קשה להאמין איך תוך כדי מלחמת שאגת הארי, שטורפת את הקלפים ומשנה את מאזן הכוחות במזרח התיכון, נבחרת איראן בכדורגל נשים הפכה להיות סיפור מרכזי ברמה עולמית. סיפור כל כך גדול, שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ בעצמו צייץ על הנושא בקדחתנות, עסק בו במישרין ולחץ על פתרון.
בכל זאת, לא בכל יום שחקניות כדורגל של נבחרת לאומית מסרבות בהפגנתיות לשיר את ההמנון של המדינה שלהן לפני משחק, והופכות לגיבורות בינלאומיות ולסמל מובהק לאומץ. לא בכל יום אותן שחקניות מקבלות איומים מפורשים על חייהן ועל משפחותיהן, ובגלל זה, במשחק הבא, שרות את ההמנון בהצדעה ובגרון ניחר. לא בכל יום כדורגלניות מאותתות לאוהדים בשפת סימנים "SOS" דרך חלון אוטובוס, כדי שיעזרו להן לברוח. ולבסוף, לא בכל יום כדורגלניות שנסעו למדינה אחרת לטורניר בינלאומי עורקות, בורחות ומקבלות מקלט מדיני תוך כדי מלחמה.
זה לא תסריט של סדרת נטפליקס, לא סרט, ספר או רומן מתח בהמשכים. זה הסיפור של נבחרת הנשים של איראן בשבוע וחצי האחרונים.
שחקניות נבחרת איראן קוראות לעזרה מתוך האוטובוס בדרכן למטוס
לפני שנבחרת איראן בכדורגל נשים הגיעה לאוסטרליה למשחקי גביע אסיה 2026, איש לא חשב שבתום הטורניר שש שחקניות מהנבחרת יישארו באוסטרליה, לאחר לחץ ישיר של טראמפ על ראש ממשלת אוסטרליה, אנתוני אלבניזי, שיספק להן מקלט מדיני, על רקע המלחמה באיראן והאיומים על חייהן.
"אני חוששת מאוד למשפחתי. לא דיברתי איתם מאז יצאנו לטורניר", סיפרה ל"ישראל היום" בעילום שם אחת משחקניות הנבחרת לפני המשחק האחרון השבוע, כשהסערה סביב הנבחרת געשה באיראן ומחוצה לה. "אני רק רוצה שהטורניר הזה יסתיים", הוסיפה.
אחרי אותה שיחה האיראניות הפסידו לנבחרת הפיליפינים (הפסד שלישי משלושה משחקים) וסיימו את דרכן באליפות. הדרמה החלה מחוץ לאצטדיון, כשאוהדים, בעיקר בני הקהילה האיראנית באוסטרליה, ניסו לחסום את האוטובוס של הקבוצה מלנסוע למלון הנבחרת. בפנים השחקניות שלחו סימני מצוקה, והאוהדים רצו לעזור למי שרוצה לערוק לעשות זאת. "מיהרנו לחסום את הכביש בניסיון לעצור את האוטובוס, כדי להציל את חייהן", סיפר אומיד, אוהד אוסטרלי־איראני שנכח במקום, "אך המשטרה לא הבינה ועצרה אותנו מלעשות זאת. מבחינתנו, ראינו חטיפה. השחקניות היו בנות ערובה".
אז החלה דרמה גיאו־פוליטית גלובלית. טראמפ צייץ על הנושא והפעיל על הרשויות האוסטרליות לחץ ישיר להציע לכל הנבחרת מקלט מדיני. זה עבד. חמש שחקניות הצליחו לברוח מיציאת חירום במלו, אחרי תרגיל הטעיה למאבטחים האיראנים. בחוץ, לפי דיווחים, המתינו להם נציגים מהמשטרה המקומית, ממשרד הפנים ומרשויות ההגירה האוסטרליים, שלקחו אותן לדירת מסתור ונתנו להן רשמית מקלט מדיני.
התמונה שפרסם שר הפנים האוסטרלי טוני ברק עם החמישייה, כשכולן ללא חיג'אב, הדהדה ברשתות החברתיות. "הבנות ניצלו!", "יש תקווה!", "למה רק חמש ולא כולן?", תהו מיליוני גולשים ברחבי העולם. במלחמה הפסיכולוגית של מלחמת "Epic Fury" (בשמה האמריקני), התמונה הזו היתה סוג של תמונת ניצחון מערבית־ליברלית אל מול "המזרח הדתי והחשוך", אם תרצו. שתי שחקניות נוספות הצליחו להצטרף אליהן למחרת, לפני שאחת התחרטה, הסגירה את מקום המסתור שקיבלו מהרשויות האוסטרליות לנציגי המשטר האיראני, גרמה לבלגן שלם ועוררה חשדות שאולי היתה שתולה של המשטר, בניסיון לחבל במאמצים לתת להן מקלט. היא, בניגוד לשש האחרות שברחו, חברה מחדש לנבחרת בדרך למלזיה, ומשם - לאיראן.
ניצחון האוהדים
עריקות של ספורטאים ממדינות טוטליטריות בטורנירים בינלאומיים אינה תופעה חדשה. ספורטאים סובייטים בתקופת בריה"מ היו עושים זאת, ואחת לכמה שנים ספורטאים וספורטאיות ונצואלים וקובנים נשארים בארה"ב או באירופה כשהם מוצאים את ההזדמנות. לא מזמן זה אף קרה עם ספורטאי איראני בולט: הג'ודוקא סעיד מולאי, אלוף עולם, שבעקבות סירובו לפרוש מקרב מול הישראלי שגיא מוקי, כפי שהורה לו המשטר האיראני, סבל מאיומים על חייו ומהתכחשות מצד משפחתו, עד שנאלץ לערוק ולעזוב את איראן לתמיד, וכיום הוא מייצג את אזרבייג'ן.
הסיפורים האמיצים והבלתי נתפסים הללו, של מולאי ושל נבחרת הנשים של איראן, מספקים הצצה למקום של כדורגל וספורט בחברה ובתרבות האיראניות, ואיך דרכם אפשר להבין הרבה לגבי המורכבות והזהויות השונות שמקיימות אותן.
כדורגל הוא הענף הפופולרי ביותר באומה האיראנית, המונה כ־90 מיליון איש. בעבר גולף נחשב ענף אהוב, בעיקר בתקופת השאה והקרבה למערב, אבל כבר אז כדורגל הלך ותפס מקום של קבע בתרבות האיראנית ושיקף את פני החברה במדינה.
באמצע שנות ה־40 קבוצת רוכבי אופניים החלה להתרחב לעוד ענפי ספורט, ובהם כדורגל. ההתארגנות הזו משכה קהל תומכים ומשתתפים, ומי שנדלק על היוזמה היה השאה פהלווי, שפרס עליה את חסותו. הוא שינה לקבוצה את השם לתאג' (כתר בפרסית) ובחר לה את הצבע הכחול המלכותי, והיא הפכה לקבוצת הכדורגל של השלטון, של האליטות. מתוקף כך היא היתה פופולרית מאוד. היא אפילו הוזמנה לשחק בבלומפילד בשנות ה־60, וזכתה בגביע האלופות של אסיה ב־1970 אחרי ניצחון 1:2 על הפועל ת"א בגמר.
במהפכה האסלאמית של 1979 משמרות המהפכה רצו למחוק כל זכר לשלטון הישן ולתרבות הפרסית החילונית שקידם השאה, ואחד היעדים המרכזיים שלהם היה, כמובן, קבוצת הכדורגל הגדולה במדינה. הם לקחו את תאג' ושינו לה את השם לאסתגלאל - עצמאות. כך הפכה הקבוצה מהמועדון של האליטה הישנה למועדון של האליטה האסלאמית החדשה.
אבל כדי להבין את המורכבות של החברה האיראנית דרך כדורגל, צריך לחצות את הכביש ולהכיר את היריבה העירונית של אסתגלאל - פרספוליס. פרספוליס הוקמה ב־1963 בטהרן, ומהר מאוד הפכה לכוח פופולרי בכדורגל המקומי. אל מול תאג', פרספוליס נתפסה כקבוצה הבוהמיינית של טהרן, זו שייצגה את מעמד הביניים הליברלי הדמוקרטי, את הפועלים, ושיחקה באדום־לבן.
לאחר המהפכה, כחלק מהרצון של השלטון החדש למחוק כל זכר למה שהיה קודם, פרספוליס סירבה לשנות את שמה כמו שעשתה תאג'. האוהדים, ההנהלה והנשיא לא הסכימו להשתתף במחיקת התרבות ובשינוי התודעה. לאורך שנות ה־80 פרספוליס המשיכה להתחרות תחת שמה המקורי, עד שב־1987, כשחזרו לכונן באיראן ליגה לאומית, הוצב בפניהם תנאי: הקבוצה תהיה חייבת להוסיף לשמה גם שם המזוהה עם המהפכה כדי להשתתף ולהמשיך את פעילותה. לאחר שנים של סירוב, לפרספוליס נוסף שם חדש - פירוזי (ניצחון).
היחידים שלא קיבלו את השינוי היו אוהדי פרספוליס, שהמשיכו לקרוא לקבוצה בשמה הפרסי, כמחאה וכהתמודדות עם מהפכת משטרת המחשבות הדתית שנכפתה עליהם. הם עשו זאת במשך 25 שנה. בזמן שבעיתון, בלוח התוצאות ובתקשורת קראו לקבוצה "פירוזי", ברחוב בטהרן המשיכו לקרוא לה "פרספוליס". ב־2012 הם גם ניצחו, ונשיא הקבוצה דאז החליט לעשות מעשה ולהוריד את המילה "פירוזי" מהסמל ומהרישום, והקבוצה חזרה להיקרא "פרספוליס" בלבד. באותו הרגע המועדון הפך באופן סופי ורשמי סמל להתמודדות ולעמידה איתנה מול משטר האייתוללות, וחשוב מכך - לאייקון זהות פרסי, חילוני ותרבותי מובהק.
גול עם חיג'אב
לשתי הגדולות של טהרן יש היום מיליוני אוהדים - ואוהדות - בכל איראן ובמרכז אסיה, אבל הן ממש לא הקבוצות הגדולות היחידות, ובוודאי לא הזהויות היחידות בכדורגל האיראני. האלופה המכהנת, טרקטור סאזי, מהעיר תבריז, היא המייצגת של האוכלוסייה האזרית הגדולה באיראן, וכבר יותר מעשור אוהדיה שרים "מוות לדיקטטור!" במשחקים - עוד הרבה לפני ששיתוף הפעולה בין חיל האוויר הישראלי לזה האמריקני שם סוף לתקופת שלטונו של חמינאי.
במובן הזה, הכדורגל האיראני הוא שדה של ייצוגים של הזהויות הרבות שמתקיימות בחברה הזו. מתנגדי משטר ותומכיו, דתיים וחילונים, איראנים, פרסים, אזרים, ויש גם ערבים מחבל אהוואז, לורים מהצפון, כורדים, נוודים ועוד.
מי שמאחדת את כל הקבוצות האלו תחת אותו הסמל היא נבחרת איראן בגברים, המכונה "טים מלי" - הנבחרת הלאומית, שעל אף העובדה שהיא מייצגת את איראן של הרפובליקה האסלאמית עם הדגל וההמנון, השחקנים מאז ומתמיד משתמשים בה כפלטפורמה להראות "אנחנו לא של השלטון, אנחנו של העם האיראני כולו".
במונדיאל 98' שלטון האייתוללות אסר על השחקנים האיראנים ללחוץ את ידיהם של יריביהם האמריקנים לפני משחק בין איראן לארה"ב. בתגובה השחקנים האיראנים עלו אל הדשא עם זרי פרחים והעניקו אותם למקביליהם האמריקנים, במחווה בלתי נשכחת. במונדיאל 2022, לפני המשחק הראשון של איראן מול אנגליה, השחקנים לא שרו את ההמנון, לאות מחאה והזדהות עם מחאת החיג'אב שהשתוללה אז במדינה, ובדיוק כמו במקרה הנוכחי עם נבחרת הנשים - הציתו דיון, העלו נושא על סדר היום והפכו לגיבורי חברה ותרבות באיראן ומחוצה לה.
בתוך כל אלה לנשים יש מקום מיוחד בכדורגל האיראני - קודם כל כאוהדות. באיראן לנשים אסור להיכנס למשחקי כדורגל, בצידוק דתי שזה לא צנוע שאישה תצפה בגבר עושה ספורט. הדבר הזה, שבשנים האחרונות מתרופף בכמה ערים ואצטדיונים במדינה, הוביל לתופעה רחבת היקף של אוהדות איראניות שמתחפשות לגברים כדי להיכנס למשחקים.
ב־2019 אוהדת אסתגלאל אחת כזו בשם סהר חודאירי נתפסה ונשפטה לשנים בכלא ולעונש מלקות. היא הציתה עצמה מחוץ לאולם בית המשפט, ומאוחר יותר מתה מפצעיה. הסיפור הזה הגיע שנים ספורות לפני מחאת החיג'אב בעקבות מותה של מהסא אמיני, אותה צעירה איראנית שנרצחה על ידי משמרות המהפכה משום שלא עטתה את כיסוי הראש בצורה תקנית.
בעוד להיות אוהדת כדורגל באיראן זה דבר קשוח - להיות שחקנית או מאמנת כדורגל באיראן זה בכלל דבר מורכב. כדורגל נשים קורה באופן מסודר ברפובליקה האסלאמית רק מתחילת המילניום, עם ליגה שבה הגברים לא רשאים לצפות. כבר מראשית דרכו הוא היה תחום תוסס ונפיץ, שמשך אש במדינה חולת כדורגל ועם הגבלות דתיות כמו איראן וייצר עניין מסביב לעולם.
"ב־2011 הגענו למשחק בטורניר הקדם־אולימפי, אבל נציגי פיפ"א והוועד האולימפי פסלו אותנו משום שעלינו למשחק בחיג'אב", סיפרה קטיון חוסרוויאר, שחקנית ומאמנת עבר בנבחרות האיראניות, בראיון לאתר "BabaGol" ולכותב שורות אלו לפני כמה שנים. "זה היה רגע משפיל, אבל שם החלטנו ששום נערה איראנית לא צריכה לעבור את זה". השחקניות השיקו קמפיין והפעילו לחץ על ההתאחדות האיראנית ועל פיפ"א, ושנה אחר כך ארגון הכדורגל הבינלאומי אישר לכדורגלניות מוסלמיות בכל העולם ללבוש חיג'אב בזמן משחק.
לצד מקרים כאלה, כדורגל הנשים האיראני ייצר גם מקרים אחרים, משעשעים ומצערים יותר ופחות. מבחינה מסורתית, ובכמה הזדמנויות בעבר, בשל העובדה שהן משחקות בחיג'אב, נבחרת הנשים נחשדת בשילוב גברים המחופשים לשחקניות, באופן שגורר גם בדיחות והקנטות של אוהדים יריבים. מקרה אחד הגיע עד לערכאות משפטיות, לאחר שבמוקדמות גביע אסיה לנשים 2022, אחרי הפסד של ירדן לאיראן בבעיטות הכרעה מ־11 מטרים, ההתאחדות הירדנית הגישה תלונה רשמית להתאחדות האסיאתית ולפיפ"א נגד שוערת הנבחרת דאז, זוהרה קודאי, בטענה שהיא בכלל גבר (היא לא) ובדרישה לבדוק את הנושא פורנזית. קודאי הגישה תביעת נגד וזכתה.
מחיר העריקה
כל אלו הופכים את כדורגל הנשים באיראן, וכדורגל וספורט איראניים בכלל, למרחב עשיר ומרתק, שדרכו אפשר להבין לא מעט על החברה האיראנית, שאינה מקשה אחת כלל וכלל, ועל המקום של נשים בה.
ספורט, וכדורגל בפרט, הוא עולם גברי מאוד. לכן להיות כדורגלנית זה מעשה אמיץ בכל העולם - ועל אחת כמה וכמה במדינת שריעה שיעית טוטליטרית כמו איראן. לא סתם הסיפור של נבחרת הנשים האיראנית ריתק את העולם בצורה כזו, תוך כדי המלחמה ששוטפת את המזרח התיכון. סיפור שהיה בו הכל: כדורגל, מלחמה, נשים אמיצות, פוליטיקה, טראמפ, איראן, רגש, פחד, מתח, אקשן, התנגשות בין מזרח למערב. הכל.
מצד אחד, מהזווית הישראלית, ניתן לתהות: כיצד לא כל השחקניות עשו הכל כדי לערוק ולהשיג מקלט מדיני? אבל המציאות, כמו איראן, מורכבת הרבה יותר. מעבר לעובדה שלברוח ממשלחת שמאובטחת בנציגי משטר זה לא דבר פשוט, לכל אחת מהשחקניות יש משפחה וחיים שלמים, והחלטה כזו, עוד לפני שלב הביצוע, משולה לזריקת לפיד בוער על החיים קודמים ולהסתכנות בכך שלא תראי עוד את היקרים לך, או בכך שיאונה למשפחה משהו רע.
לחלופין, לא לברוח ולחזור לאיראן משמעו לבלוע את האש ולהתמודד עם העוולות והקשיים שבחיים תחת משטר כזה. במובן מסוים, להיות שחקנית כדורגל איראנית במצב שבו היו שחקניות הנבחרת בשבוע האחרון, זה פשוט חוסר אונים. כמעט לא משנה מה יעשו, גם אם יערקו ויתחילו חיים חדשים - הן מפסידות את המקום שממנו באו. לפחות עד לנפילתו של המשטר.
