנות את מאזן הכוחות הפנים-לבנוני הם רק הלבנונים. לא צריך להרחיק עד לימי משפחת ג'ומייל, במלחמת לבנון הראשונה, כדי לדעת את זה: מספיק לחזור לסוף המלחמה האחרונה, ולזאת שקדמה לה, ולזאת שקדמה לה.

ישראל צריכה לעשות שלושה דברים בלבנון. הראשון, שאותו היא כבר עושה כאמור, הוא להחליש את חיזבאללה כמה שאפשר: לפגוע במנהיגים שלו, בתשתיות שלו, בבסיס הכוח הכלכלי והאזרחי שלו. השני, שגם אותו צה"ל כבר עושה, הוא להרחיק את האיום, עד כמה שניתן, מיישובי הצפון: בעיקר אמורים הדברים בטילי הנ"ט, ובמידה פחותה ברקטות. השלישי הוא לחפש בעלי  ברית מקרב הגורמים והעדות האחרים בלבנון, בניסיון לייצר מציאות שונה. כדאי רק לזכור שזאת רומנטיקה של קיפודים: מומלץ לעשות אותה בזהירות.

ויש עוד משהו שישראל צריכה לעשות: להפסיק לזלזל בתושבי הצפון. להשקיע בהם, ובאזור כולו. השבוע הודיעו ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר סמוטריץ' כי החליטו לבטל את הקיצוץ (של 150 מיליון שקל) בתקציבי השיקום של הצפון. החלטתם להחזיר את הכסף מנותקת לא פחות מהחלטתם לקצץ אותו. הצפון זקוק להרבה יותר מזה לא כדי להשתקם, אלא כדי להתקיים.

בישיבת הממשלה החגיגית שנערכה בצפון בראשית פברואר הובטח להפוך אותו לשווייץ. מי שהאמין לשרים, כבר יכול היה לראות את זה קורה: את הרכבות שמגיעות לקריית שמונה, את המרכזים הרפואיים המתקדמים, את פארק הטכנולוגיות, את שפע מקומות התעסוקה. ואז הגיע היום שאחרי, ואיתו המציאות; מי שמאמין שהיא תשתנה כעת, סובל מאופטימיות חסרת תקנה. ואולי אין דרך אחרת לחיות בצפון, אחרי מה שהאזור הזה עבר, עובר וכנראה גם יעבור.

ביום חמישי שעבר עליתי צפונה. עצרתי ברחובה הראשי של קריית שמונה אצל "האחים ממן". בתוך דקות התקבצו רבים לשולחן. לחלקם היו טענות, לאחרים - שאלות. תהיתי איך זה שחברי הכנסת לא עושים בדיוק את זה: עולים לקריה, פותחים שולחן, עונים לשאלות, עוזרים לפתור בעיות. עושים את מה שמצופה מהם לעשות - לעזור לאזרחים. איך זה שדווקא בעת הזאת הם יושבים בכנסת ועוסקים בחוקים מפלגים.

התשובה (המבאסת): הם מנותקים. לרובם קל יותר לנסוע לניו יורק, בביזנס כמובן, מאשר לעלות צפונה. אין להם מושג איך ההרגשה לחלוב בבית הלל כשיש רקטות מסביב, ואין מיגון, ומעל הראש מרחפת רפורמת החלב של סמוטריץ' (שהוסרה למרבה המזל). ואין להם מושג מה זה לאסוף ביצים במרגליות, או לעבוד בשדה במטולה, או סתם להיות בבית בקריית שמונה כשהכל מסביב רועד, והילדים בוכים, וסימני השאלה גדלים אם כדאי לעזוב גם הפעם, אף שרק לפני רגע חזרו הביתה עם הבטחות לעתיד טוב יותר.

הניתוק הזה מרתיח פי מיליון מהשקרים לגבי חיזבאללה, משום שהוא בר תיקון. משום שהוא תולדה של קשב, ודאגה, וסדר עדיפויות. משום שאותה הממשלה שמקמצת מול הצפון, נדיבה מול החרדים, כלומר שזה לא עניין של כסף אלא של מה שיותר חשוב - ובישראל 2026 מתברר שחשוב ומשתלם יותר להיות משתמט חרדי שלא לומד ליבה, ולכן גם תרומתו הכלכלית העתידית למשק מוטלת בספק, מאשר להיות תושב הצפון.

משקפיים.

"אנחנו עושים פה מזרח תיכון חדש", אמר השבוע נתניהו בישיבה סגורה שדווחה בתקשורת. "לא מזרח תיכון במשקפיים הוורודים של שמעון פרס, אלא סדר חדש באמת, מתוך עוצמה. אני מעריך מאוד את פרס על החזון, הרבה פחות על הביצוע".

נשים לרגע בצד את העובדה שנתניהו עצמו הצטלם במשקפיים ורודים רגע לפני האסון של 7 באוקטובר, שקרה במשמרתו. בנו של פרס, חמי, מיהר לענות לו בפוסט שפרסם. הוא הזכיר שאביו היה איש הביצוע של בן־גוריון, שרכש בשליחותו את הנשק שאפשר לצה"ל לנצח במלחמת העצמאות; שהקים את הכור בדימונה (שנקרא על שמו של שמעון פרס, בהחלטה שקיבל נתניהו עצמו) כנגד כל הסיכויים; שהקים את התעשייה האווירית ורפא"ל; שדחף לחילוץ החטופים במבצע אנטבה, כנגד כל הסיכויים וההתנגדויות (מבצע שבו נפל יוני נתניהו, ונקרא על שמו); שהוציא את צה"ל מדרום לבנון והציל את המשק מ־450 אחוזי אינפלציה.

"מן הראוי היה שתגלה מעט צניעות, בבואך לבקר את יכולותיו של איש הביצוע המרכזי בהקמתה ובביסוסה של מערכת הביטחון הישראלית", סיכם פרס הבן. "זו שבזכותה מדינת ישראל קיימת. זאת שכעת אתה, וגם אני, ועוד רבים כל כך, חבים לה חוב אדיר, גאים בהישגיה, ביכולותיה, ובעיקר במסירותם של המשרתים אותה".

לפרס היו הרבה מגרעות. הוא גם לקה, ככל שנקפו שנותיו, באופטימיות יתר. רבות מהערכותיו קרסו. רבות מתקוותיו נכזבו. ועדיין, הניסיון לקחת ממנו את מה שעשה - נלעג במיוחד. אלמלא התשתית שהניח לישראל חזקה, משכילה ועצמאית, מדינת ישראל ומלחמותיה היו נראות אחרת לגמרי.

התיקון.

ברשתות החברתיות מתקיים באחרונה דיון ער בשאלה אם המלחמות וההישגים שהגיעו אחרי 7 באוקטובר מוחקים את המחדל והאסון. הדברים נכונים בעיקר בהקשר של נתניהו, האחראי העליון למה שקרה אז, שמתמודד שוב בבחירות הקרובות, ושבהן ינסה להבליט את הישגיו (ע"ע דבריו על פרס) בעוד יריביו ינסו להעצים את כישלונותיו.

בהקשר הזה מתקיים בצה"ל דיון־משנה, בשאלה אם אותם הישגים מוחקים עבור כמה קצינים את כישלונם בשבת ההיא. בעיקר אמורים הדברים במפקד חיל האוויר תומר בר, ובראש אמ"ן שלומי בינדר, שמובילים את המערכה באיראן לצד מפקדם, הרמטכ"ל אייל זמיר, שעמד כחומה בצורה נגד ניסיונות של הדרג הפוליטי להדיחם.

בר אמור לסיים בשלהי אפריל קדנציה יוצאת דופן, ולפרוש מצה"ל (גם את מינוי מחליפו, עומר טישלר, ניסה שר הביטחון לטרפד, ללא הצלחה). בינדר נשאר בינתיים, אבל סוכם שזה יהיה תפקידו האחרון בצה"ל, ובסיומו יפרוש. לכאורה, כך נכון וראוי לעשות, בשם האחריות: האחריות לקלקול, האחריות לתיקון, האחריות לעתיד. אבל בהינתן שהכל פוליטי, צפו לטוויסט בעלילה שיקרא להותיר בצה"ל גם את מי שכשלו, רק כדי להכשיר את הישארותם של האחראים בצמרת.

בושה.

מועצת אוקטובר, שמורכבת מהורים שכולים מ־7 באוקטובר ומהמלחמה שפרצה אחריה, שיגרה השבוע מכתב ובו דרישה לבטל את הדיון שתוכנן בכנסת על חוק ועדת החקירה לטבח, ואיימה שתחסום את הדרכים למשכן. בתגובה אמר ח"כ שמחה רוטמן שמדובר ב"מכתב איומים שצריך לטפל בו במישור הפלילי".

מנשה מנצורי, אבא של נורל ורויה שנרצחו בנובה, מיהר להגיב כך: "היי שמחה רוטמן. קוראים לי מנשה מנצורי ואני משתייך למועצת אוקטובר. מוזמן לשלוח לי משטרה שיעצרו אותי. אתה חלאת המין האנושי. אולי עדיף להיות בוגד במדינה הזאת מאשר לשלוח מכתב. בוגד = עבודה בלשכה. מכתב של הורים שכולים = עבירה פלילית".