הניצחון המוחלט ייראה אחרת משחושבים, אבל הישג אחד כבר יש

מחכים למארינס

השבוע התבררו ממדי המלחמה. על מה היא מתנהלת. את זה מבהיר דווקא המשבר סביב מצר הורמוז והאי חארג. דווקא הקושי בשחרור הפקק בהורמוז מבהיר בחדות איזה מין עולם יכול היה להיות עם איראן גרעינית שחולשת על נקודת הלחיצה הרגישה ביותר בנתיבים הימיים בעולם. כמו שהדברים נראים כרגע, המבצע לשחרור מצר הורמוז והשתלטות על מוקד הנפט האיראני באי חארג לא מסובכים או קשים מדי. יש סימנים שהאמריקנים לא היו מספיק מוכנים לתרגיל האיראני בהורמוז, אף שזה אל"ף־בי"ת של עימות קיומי מול איראן. עכשיו ממתינים להגעה דרך הים של 2,500 לוחמי מארינס. איך זה שהם לא היו מוכנים באזור מראש?

העובדה שישראל וארה"ב טיפלו באיראן כאשר היא כבר מוכרת כמדינה סף-גרעינית והורידו אותה בכמה דרגות, היא כשלעצמה ההישג המרכזי שכבר מונח בקופסה בעקבות המלחמה. יכולות להיות עוד הרבה הסתבכויות, אבל איראן כבר לא מדינת סף ובוודאי שאין לה יכולת לבנות פצצה. הנקודה המרכזית היא שהמערב היום - וזה כולל גם חלקים מהחברה הישראלית - אינו מסוגל לעכל מצב של עימות מתמשך ללא הכרעה חדה וברורה. זה נאמר כבר ביומיים הראשונים, שהציפייה לשינוי בסדר גודל של קריסת המשטר וחילופי שלטון היא לא ריאלית אך יכולה להתממש. הוזכר שלא מומלץ לפתח ציפיות גבוהות מדי מעבר לחיסול הפיזי של גורמי האיום על ישראל. את זה צה"ל ובעיקר חיל האוויר כבר השיגו במידה רבה.

יכולות להיות עוד הרבה הסתבכויות, אבל איראן כבר לא מדינת סף ובוודאי שאין לה יכולת לבנות פצצה. העניין הוא שהמערב היום - וזה כולל גם חלקים מהחברה הישראלית - אינו מסוגל לעכל מצב של עימות מתמשך ללא הכרעה חדה וברורה

כדאי לזכור את זה. כי המשבר המתפתח במצר הורמוז לא נמצא על סדר היום ובוודאי לא בסידור העבודה של צה"ל. יש לזה השלכות על ישראל, אבל זאת בעיה של האמריקנים ושל צרכניות הנפט הגדולות.

העימות המלחמתי עם איראן הגיע בעיתוי אידיאלי מבחינת ישראל וקטסטרופלי מבחינת איראן. נכון שקשה. נכון שיש פצועים והרוגים. אבל התוכנית האיראנית הגדולה היתה להתיש את ישראל ולהקיז את דמה עד אין סוף באמצעות חיזבאללה במלוא כוחו, חמאס החמוש שיורה נון־סטופ, חזית סורית עם מיליציות ללא שליטה, החות'ים, ונוסף על כך ארגוני השלוחים הסרים למרות טהרן, גם איראן עצמה עם הטילים שלה. כל זה לא קיים או שפועל היום בצורה מאוד מוחלשת. חמאס מנוטרל ולא משתתף, חיזבאללה מוחלש מאוד ומטריד בעיקר את יישובי קו העימות שעל גבול לבנון, אבל כבר אין לו היכולת הקבועה לירות טילי נ"ט ישירות לתוך היישובים או לגרום להרס כבד במרכז הארץ. בעבר, כשנערכו משחקי מלחמה, היה צפי לעשרות רבות של הרוגים בעורף ולאבידות בגלי התקיפה של מתקני הגרעין.

מכפיל העוצמה של ההטרדה האיראנית הוא כמובן התקשורת הישראלית. בארה"ב הלחץ הפנימי הניב לאיראן הישג תעמולתי בהתפטרותו של הממונה על הלוחמה בטרור בממשל. אבל בזירת לבנון, במקביל ללחץ הצבאי הכבד שמפעילה ישראל, מתפתח משא ומתן על הסדר שלום. שובו של רון דרמר הוא ההוכחה לרצינות הכוונות וליעד.

לישראל היה טווח זמן מוגבל לסיכול איראן. שלוש שנים ועכשיו כבר פחות מזה. הכוונה לשנותיו של הנשיא טראמפ החד־פעמי. ראש הממשלה נתניהו עלה על הרכבת האחרונה ועוד יהיה זמן, אם צריך, למקצה שיפורים.

בעיית העורף האמריקני

מאז ימי אובמה, עלי לאריג'אני היה כנראה המנהיג הפוליטי שקיבל את הכיסוי החיובי ביותר ב"הארץ". יגאל כרמון ממכון ממר"י הגיש לאחר הסתלקותו ללא עת מבחר מהתבטאויותיו. הוא היה פנאט חסר מעצורים שהעביר במדיה החברתית מסרים של טוקבקיסט מן המניין. לטראמפ הוא שידר: "תיזהר שלא תחוסל". או "שמעתי ששרידי 'צוות אפשטיין' זממו לבצע אירוע בסגנון 11/9 ולהאשים בזה את איראן". או "לא נרפה עד שנגרום לך להצטער... טראמפ חייב לשלם את המחיר". הוא גם העלה נגד טראמפ את מוטיב ה"מיסקלקולציה". כל ההתבטאויות האלה מתכתבות עם השיח הרווח בתקשורת האנגלו־אמריקנית ובצורה נרחבת במדיה החברתית. אחד הלקוחות הבולטים היה מנהל הלוחמה בטרור שפרש. המתאם הזה בין התבטאויות של מנהיג פנאטי איראני לדעת קהל אמריקנית נחשף בתוצאות המזעזעות של סקר רשת NBC על היחס של הציבור האמריקני כלפי ישראל.

האויב מתחבר אל העורף של המערב באמצעות אובייקטים של שנאה - הנשיא טראמפ או ישראל. התוצאות של NBC מלמדות לכאורה על מפולת בתמיכה בישראל בארה"ב: 32 אחוזים רואים את ישראל בצורה חיובית, לעומת 39 אחוזים הרואים אותה בצורה שלילית. רק לפני שלוש שנים התוצאה היתה מהופכת - 47 – 34 אחוזים. כלומר, רוב ברור ראה את ישראל באור חיובי.

בקרב הדמוקרטים רק 13 אחוזים מבטאים יחס חיובי לישראל ו־57 אחוזים יחס שלילי. זה יחס כמעט מהופך לרפובליקנים עם 54 אחוזים חיובי לעומת 18 אחוזים שלילי.

המלחמה נגד איראן מתנהלת גם בעורף האמריקני, ותוצאותיה ישפיעו בצורה נחרצת על מעמדה של ישראל בדעת הקהל, ביחוד בימין, בקרב הרפובליקנים. דונלד טראמפ נמצא בשתי רגליים לצד ישראל, ובמקביל למבצעים באיראן הוא קוטל את הפלג האנטישמי בימין, שכבר חובר למעשה לפלג האנטיציוני של השמאל: מנהיגיו ידועים, טאקר קרלסון ומייגן קלי. סגן הנשיא ואנס מתנדנד על חבל כביסה לייבוש. מי שצובר אהדה ותמיכה על חשבונו הוא המזכיר מרקו רוביו. אצל הדמוקרטים המפלגה מובלת בידי AOC וברני סנדרס הקשיש, כשאת הצבע הפלסטיני מספקות חברות הקונגרס המוסלמיות כמו אילהאן עומאר ורשידה טליב. מנהיגים יהודים שהיו עד לפני שנים אחדות בעלי עוצמה, איבדו את הרלוונטיות שלהם - ראה ג'וש שפירו ורם עמנואל.

המלחמה מתנהלת גם בעורף האמריקני ותוצאותיה ישפיעו על מעמדה של ישראל, בייחוד בקרב הרפובליקנים. טראמפ לחלוטין לצד ישראל וקוטל את הפלג האנטישמי בימין, שכבר חובר למעשה לפלג האנטיציוני של השמאל, ראו טאקר קרלסון ומייגן קלי

בין הכותל לנער

לקראת סוף הספר "נתן ועמוס" (ידיעות ספרים) מגיע אסף ענברי למאמר שכתב נתן אלתרמן ספציפית נגד עמוס עוז. זה היה אחרי מלחמת ששת הימים. עוז תקע בשופר השלום, המוסר והמצפון; הוא היה מיוזמי ספר השיחות של בני הקיבוצים "שיח לוחמים". שם הזכיר עמוס בחור מחולדה שאהב, ונהרג בקרב על ירושלים. מיכה. זה סיפור ידוע. אמו של מיכה אמרה, שכל הכותל המערבי לא שווה ציפורן אחת של מיכה. עוז חזר על הדברים, וכמו שאומרים - נסחף והכפיל מעת לעת את סכום ההימור על המשוואה של הכותל מול חיי מיכה היימן, שהיה הקלע המצטיין בכדורסל החולדאי. הוא הגיע לכך שאמר, שאם לפוצץ את הכותל המערבי היה מחזיר לחיים את מיכה, הוא היה מפוצץ את הכותל.

אלתרמן עלה על הנקודה. "הבחור הזה מדבר בארשת כה בוטה של אומץ והתרסה", עד כי אי אפשר שלא להירתע "מאותה תמונה יהירה וקמוטת מצח של סופר צעיר הקם לשפוט בין הכותל ובין הנער, הוא מחליט להחיות את הנער ולהמית את הכותל". הכעיסה אותו הבחירה המדומה בין הנער לכותל, כותב ענברי. "להמציא סיטואציות מלאכותיות וחסרות שחר ולהתגנדר בנקיטת עמדה אמיצה כלפיהן... להמציא סיטואציות כאלה בימים אלה הוא מעשה של שעשוע קהה וצורם", כתב אלתרמן. הוא חשב שעמוס עוז מחדיר רעל אווילי בשעה שבה "רצונו והכרתו של העם מנופצים ומעורבבים".

אלתרמן זיהה את היסוד של דמגוגיה רגשית אצל עוז ביושבו על תקן "איש רוח", וענברי מעניק לנתן ועמוס מעמד של "נביא". מהנקודה הזאת אפשר להבין את האחריות של הסופר הצעיר ולאחר מכן הזקן למהלך ההרסני שעבר השמאל בישראל.

בהתפתחותו של עמוס עוז בחלל הציבורי וכסופר ו"איש רוח", יש יותר מסתורין מהאבולוציה של נתן אלתרמן. ענברי הפעם מהמר על עלילה השוזרת את חיי שני נביאי הרוח הגדולים בימי המדינה. אפשר להתווכח אם התואר התנ"כי הגדול הזה מתאים להם. זה מעלה את שניהם לדרגה מיתולוגית שמזיקה לתודעה הקולקטיבית בישראל. אבל בכל אופן, עוז חידתי יותר, ולכן אולי מעניין יותר. זכרו עדיין קרוב. אבל אסף ענברי פותח מחדש את האפשרות לפענח אותו. מדובר באדם שכבר בגיל 14 שלח מכתב שהרשים מאוד את ראש הממשלה בן־גוריון והוא אף ענה לו. גם ב.ג, כמו אלתרמן, זיהה משהו בעייתי אצל עמוס; "אני מאמין לו אבל אני לא מאמין בו", אמר עליו בן־גוריון כשנפגש איתו ועם צעירים חשובים נוספים בתקופה של פרשת לבון. התגייסותו של עוז למאבק של פנחס לבון, מי שהיה שר הביטחון כשהתחולל "עסק הביש" ב־1954, הפכה אותו לדמות מוכרת בציבוריות הישראלית עוד לפני שפרסם את סיפורו הראשון, לפני שזוהה בכלל כסופר. הוא היה בן 21 או 22.

בסך הכל תגרה

הנקודה החשובה שיש היום לזכור היא, שפרשת לבון - התפוצצות מאוחרת בשנת 1961 של "עסק הביש" - היתה למעשה מאבק להפלת בן־גוריון ואולי בכלל שלטון מפא"י. מי ומי בקואליציה האנטי בי־ג'יסטית: העיתון "מעריב" היה הכלי העיקרי בתזמורת, והוא היה אז עיתון ימין מובהק. דוברו לשעבר של פנחס לבון, לוי יצחק הירושלמי, הפך לכתב "מעריב" וקיבל מלבון הדלפות נרחבות מדיונים חסויים של ועדת החוץ והביטחון. השמאל הניצי של אחדות העבודה עם עיתון "למרחב" הצטרף להתנפלות. ונוסף על כך מחזיק תיק הפילוסופיה באוניברסיטה העברית, פרופ' נתן רוטנשטרייך, נושא כליו של לבון מימי תנועת גורדוניה, גייס קבוצה גדולה של "אנשי רוח" מהאקדמיה כדי להילחם למען "הדמוקרטיה" נגד דיקטטורת הבי־ג'יזם.

כל הקואליציה הזאת, ובייחוד אנשי הרוח, היו מכורים לדמות מפוקפקת, שר ביטחון לשעבר שהיה אלכוהוליסט. אבל פנחס לבון היה יותר מדמות בעלת "נפש עכורה"; ענברי ללא כוונה מאפשר לראות בו את המנהיג שפרץ את הדרך לניהיליזם הפוליטי בישראל. אז לראשונה נוצר אגף שמאל משמעותי בתוך מפא"י. זאת היתה "מן היסוד", ועמוס עוז האשים את יורשו של בן־גוריון, לוי אשכול, ב"עיוורון נורא". "אנו עומדים על חורבתו של הבניין שאהבנו... אחריותנו בתנאים אלה שנוצרו היא בעלת משקל היסטורי: ליזום ברית שמאלית רחבה".

זה בשנת 1964. השימוש במושג "שמאלית" מאוד משמעותי. אחרי מלחמת ששת הימים, בעת שהוא מקליט את חבריו הקרובים ביותר ל"שיח לוחמים", הוא תוקף אותם במושגים של "כיבוש" ו"צדק מול צדק". הפלסטינים עוד לא יודעים שהם עם, אבל זכויותיהם יישמרו להם. זה מעלה את השאלה שאסף ענברי לא עוסק בה אבל עדיין מצריכה גילוי: האם יש איזה פרק לא ידוע בהתפתחותו של עמוס עוז מבחינה פוליטית בין מלחמת סיני ב־56' ל־1967. לבוא כחודש לאחר מלחמת ששת הימים עם מושגים מאוד מובהקים של השמאל האנטי־ציוני באותה תקופה, זה אומר שהסופר כבר קלט אותם לפני המלחמה.

המועמדים להשפעה על עוז בשנים שלפני 67' יכולים להיות אנשי "הפעולה השמית" וביניהם אורי אבנרי, נתן ילין־מור וחבריהם, ואהרון אמיר, סנדקו הספרותי ברבעון "קשת". הוא היה לכאורה איש ימין, אבל מי שמדבר עם אמיר מגיע בהכרח גם לסביבה הכנענית וממנה לפעולה השמית ולמחשבה על מדינה פלסטינית. וכמי שלמד באוניברסיטה הירושלמית, עוז ודאי נחשף גם ל"מצפן". ביצירת המופת שלו "מיכאל שלי" מופיעה השורה "גבאים קטנים מנהלים את הבית השלישי". הביטוי "כת הגבאים" רשום על שמו של אורי אבנרי.

לאורך השנים הוזמן עמוס עוז לא מעט להרצות בקודשי־הקודשים של צה"ל. בהרצאות נהג להציג אלטרנטיבה דו־קוטבית של מסירת השטחים או מדינה ערבית אחת בכל ארץ ישראל; או כחלופה אופטימית - חלוקה לשתי מדינות. זאת היתה "תגרה בין שני עמים", שצריך לפתור אותה כדי שנוכל להמריא לגבהים. תגרה, ולא יותר. זאת חוכמתו המוגבלת של "מכשף המילים", כפי שכונה על ידי אחדים. אבל לעוז היתה כריזמה שהעניקה עוצמה רבה לנוסחאות מדיניות פשטניות. צריך להזכיר, עם זאת, שבשמאל הקיצוני הוא כונה "שר הביטחון".