אדוני הנשיא, טעינו: המכתב שלא ייכתב בנוגע לחנינת נתניהו

מכובדנו נשיא המדינה,

לאחרונה שיגרנו אליך את חוות דעתנו בעניין בקשת ראש הממשלה נתניהו כי תפעיל את סמכות החנינה ותורה על סיום ההליך הפלילי בעניינו. מסקנתנו היתה כי אין בידינו לקבוע שסמכות החנינה חלה במקרה זה. אלא שכעת התברר לנו כי ישנם מספר עניינים פעוטים הטעונים הבהרה וחידוד, ושלא באו לידי ביטוי מלא בחוות הדעת המקורית מטעמנו.

ראשית, האופן הכללי שבו תיארנו את הבקשה היה בדיעבד מעט מוגזם. וכך, כשביקשנו להסביר עד כמה חריגה היא בקשתו של ראש הממשלה נתניהו לזכות בחנינה בטרם הסתיים משפטו, ציינו בין השאר כי מאז נחקק חוק יסוד הנשיא בשנת 1964 ועד ימינו, "הופעלה סמכות החנינה רק בתום ההליך המשפטי, זאת למעט חנינה אחת". והתכוונו כמובן לחנינה שניתנה לאנשי השב"כ בפרשת קו 300.

אלא ששכחנו לציין את דבריה החשובים של השופטת מרים בן־פורת, שקבעה כבר בשנת 1986, במסגרת אותה פרשה בדיוק, שהאפשרות הזו להעניק חנינה בטרם הסתיים המשפט היא כלל וכלל אינה חריגה. למעשה - בניגוד לתמונה שעשויה היתה להתקבל מקריאת חוות דעתנו - קבעה השופטת שמדובר בלא פחות מאשר "פרקטיקה בת עשרות בשנים". בן־פורת דיברה, אדוני הנשיא, על מה שהיא הכירה כבר בשנת 1986, ומאז חלפו להן עוד ארבעים שנה.

בוודאי תבקש לדעת אם מאז חקיקת חוק יסוד: הנשיא, והעברת סמכות החנינה שבידיו מחוק המעבר לחוק היסוד, משהו מכל זה אמור היה להשתנות, ואם על פי החוק "החדש" הפרקטיקה המוכרת של חנינה תוך כדי קיום המשפט אמורה היתה לחלוף מן העולם. על כן, ננצל את ההזדמנות הזו כדי לציין דבר מה נוסף שנשמט מחוות דעתנו, והוא שעבור מלומדי משפט רבים מאותה עת, חקיקת חוק יסוד: הנשיא, לא שינתה בהקשר זה דבר, ורבים מהם סברו שגם כעת בהחלט ניתן להמשיך ולהעניק חנינה בטרם הרשעה.

למשל, פרופ' קלינגהופר, מענקי המשפט שלנו, הסביר בישיבת הכנסת שהתקיימה בשנת 1965, שנה לאחר חקיקת חוק יסוד: הנשיא, כי נשיא המדינה עשוי "להעניק לאדם חנינה בטרם ייפתח המשפט". הוא פירט את הדברים והסביר כי "לנשיא המדינה הכוח לחון עבריינים גם לפני ההרשעה וגם אחריה". למעשה, הדברים החשובים האלה הם שהובילו לפסיקה החשובה של קו 300. ואם כן, נתקן אדוני הנשיא - לא חריג, אלא פרקטיקה מוכרת של שנים רבות. מתנצלים על זה.

פרופ' קלינגהופר הסביר בישיבת הכנסת שהתקיימה שנה לאחר חקיקת חוק יסוד: הנשיא, כי נשיא המדינה עשוי "להעניק לאדם חנינה בטרם ייפתח המשפט". הוא הסביר כי "לנשיא המדינה הכוח לחון עבריינים גם לפני ההרשעה וגם אחריה"

התיעוד ההיסטורי הארור

חלק גדול מחוות דעתנו הוקדש כדי להסביר מדוע, בניגוד לכל אינטואיציה בריאה, התקדים הברור של פרשת קו 300, שבמסגרתו קבע בית המשפט כי אין להתערב בחנינה שהעניק אביך לארבעה אנשי השב"כ בטרם הוגש נגדם כתב אישום, אינו רלוונטי למקרה של נתניהו שבו הוגש כתב אישום אך לא קיימת הרשעה.

למעשה, גם אנחנו סברנו מלכתחילה שהמסקנה אמורה להיות הפוכה, וציינו שעל פניו "אם קיימת סמכות חנינה טרם הרשעה עוד לפני העמדה לדין - קל וחומר שהיא קיימת לאחר הגשת כתב אישום". אלא שאתה יודע שהתנאים שאנחנו עובדים בהם לא קלים, וגם את האינטואיציות הבריאות שלנו מצופה מאיתנו לא פעם לתעל למסקנות שגויות. ולכן פיתחנו לאורך חוות הדעת את הטיעון הבא: נתניהו מסרב להודות, ואילו בקו 300, בניגוד גמור לכך, התקיימה מה שהגדרנו לעיתים בתור "הודאה מלאה", ולעיתים בתור "הודאה מפורשת". ואם כן, איך אפשר להשוות בכלל בין המקרים?

אז זהו, שגם כאן אנחנו מרגישים צורך להסביר שהדברים שאמרנו לא לגמרי מדויקים. והאמת היא שכדי להבין עד כמה אותה הודאה מלאה או מפורשת מעולם לא ניתנה בקו 300, כדאי לחזור לדברים היפים שכתב פרופ' קרמניצר לפני שנים רבות כשביקר בזמן אמת את אותה חנינה. למקרא חוות דעתנו, שנכתבה ממרחק של שנים רבות ונסמכת לא מעט על תצהירים מאוחרים, אותה פרשה מצטיירת כמופת של הכרה בחטא ופירוט מושלם של העבירות שבוצעו בה. אלא שהתיעוד ההיסטורי - וזה הרי תמיד התיעוד ההיסטורי הארור שפוגע בטיעונים היפים שאנחנו מפתחים במשרד שלנו - מורה על מצב דברים שונה בתכלית.

עד כמה הודו אנשי השב"כ בפני הנשיא בביצוע העבירות שיוחסו להם? קרמניצר קובע כי "העיון בחומר שהיה לפני הנשיא מעלה בבירור, כי לא היתה לפניו הודאה מפורשת". וקרמניצר לא טועה. כשכתבנו לך על הודאה מלאה ומפורשת, התכוונו שראש השב"כ הסביר בבקשת החנינה שלו, באופן מלא ומפורש, מהן העבירות שטוענים נגדו שביצע. אלא שכאן אולי חשוב להבהיר כי בקשת החנינה שלו מעולם לא כללה הודאה מלאה ומפורשת בעבירות הנטענות האלה. היא בסך הכל התייחסה אליהן, וביקשה בגינן חנינה. וזו התקבלה על בסיס הבקשה הלא מלאה והלא מפורשת הזו.

זה נכון שבתצהירים מאוחרים לבית המשפט ניסו אנשי השב"כ לרפא את העניין הזה, ולייצר בדיעבד - לאחר קבלת החנינה - סוג של הודאה למפרע. אלא שגם ביחס להודאות המאוחרות האלה קרמניצר לא השתכנע כי מדובר בהודאה בעבירות. כדי שתקבל תמונה מלאה, אדוני הנשיא, נציין כי על פי קרמניצר, דבריהם של אנשי השב"כ "על הוראות שקיבלו או על 'סמכות ורשות' שמכוחן פעלו, אינם עולים בקנה אחד עם הודאה בעבירות, אלא עולה מהן 'הודאה והדחה'".

חשוב שתדע, אדוני הנשיא, שאפילו התצהירים המאוחרים שהוגשו לבית המשפט כדי לדחות את העתירה בעניין החנינה שהעניק אביך, וכללו התייחסות שהנשיא מעולם לא קיבל כשאישר את החנינה, לא כללו את מכלול העבירות. למשל, ביחס לעבירות שבוצעו כדי להעלים את חלקם של אנשי השב"כ בהריגת המחבלים, מבהיר קרמניצר שלא היה בתצהירים אלה "דבר וחצי דבר על כך".

וזה גם הזמן להבהיר, אדוני הנשיא, שבצד ההודאה שלמעשה אינה מודה בכלום, וזאת מצד ראש השב"כ, שלושת הכפופים לו - שזכו גם הם בחנינה מאת אביך - כלל לא כללו בבקשה החנינה שלהם כל סוג של הודאה מטעמם בעבירות שביצעו. הכל התבסס על אותה "הודאה" שבה מתאר ראש השב"כ מה שמייחסים לו, לא מודה בכך, אך מבקש בעניין זה חנינה.

קרמניצר מסביר בעניין זה שהחנינה שהוענקה לכל אחד משלושת אנשי השב"כ הנוספים היתה "על פי בקשה בכתב, שאין בה אפילו ציון העבירה שעבר, ותיאורה הוא סתמי ביותר או על דרך הפנייה למסמך אחר, שלא צורף". אז כן, אולי טיפה הגזמנו כשתיארנו את ההודאות המחוררות והמוזרות האלה כמלאות ומפורשות. במובנים רבים, הבקשה שהגיש לך נתניהו כוללת פירוט גדול בהרבה מזה שהוגש לאביך במסגרת הבקשות של אנשי השב"כ, ושעל בסיסן הדל והרעוע העניק להם חנינה. מתנצלים גם על זה.

התעקשות על קבלת אחריות

ועניין אחרון שלא לגמרי עלה בבירור בחוות הדעת שלנו, ובדיעבד נדמה לנו שכדאי לחדד. ההתעקשות על דרישה להודאה מלאה ומפורשת כתנאי לחנינה אולי כלל אינה מתאימה למקרה של נתניהו. ראשית, היא אינה מופיעה בנוסח חוק יסוד: הנשיא, שמעניק לך סמכות רחבה ביותר ושיקול דעת עצום. העובדה שביחס למקרים מן השורה אנחנו נוהגים להקפיד על זה, אינה נובעת מן הדין. זו פשוט המדיניות שפיתחנו. אבל היא אינה מחייבת אותך בשום צורה ואופן. אנחנו פקידים שעובדים לפי נוהל מסוים מטעמנו, אבל אתה הנשיא, ומעליך - חוק היסוד בלבד.

אז למה אנחנו חושבים שבמקרה של נתניהו אולי צריך לנהוג אחרת? זו לא רק שאלת האינטרסים הציבוריים הברורים שיש לטעמנו בסיום משפטו של נתניהו. זו גם העובדה שהוא טוען לחפותו, ומתעקש כי לא נעברה כל עבירה מצידו, שאמורה להיות בעלת משמעות כלשהי ולהבחין בין המקרה שלו למקרה של קו 300. במקרה ההוא צצו להן שתי גופות מחבלים, וצילום עיתונאי הורה על כך שהגופות האלה היו די חיות רגעים ספורים לפני שעברו לטיפולם של אנשי השב"כ. לכן, היתה בהחלט הצדקה להתעקשות של אביך על קבלת אחריות והודאה, גם אם זו נעשתה בדרך הלא מלאה והלא מפורשת, כפי שהבהרנו. מישהו הרי גרם לשינוי במצב הצבירה של שני המחבלים ההם.

ביחס לאישום החמור ביותר שעומד נגד נתניהו, רמזו כבר השופטים רמיזה די עבה לתביעה, ולפיה כדאי לה לשקול את מחיקתו. קשה לקבל את הרעיון שלפיו גם במקרה זה תעמוד לראש הממשלה לרועץ העובדה שהוא מסרב להודות

שונים מאוד הדברים בתיקו של ראש הממשלה, שבו הוכחת אשמתו הרבה פחות ברורה. למעשה, ביחס לאישום החמור ביותר שעומד נגדו, רמזו כבר השופטים רמיזה די עבה לתביעה, ולפיה כדאי לה לשקול את מחיקתו. קשה לקבל את הרעיון שלפיו גם במקרה זה - שבו לכל הפחות קיימת מחלוקת משמעותית ביחס לקיום העבירות - תעמוד לראש הממשלה לרועץ העובדה שהוא מסרב להודות בביצוען. בטח שלא נצפה ממנו להודות בעבירה שבית המשפט עצמו מתקשה להשתכנע שהתקיימה. מה יש לומר, אדוני הנשיא, מתנצלים גם על זה.