לא רק בגלל המשפטנים: למה ישראלים מבקשים סיוע מטראמפ

עד שמונתה עו"ד יפעת סימינובסקי ליועצת המשפטית של ועדת הבחירות - רק מעטים שמעו את שמה. אחד מהם היה הממנה, יו"ר ועדת הבחירות השופט נעם סולברג. הליכוד התנגד למינוי, מכיוון שלדבריו סימינובסקי לא עומדת בתנאי הסף לתפקיד - "פגם מובהק שנפל בצוות ועדת הבוחנים במכרז", ו"המכרז פורסם ללא היוועצות עם נציב שירות המדינה"; אסופת טיעונים מתוך המארז של המשפט המנהלי, כאלה שמשמשים בשנתיים האחרונות את ביהמ"ש העליון בבואו למנוע מהממשלה לפטר ראש שב"כ, יועמ"שית, יו"ר רשות התחרות, ולסכל מינויי ראש שב"כ, פרקליט מלווה לחקירת הפצ"רית, נציב שירות המדינה, חברי מועצת תאגיד השידור הציבורי - וזוהי רשימה חלקית. כל הפיטורים והמינויים המוזכרים כאן נידונו בבג"ץ בפני הרכבים בגדלים שונים, ובכולם נעשה שימוש אינפלציוני בטעמים מנהליים שמורכבותם עלולה לפוצץ את המוח הסביר.

לא כך במקרה מינוי סימינובסקי. זו מונתה על ידי השופט נעם סולברג, וכשדרש הליכוד את התערבות בג"ץ כדי לבטל את המינוי - די היה בתגובה לקונית בכתב מצד השופט כדי להשאירו על כנו. אותו סולברג עצמו אפשר דיון בבג"ץ שבסופו מנע גם הוא מהממשלה לפטר את גלי בהרב־מיארה, בגלל מה שהיה בעיניו פגם בהליך הפיטורים. ללמדך כי "תנאי סף" או "הליך תקין" הם המקבילים המשפטיים של לחשים מספרי "הארי פוטר": הקסם עובד במלואו רק כשהיד הנכונה מחזיקה בשרביט.

בכל הנוגע להתערבות בפעולות ממשלה ובחקיקה, היועמ"שית ובג"ץ פועלים בהרמוניה שמופרת רק לעיתים רחוקות. אמנם הנורמה החוקתית שהתקבעה כאן בנוגע למינויים ופיטורים מסתתרת מאחורי התפתלויות פסבדו־משפטיות, אך ניתן לראות אותה בבהירות: "יש לממשלה סמכות, אבל - לא הוא, לא עכשיו, לא ככה".

נבחרת הכותבים של "היום" | קראו עוד

• הגבול הישראלי החדש - אם טראמפ יאשר | עמית סגל
  
  
• הגיע הזמן להפסיק לשקר ולומר את האמת על המלחמה בצפון | יואב לימור 
  
  
• "אומרים שאתה מת": סרטון נתניהו והבריסטה - פרטים ותיעודים חדשים | משה קלוגהפט

כך רוקנו מתוכן חוקי יסוד שקבעו את סמכות ראש הממשלה והשרים בעזרת הסתייגויות מנהליות: המינויים - רק מתוך רשימה שבחרה מערכת המשפט, על פי הליך שמערכת המשפט רשאית להמציא בדיעבד וללא סמכות חוקית. הפיטורים - גם הם על פי הליך שהומצא בדיעבד, וללא סמכות חוקית בהרכב של שלושה, חמישה, תשעה שופטים - ולא משנה אם הם מוגדרים "אקטיביסטים" או "שמרנים". כולם היו שותפים בדרגה כזו או אחרת לטיוח חקירת הפצ"רית, לסירוס ופירוק של ועדת הרוגלות, לפסילה של חוקים ושל חוקי יסוד, ולפגיעה בסמכויות מפורשות של הרשות המבצעת ושל הרשות המחוקקת.

אין פלא שההליך (התקין, ברור שתקין) של השתלטות היועמ"שים וביהמ"ש העליון על כל פעולות הממשלה והכנסת הבשיל לכדי ניסיון לבצע קסם מרשים במיוחד: פיטורי שר על ידי יועמ"שית. במקרה הזה - השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר. לטובת מי שמצפה למוצא פיהם של תשעה שופטי בג"ץ - על פי סעיף 22 בחוק יסוד: הממשלה, הסמכות הבלעדית לפטר שר נתונה בידי ראש הממשלה. הסעיף שאחריו קובע כי שר יפוטר אחרי שהורשע בעבירה שיש בה קלון. לצערה של היועמ"שית, בן גביר לא עומד באף אחד מהקריטריונים לפיטורים. אפילו כתב אישום לא הוגש נגדו. במקום הסיבות החוקיות לפיטוריו, מתכנסים תשעה שופטים כדי לבחון את האפשרות לפטר שר מכיוון שדעת היועמ"שית לא נוחה מהמדיניות שלו.

אף אחד מתשעת השופטים לא התייצב בפני יצחק עמית כדי לסרב להשתתף בדיון הזה. כמו עמיתיו, סולברג, שנפנף את הליכוד בנוגע לפגמים המהותיים במינוי יועמ"שית ועדת הבחירות, מתייחס ברצינות גמורה לעתירה שלא היה ולא יהיה לה שום בסיס חוקי.

ההפקרות השיפוטית של ביהמ"ש העליון לאורך השנים הולידה יורש עצר להפקרות, מהרגע שבו הסכימו ממשלות ישראל לקבל את עמדתו הפילוסופית (והבלתי דמוקרטית) של אהרן ברק בנוגע למעמד היועץ המשפטי לממשלה. עצתו מחייבת את הממשלה, הוא רשאי להחליט אם לייצג אותה, ואף להצטרף לעתירות נגד הממשלה שאותה הוא אמור לייצג. ואין מי שהרחיבה את ההפקרות הזו כמו גלי בהרב־מיארה. אחד משיאי עבודתה הוא הדרישה לפטר את השר בן גביר. כמובן, זוהי תפארה שנייה רק לזו של ביהמ"ש העליון: זה דן כבר לפני שש שנים בסוגיית כשירותו החוקית של נתניהו לכהן כראש ממשלה. ואף שחוק יסוד קובע במפורש שכן - בג"ץ בחסדו התיר לו להרכיב ממשלה, בינתיים, לא בלי שקיצץ בסמכויותיו.

בדיונים ובפסיקות אלה, הממשלה נוקטת אסטרטגיה דו־ראשית: מצד אחד, מודיעה לבית המשפט שאין לו סמכות לדון בנושא כלשהו, ובו־בזמן שולחת נציג מטעמה כדי לדון לגופם של טיעונים. בכך היא מקבעת את סמכותו של בית המשפט לדון ולפסוק בכל נושא שהוא. ראש הממשלה כבר הודיע שבן גביר לא יפוטר, הודיע לבג"ץ השבוע שאין לו סמכות לדון בפיטורים, וליתר ביטחון גם ביקש דחייה מטעמי ניהול מלחמה.

זו אסטרטגיה של "תפסת מרובה", ואין פלא שתוצאתה היא "לא תפסת". ביהמ"ש העליון, כשידון בפיטורי שר על ידי יועמ"שית, גם אם לא יכפה על ראש הממשלה את פיטוריו - יכרסם עוד בסמכויותיו. לכל ההליכים המשפטיים לגופו של עניין ובחוסר סמכות יש תוצאה: קושי גובר והולך להחזיר את בית המשפט ואת היועמ"שים למקומם הראוי, החוקי והדמוקרטי.

הממשלה נוקטת אסטרטגיה דו־ראשית: מצד אחד, מודיעה לבית המשפט שאין לו סמכות לדון בנושא, ובו־בזמן שולחת נציג מטעמה כדי לדון לגופם של טיעונים. בכך היא מקבעת את סמכות בית המשפט לדון ולפסוק בכל נושא

הקושי הזה מוצא את ביטויו בין היתר במשאלת־לב אל דאוס אקס מכינה - קרי: טראמפ - שיפתור את המצוקה הדמוקרטית של ישראל בעזרת סנקציות משתקות על ראשי מערכת המשפט. זהו פתרון - ככל שהוא פתרון - של מי שנואשו מהדמוקרטיה הישראלית ומיכולתה לרפא את עצמה. זוהי זעקה עממית מובנת, אך היא צריכה להיות מופנית כלפי נבחרי הציבור, ולא כלפי טראמפ. אלה צריכים למלא את התפקיד שלשמו נבחרו ולהפעיל לחץ נגדי על מערכת המשפט. זו כבר מזמן איבדה את האיזונים. בהרב־מיארה ויצחק עמית חיסלו את שאריות הבלמים.